ימים נוראים, אז ועכשיו: של תקווה, אופטימיות וניצול הזדמנות • סיפור קצר לראש השנה

ספטמבר 1973

הימים הנוראיים הולכים וקרבים. ראש השנה בפתח אבל מזג האוויר ממאן להכיר בלוח השנה. השמש שולחת את קרניה הבהירות והלוהטות אל עבר האספלט השחור שעל הכביש ואל עבר דיונות החול שמסביב ויוצרת הרמוניה של צללים גליים על פניו החוליים של המדבר.

חום כבד שורר היום. יש אומרים, מעל ארבעים מעלות.

אנחנו, חבורת גברים צעירים לבושים מדי ב', לראשנו כובעי חאקי, נישקנו בהצלב וחגור למותנינו, יושבים באוהל הלוהט, בבסיס ההנדסה שבמעבר הג'ידי שבסיני וממתינים לאליעזר, מפקד הפלוגה.

הוא מגיע, מתיישב בלאות על קצה אחת המיטות. פנינו מיוזעות ואנחנו סקרנים לשמוע מה בפיו.

"הפלוגה שלנו לא תצא הביתה לראש השנה," הוא אומר.

רחש של אכזבה עובר בין הנוכחים. חגי ישראל הולכים וקרבים וקיווינו שהפלוגה תצא הביתה לראש השנה.

"אבל כפיצוי," הוא ממשיך וחיוך מפייס עולה על פניו, "נצא אחרי ראש השנה לחופשה הרבה יותר ארוכה- מעֶרֶב יום כיפור ועד אחרי סוכות. אף אחד מכם לא חוזר לכאן לפני הזמן, בפקודה!" אומר אליעזר כשחיוך נסוך על פניו.

את ערב ראש השנה חגגנו בבסיס בצוותא, אבל הגעגועים הביתה נסכו דוק של עצבות על פניהם של קציני וחיילי הפלוגה.

למחרת בבוקר התחזקו השמועות על מלחמה ההולכת וקרבה.

"החופשה שלנו הלכה קאפוט," אני מבשר בעצב לחיילים שלי, "ביטלו את כל החופשות ומחזירים את כולם לבסיס."

הבחורים הצעירים שמולי לא אומרים דבר, אבל הבעת פניהם מבטאת את המתחולל בליבם.

יום כיפור היום. השקם בבוקר אני יוצא עם קצין מודיעין- הנדסה באוגדה, לסיור בקו התעוזים סמוך לתעלת סואץ. המשימה שלנו היא לסמן עבור המחלקה שלי את המקומות שבהם נניח בהמשך מטעני פירוטכניקה.

במערכת הקשר שבג'יפ נשמעות קריאות מבשרות רע. ברור שהמלחמה בלתי נמנעת.

סיימנו את הסיור ושמנו פעמינו מזרחה, בחזרה למפקדת האוגדה שברפידים. השעה כמעט שתיים אחר הצהריים. אנחנו מבחינים לפתע, ממש מולנו, בשני מטוסים בעלי צללית לא מוכרת, כשהם צוללים לעבר שדה התעופה ברפידים. הם מנמיכים טוס, מתיישרים מעל המסלול ובמקום לנחות, משחררים פצצות.

המלחמה פרצה במלוא עוזה. הדרכים חסומות ומערכת הקשר מפוצצת בקריאות נואשות של החיילים הנצורים לאורך התעלה.

את הלילה ביליתי באחד הבונקרים שברפידים ורק למחרת הצלחתי לחזור לבסיס בג'ידי ולהצטרף לחיילי המחלקה שלי.

המלחמה נמשכה שבועות רבים והייתה ארוכה וקשה. הקְרָב של חיילי וקציני ההנדסה הינו בעיקר קרב נטול יריות, אך מסוכן ודורש אומץ לב וחוסן נפשי רב. בפלוגת ההנדסה שלנו היו לא מעט הרוגים ופצועים.

