3.     ראשון, 13 במאי 2001 – חקירה

סנ"צ אהוד ארנון

"ספר לי מה בדיוק קרה הלילה."

לוריא ישב במשרדו של סנ"צ אהוד ארנון, קצין המבצעים של משטרת חיפה. ארנון היה זה ששכנע את לוריא לפני כשלוש שנים להצטרף למשטרה. לוריא, שהיה בשרותו הצבאי מ"פ ביחידת סיור מובחרת, גוייס במסלול שאיפשר לו לעבור במהירות קורס קציני משטרה. ארנון, שסימן אותו מראש, פרש עליו את חסותו.

אחרי שלוריא שסיים בהצטיינות את קורס הקצינים, הוא צוות, לבקשתו של ארנון, מדי מספר חודשים למחלקה אחרת, כדי להכיר את תחומי העיסוק השונים במרחב. ארנון, שאחד מחבריו היה מפקדו של לוריא בזמן שירותו הצבאי, הכיר היטב את יכולותיו של הפקוד החדש שלו וייעד אותו להתקדמות מהירה.

לוריא תיאר את ההתרחשויות. "אנחנו עדיין מחכים לדו"ח הנתיחה שלאחר המוות, אבל ייתכן שיש לנו כאן מקרה של פגע וברח," סיים.

ארנון צמצם את עיניו והתבונן בפיקודו. "אני מכיר אותך לוריא, בדרך כלל אתה נחרץ יותר."

לוריא נע באי נוחות בכסאו. "משהו בזירה לא כל כך הסתדר לי," אמר, "אבל אני מעדיף לחכות לדו"ח הנתיחה, לפני שאומר משהו לא מבוסס."

"מי הקורבן?"

"אורח בדן כרמל. אמריקאי ישראלי שהיה בביקור בארץ. המשפחה כבר יודעת."

"והפוגע?"

"בחור צעיר הגיע הבוקר לתחנה והסגיר את עצמו. אני נכנס לחקור אותו ברגע שנסיים כאן."

"טוב." אמר ארנון וקם מכסאו, "אם כך, לא אבזבז יותר את זמנך. עדכן אותי כשתדע יותר."

חקירה

לוריא נכנס לחדר החקירות וסגר אחריו את הדלת. הוא פסע אל מרכז החדר והתיישב ליד שולחן החקירות. בצידו השני של השולחן ישב בחור צעיר, שנראה כאילו השמיים נפלו על ראשו. מרפקיו היו מונחים על השולחן שלפניו, ואצבעות ידיו, שהיו שלובות זו בזו, נעו בעצבנות.

לוריא פתח את התיק שהביא איתו.

"שמך?"

"תום אברהמי."

"שנת לידה?"

"1979."

"במה אתה עוסק, תום?"

"אני סטודנט. אני לומד במכינה לטכניון."

לוריא הרים את עיניו מהתיק. "אתה רוצה לספר לי מדוע אתה כאן?"

"ובכן…" הבחור הצעיר התקשה למצוא את המילים, "הלילה, חזרתי עם האופנוע שלי מבילוי. בדרך היה נדמה לי שעליתי על משהו בכביש, אבל לא הייתי בטוח… גם לא ראיתי שום דבר. הייתי עייף והחלטתי להמשיך הבייתה."

"באיזו שעה מדובר?"

"בסביבות שתיים וחצי לפנות בוקר."

"מהיכן בדיוק חזרת?"

"הייתי ב… פאב 'המרתף' בעיר."

"כמה זמן שהית שם?"

"כמעט שעתיים. הייתי עם חברים."

"כלומר היית תחת השפעת אלכוהול."

"לא, לא… שתיתי קצת בירה, אבל לא משהו שהשפיע עלי."

"כמה?"

"כוס אחת. חצי ליטר."

"במשך שעתיים?"

"כן…"

לוריא ידע שזה שקר גס, ושאם יתאמץ יוכל גם להוכיח זאת.

