"הכי חשוב זה לצאת מהבית, לך תדע את מי תפגוש" • שנות ה-70 בחיפה ○ יצחק טויטו

(חי פה) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים

שיח בלקונים

"אוֹוֹווֹוֹוֹדֶּט אוֹוֹווֹוֹוֹדֶּט, אוֹוֹווֹוֹוֹדֶּט א ו ו ו ו ו ו – דט!!!!
יאללה, תתעוררי כפרה, אנחנו לא נספיק".
זו'רז'ט עצבנית וכל הרחוב יודע עכשיו.
" ז'וֹרְזֶ'ט, ז' וֹ רְ זֶ' ט ", זו כבר זעקה שמגיעה מהבלקון האלכסוני.
זו נטלי.
"לא החזרת לי את העגילים. אני חייבת אותם לערב".
נטלי מאוכזבת. וכולנו יודעים עכשיו.
לא עוברות חמש דקות והן יוצאות. כל אחת לבלקון שלה.
ולא רק הן, יש עוד. כולן בהופעה כמעט אחידה.
ואז מתחיל בליל של שיחות.
מה שיחות? זעקות. כולן יחד. באלכסון, במקביל, ממול.
והכול, בטווח של זריקת שקית רולים מבלקון לבלקון
שברוב הפעמים לא הגיעה ליעדה.

שיח בלקונים זה לא בדיחה.
זה רציני וזו שיחה קבועה, פחות או יותר, של אחר הצהריים
המאוחרים בשבת.
אז מה התמונה?
אחרי הקידוש של שבת בבוקר, רובן היו בים, כי חייבים קצת צבע לערב.
ומוצאי שבת זה לא סתם עוד ערב, זה הערב.
עכשיו כבר קרוב לשלוש שעות לפני צאת שבת.
כולן בהופעה אחידה? בערך.
משהו שנראה כמו חלוק של אימא תלוי איכשהו על אחת
אחרת, עם חולצה של האח הגדול, שמגיעה עד לברכיים,
ומישהי אחרת עם שורטס כל כך צמודים, שכנראה
התאימו לה כשהייתה בת ארבע. אולי.
כולן צרובות מהשמש וכולן עם כל מיני בנדנות על הראש
מכל הסוגים. "אבו עגילה" סטייל שנות השבעים.

שיגעון המוזיקה

אף אחת לא נשארת במוצאי שבת בבית. אין מצב.
זה ערב הבילוי האולטימטיבי. וצריך להתכונן.
לך תדע את מי נפגוש, אולי את המיועד.
ההוא מהגזוזטרה? לא בא בחשבון.
אז הכי חשוב זה לצאת מהבית. ואיפה מבלים?
כוּלה חיפה. עיר הפועלים.
זו העיר שיוסי בנאי הסתלבט עליה באחת מהופעותיו כשאמר:
"נסעתי להופעה בחיפה. ראיתי סגור, חזרתי".

טוב, אז מה עושים?
ה"מהדרים" הולכים לדיסקוטק.
צריך לשלם בכניסה, כדי לרקוד ברחבה המוצפת
באורות צבעוניים שמרצדים לכל הכיוונים,
ולקול רעש של אתר בנייה פעיל במיוחד
שהיו שקראו לו מוזיקה.

ויש את חובבי הקולנוע.
בעיתון של שישי רואים איזה סרטים מוצגים ובוחרים אחד.
ואז, שעה לפני מועד ההקרנה, עומדים בתור לפני הקופות.
כל הסרטים היו מגיעים פיזית לחיפה כשלושה או ארבעה
שבועות לאחר שהוצגו בתל-אביב. לפחות.
ככה זה. יש הירארכיה.

אבל הרוב, פשוט היו ברחוב הנביאים, גולשים גם להרצל.
זה הרחוב המתחיל ממדרגות הנביאים, אלה המדרגות
שמחברות את העיר התחתית מרחוב שיבת ציון
להדר הכרמל, ודוּך, ישר עד לרחוב הרצליה, זה הרחוב
שפונה ימינה אחרי שעברת את מומי הסָפָּר.
זה הספר שכולם מכירים, מפני שלא היה ולא יהיה
עוד מישהו כמוהו.

אבל זה כבר סיפור בפני עצמו.
ורחוב הרצליה זה הרחוב שבו נמצא קולנוע "אוריון",
המציג את סרטי ברוס לי או מערבונים. העיקר שיהיה אקשן.

בדרך, יש התפצלות לרחוב הרצל, דרך בית הקרנות, ועד לבית הכנסת הגדול.
מרחוב הנביאים יש עוד התפצלות לרחוב החלוץ,
שמתחיל בשורת דוכני הפלאפל וממשיך עד לקולנוע "רון".
לקראת אמצעו של רחוב החלוץ, ממול לתחילתו של רחוב שפירא,
נמצאת תחנת המוניות לטירת הכרמל, וממש לידה – הדוכן ההוא
שמוכר עוגיות, כשהמלכה היא ללא ספק עוגיית הקְרמשְניט.

וזאת לא עוד עוגה. זה ה-דבר.
משהו שנראה כך: שתי חתיכות בצק פריך דק וביניהן
מילוי קרם, או קצפת, או שמנת.
משהו כל כך טעים, שכשאתה טועם, אתה כאילו חווה הארה שמיימית.
אלא, שכמו כל דבר טוב ואיכותי, היה קשה להשגה וליישום פרקטי.
קשה להשגה מבחינתנו, כי היה יקר. וקשה ליישום כי ברגע שנגסת בו,
כל המילוי היה פורץ מהצדדים, וכל רבע גרם של מילוי כזה שנופל
צובט לך בלב, כאילו חרב עליך עולמך.

צרובות השמש

חזרנו למוצאי שבת.
הרחוב, המדרכות והכביש, עמוסים אנשים, כתף נוגעת בכתף.
לפעמים, צריך ממש לפלס דרך.
ומה עושים? הולכים לאט, עד סוף הרחוב ובחזרה.
לפעמים, פוגשים מישהו מוכר בדרך, עוצרים למספר דקות וממשיכים
ואז… שוב ממשיכים.
לאחר מספר שעות חוזרים הביתה. עד לשבוע הבא.
וצרובות השמש? הן חוזרות לאט, בעדינות, עקב בצד אגודל.
למה לאט? יען כי כולן חבולות ופצועות וכואבות.
ולמה? נראה אתכם הולכים שלוש או ארבע שעות, על עקבים
בגובה של עשרים סנטימטרים, כשכל הגוף מתעוות ימינה ושמאלה
ולצדדים, כדי לשמור על שיווי משקל, מה שלא תמיד מצליח.
זה למה.

פעם עמדתי בצד ופשוט התבוננתי בכל העוברים והשבים.
חשבתי לעצמי, אדם הולך וחוזר, וחוזר והולך
ושוב בשבוע הבא, ובזה שלאחריו.
ובכל שבוע הוא מתבגר בשבוע ו…
צלצול הרעיד את הסביבה כולל רטט.
על פי הריקוד שלו זה כנראה בֶּבֶּר.
זה החבר, שיש לו בעיה עם הבן בבית הספר והוא מבקש
עזרה.
קבענו להיפגש במקום האולטימטיבי. חוף כאמל.

הבעיה של הבן של בבר זו וּוַאחָד בעיה.
אבל, זה בשבוע הבא. וזה אמיתי לגמרי.

יצחק טויטו

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: