בהמשך לכתבה הקודמת אני מבקש לחדד באופן משמעותי את התמונה לגבי מערכת "אור יקרות" בתעלת סואץ במלחמת יום כיפור :1973 יש לבחון את מערכת "אור יקרות" דרך ההקשר המבצעי והתפיסתי של ערב מלחמת יום הכיפורים. מבחינה היסטורית ומבצעית, הניתוח של המערכת נחלק לשלושה מכלולים מרכזיים:
1. מטרת המערכת והיקפה הפיזי
פיילוט ניסויי ולא מענה כולל: "אור יקרות" הותקנה כמתקן פיילוט מבצעי בשניים-שלושה מוקדים בלבד (באזור אגם המר הקטן). היא מעולם לא תוכננה או נפרסה לאורך כל 160 הקילומטרים של התעלה.
חסימת גזרות צליחה מרכזיות: הכוונה המקורית הייתה ליצור חסימת אש וריחוק טקטי בנקודות תורפה ספציפיות ובמפקדות גזרה, מתוך תפיסה שלוחמת פסיכולוגית ועיכוב נקודתי של גלי הצליחה הראשונים יעניקו זמן יקר לגיוס וקידום חטיבות השריון הסדירות.
2. סיבות הנטרול בפועל
הסיבה ש"אור יקרות" לא פעלה ב-6 באוקטובר 1973 אינה קשורה לאורך הקטע שבו הותקנה, אלא לכשלים טכניים ומבצעיים ביום הפקודה:
- החבלה המצרית בוצעה מראש: כוחות הקומנדו המצריים פעלו בשעות שקדמו למלחמה כדי לחבל בפתחים ובצינורות במטרה למנוע את הפעלת המערכת מצד ישראל. הם סתמו את פתחי הצינורות בבטון ואטמו את נקודות היציאה במים
- כשל טכני ותפעולי: צינורות אספקת הדלק ומתקני ההזרקה נפגעו מהפגזת הארטילריה הכבדה של הפתיחה.
- הספקות וההתלבטויות בצה"ל: במקביל, בצד הישראלי התקיימו ויכוחים וספקות ממושכים בדרגי הפיקוד (בפיקוד הדרום ובמפקדת סיני) לגבי עצם היעילות, הבטיחות והיכולת המעשית להפעיל את המערכת בהצלחה והאפקטיביות הבטיחותית והמבצעית של הזרקת כמויות אדירות של סולר ונפט למים, מה שהוביל להססנות בהפעלתה בזמן.
- התוצאה בשטח: בשל ההססנות והעיכובים בקבלת ההחלטות בפיקוד הישראלי, המצרים הספיקו לבצע את חסימת הצינורות טרם ההפעלה המבצעית, וכאשר ניסו לבסוף להפעיל את המערכת, התברר שהיא כבר מושבתת או פגומה (גם עקב החבלה המצרית וגם עקב פגיעות ארטילריה).
המציאות המבצעית בשטח שילבה את שני הנתונים הללו, והם אינם סותרים זה את זה אלא מתארים את השתלשלות האירועים סביב מערכת ההצתה של תעלת סואץ (מערכת "אור יקרות"):
3. המשקל התפיסתי וההרתעתי
אפקט פסיכולוגי: עצם קיומה של המערכת יצר הרתעה משמעותית אצל המצרים. המתכננים המצרים השקיעו משאבים רבים ופיתחו תורת לחימה ייעודית (כולל יחידות הנדסה ומטפים מיוחדים) רק כדי להתמודד עם איום קיר האש.
חלק מ"קונספציית המעוזים": המערכת נתפסה בצה"ל כנדבך טכנולוגי תומך בקו בר-לב. הכשל לא היה בעצם העובדה שהיא הייתה נקודתית, אלא בהסתמכות היתר על פתרונות טכנולוגיים כמענה לבעיה אסטרטגית של מערך צליחה מאורגן.
המתקן הנקודתי של "אור יקרות" היה הוכחת היתכנות טכנולוגית והרתעתית בעלת ערך טקטי, אך קריסתו ביום הפקודה נבעה מחבלה ישירה, פגיעת ארטילריה וכיווץ המענה המבצעי ולא מחוסר כדאיות ראשוני בשל פריסתה המצומצמת.