"טוב, נניח לזה כרגע. אם חשבת שלא קרה דבר, מדוע הגעת אלינו?"

הנחקר נע וזע בכסאו. "שמעתי בבוקר את החדשות. שמעתי שמישהו… נפגע… באותו איזור, ובערך באותו זמן. אינני חושב שעשיתי משהו, אבל חשבתי שהדבר הנכון לעשות הוא להגיע לכאן ולספר כל מה שאני יודע."

לוריא לקח נשימה ארוכה.

"אתה מעוניין להשתמש בשירותיו של עורך דין?" שאל, "אתה יודע שזאת זכותך." הוא המשיך לדקלם את כל הנוסח הרשמי.

"לא, אין לי מה להסתיר."

לוריא נאנח. כל מילה הייתה מוקלטת, והוא את חובתו מילא.

"תום," אמר, "אתה נראה לי בחור טוב. אתה סטודנט בטכניון, ועתידך לפניך. באת אלינו מיוזמתך, וזה בהחלט נרשם לזכותך. אבל אתה חייב להסביר לי מדוע לא עצרת לבדוק מה קרה. אתה טוען שהרגשת שפגעת במשהו, אבל אפילו לא בדקת? איך?"

הצעיר בצידו השני של השולחן נשבר, ופרץ בבכי.

"אני לא יודע מה עבר עליי…" קולו של תום רעד, "חצי שעה לפני כן נפרדתי מהחברה שלי אחרי חצי שנה שהיינו יחד. הייתי נסער מאוד… הראש שלי פשוט לא עבד. אלוהים… מה עשיתי?"

הוא התייפח כילד קטן.

לוריא לא יכול היה להימנע מלחוש חמלה כלפיו. ברור היה לו שהילד שיושב מולו איננו עבריין טיפוסי, אבל ברור היה גם שהוא אינו מבין את עומק הצרה שנקלע אליה, ושהוא טעה בכך שויתר על זכותו לעורך דין. הוא חיכה עד שהנחקר שלו נרגע מעט.

"מה קרה לו?" שאל תום בקול שבור, "האם הוא באמת נהרג?"

"לצערי, כן."

"אז מה יהיה?" תום הליט את פניו בידיו.

"חכה. יש לי עוד לא מעט שאלות אליך. אחר כך…"

הפתעה

הדלת נפתחה, ושוטר נכנס לחדר.

"כן, יוגב, במה העניין?" פנה אליו לוריא בקוצר רוח.

השוטר התקרב אל לוריא ולחש משהו על אזנו. לוריא קם מיד ממקומו.

"תום," אמר, "אני יוצא לרגע, ומיד אחזור להמשיך בשיחה שלנו. הסמל יישאר כאן איתך עד שאשוב."

תום, ידיו עדיין מכסות את פניו, לא הגיב.

לוריא יצא מן החדר, סגר את הדלת אחריו, ונכנס אל החדר הסמוך. במראה הדו כיוונית שצפתה אל חדר החקירות, אפשר היה לראות את תום יושב עדיין באותה תנוחה.

גיא ישב בחדר, מעיין במסמך כלשהו. כשראה את לוריא נכנס, קם לקראתו.

"מה העניין גיא? יוגב אמר שהגיע מידע חדש."

"ועוד איזה מידע! אני מאוד סקרן לשמוע מה תגיד על זה." הוא הושיט ללוריא את המסמך שבידיו.

"מה זה?"

"דו"ח נתיחה לאחר המוות של הקורבן מהלילה."

לוריא חטף את המסמך מידו של גיא. הוא עיין בו כדקה, ואחר כך הרים את ראשו, התבונן בגיא, והשמיע שריקת השתאות.

"מה אתה אומר על זה?"

"כל הכבוד, לוריא," אמר גיא, "כבר בלילה הרחת שיש משהו מוזר בתאונה הזאת. מסתבר שצדקת."