זרם החבילות האינסופי שקיבלנו מהעורף, ביחד עם מכתבים שהרעיפו עלינו אהבה, ביקורי האומנים בחזית, והידיעות שהחיים בעורף חזרו למסלולם, נסכו בנו את התחושה שהצלנו את ישראל מחורבן בית שלישי וחיזקו את רוחנו.

שבועות ארוכים לחמנו כולנו, מכל החילות, העדות והמגזרים, חיילי סדיר ומילואים, כתף אל כתף, בנחישות ובאומץ. הייתה זו מלחמה על המדינה ועל הבית. מלחמת אין ברירה.

אולם, בחלוף הימים, צָפָה במלוא עוזה השאלה- מדוע הופתענו?

הביקורת על מחדלי הצבא והממשלה הלכו וגברו. תנועת מחאת היחיד של מוטי אשכנזי , קצין מילואים, מפקד מוצב בודפסט שבקו בר-לב, התרחבה, התעצמה והפכה לתנועת מחאה המונית.

בתחילת 1974, זכיתי לצאת לחופשה כפויה. בעת הנחת שדה מוקשים, סמוך לקו ההפרדה שבקילומטר ה- 101 מקהיר, נפצעתי ופוניתי לבית חולים במרכז הארץ.

כעבור כשבועיים, החלמתי מהפציעה ובאותו בוקר חורפי, שוחררתי מבית החולים ועשיתי את דרכי לבית ההחלמה הצבאי. לבוש הייתי בבגדי אזרח כשנקלעתי במקרה להפגנה ענקית של אזרחים שמחו נגד מחדלי הממשלה ודרשו הקמת וועדת חקירה. נעמדתי בשולי ההמון ולא יכולתי להתעלם מהרוח שפיעמה שם. אוירת ההזדהות, הלכידות, שותפות-הגורל והסולידריות יוצאת הדופן שאפפו את הקהל העצום שסביבי, שבתה את ליבי.

המחאה הציבורית של אותם ימים הלכה והתעצמה, חרף העובדה שכבר בנובמבר 1973 הקימה הממשלה ועדת חקירה לבדיקת האשמים במחדל. הציבור זעם ודרש  גם מהדרג הפוליטי, לקחת אחריות על חדלונו.

המחאה הציבורית של אותם ימים הייתה רבת עוצמה ולאחר שבועות ארוכים של הפגנות נחושות, נשאה פרי. האחראים למחדל שילמו את המחיר והמפה הפוליטית בישראל החלה אט אט לשנות את פניה.

ספטמבר 2023

הימים הנוראיים הולכים וקרבים. ראש השנה בפתח אבל מזג האוויר ממאן להכיר בלוח השנה. השמש שולחת את קרניה הבהירות והלוהטות אל עבר האספלט השחור שעל הכביש, אל שדות האבטיחים הנטושים, אל הצמחיה המצהיבה ואל העצים.

חום כבד שורר היום. יש אומרים, מעל ארבעים מעלות.

המונים צועדים, אוחזים בידיהם את דגל הכחול לבן, לבושים בחולצות בשלל צבעים, עליהן מודפסות סיסמאות מחאה.

גברים, נשים, ילדים ומשפחות, הולכים יחדיו, מזיעים, נחושים להמשיך לצעוד חרף הקושי הרב.

בצד הדרך עומד איש האוחז בידו צינור מים. הוא משפריץ על הצועדים וזוכה לחיוכים ולקריאות תודה.

"מכתזי"ת חיובית," צוחקת קשישה הצועדת כשהיא אוחזת בידו של צעיר גבוה וחסון.

"היא יודעת על מה היא מדברת," מחייך הצעיר האוחז בידה, "הסבתא שלי חטפה שפריץ ממכתזי"ת אמיתית בהפגנה בצומת מת"מ" הוא אומר בגאווה.

"אפשר עוד שפריץ?" אומרת הקשישה. היא נענית לקול צהלת הסובבים אותה.

גברת צעירה הנושאת בידה קופסת קרטון עומדת בצד הכביש, בשולי נהר האדם, ומכריזה בקול על מרכולתה: "קרטיב בחינם, ישר מהמקפיא, מי רוצה?"

הקופסא מתרוקנת חיש מהר ורבים מלקקים בהנאה ארטיקים צבעוניים וממשיכים לצעוד.

"לשתות הרבה חברים! חם היום," מכריז גבר בעל חזות של איכר.

הוא עומד ליד טנדר עמוס בקבוקי מים. על פי אגלי הטל שעליהם, אפשר להבין שהוצאו לא מזמן מהמקרר. ידיים מושטות לעברו והוא מעביר בקבוק ועוד בקבוק.

"עוד כמה יש עד העצירה להפסקת צוהריים?" שואלת גברת צעירה, הדוחפת עגלת ילדים.

"משהו כמו עוד קילומטר. יש חנייה במטע בצד הצפוני של בית הילל. הינה, רואים כבר את השלט. יש הרבה צל בין העצים ויהיה שם הרבה יותר נעים," עונה גבר מבוגר לבוש חולצה לבנה עם הכיתוב "לוחמי יום כיפור".

עשרות אנשים מזיעים, משרכים את רגליהם על האספלט הלוהט, צועדים בחום הכבד, פניהם מחייכות, עיניהם מאירות וגוום זקוף.

צלילי מוזיקה נשמעים מרחוק. את פני הצועדים מקדמים שולחנות עמוסים בכל טוב: פירות טריים, שתייה רעננה, מאפים, פלחי אבטיח אדומים וקרים.

"כל הכבוד! אתם אלופים," מקדמות קריאות עידוד את הצועדים ההולכים ומתכנסים במטע.

אווירה של הזדהות, לכידות ושותפות-גורל, אופפת את הקהל העצום הזה ההולך ומתכנס בצל העצים להפסקת צהרים.

הגיעה העת להמשיך. שובל ארוך של צועדים מאוששים יוצא לדרך. הצעידה לעבר פסל הארי השואג בתל-חי, סמל למאבק למען המדינה היהודית והדמוקרטית, היתה טעונה באנרגיות של אופטימיות ובטחון בניצחון.

אלפי הצועדים מגיעים לרחבה שליד הפסל המפורסם ואת פניהם מקבלים עשרות מתנדבים שטרחו וערכו שולחנות גדושים בכל טוב, אולם מה שקרה זה שהמוני הצועדים התקבצו למעגלי ריקוד וקריאת ססמאות מחאה. רק לאחר זמן מה, לפני שהערב ירד, התפנו למנוחה ולהתקבצות מול הבמה שלרגלי האריה השואג.

נאומי מובילות ומובילי המחאה, מנהיגות ומנהיגים צעירים, כריזמטיים ומסורים, היו מעוררי השראה ותקווה. הייתה שם בקרב הקהל הגדול הזה, לאורה המהפנט של השקיעה, תחושת סולידריות, נכונות להקרבה אישית ונחישות להיאבק למען מטרה משותפת הנתפשת כהרת גורל.

ואז חשבתי לעצמי שהימים הנוראים הבאים עלינו, אינם נוראים כל כך והם בעיקר ימי תקווה ואופטימיות שהרוב האזרחי בישראל שהחליט לקחת את גורלו בידיו, ינצל את ההזדמנות שניקרתה בדרכו ויוביל לבנייה מחודשת של מנהיגות פוליטית ישרת דרך וראויה, כזו שתוביל לבנייה מחודשת של מדינה דמוקרטית, ברוח המסורת היהודית. מדינת כל אזרחיה, צודקת, שוויונית וכזו שחותרת ללא לאות לשלום עם שכניה, בעיקר מתוך עוצמה מוסרית.

שנה טובה וחג שמח.