מלחמת יום הכיפורים הייתה לא רק כישלון מודיעיני ואסטרטגי. היא הייתה גם מבחן כואב ליכולתה של ישראל להפוך רעיון הנדסי למערכת מבצעית אמינה ובעיקר לשמור עליה כשירה, מתוחזקת וזמינה ברגע האמת.
אחד הסיפורים המרתקים הוא „אור יקרות”, מערכת שפותחה ביחידת יפת״ח של חיל ההנדסה. הרעיון היה ליצור חומת אש ועשן מעל תעלת סואץ באמצעות הצתת דלק שהוזרם למים, ובכך לעכב ואף למנוע ניסיון מצרי לצלוח את התעלה.
ערב המלחמה התעורר הצורך לבדוק את המערכת. ב־6 באוקטובר 1973, הגיע למעוזים צוות הנדסה, ואז התברר כי המערכת החשמלית אינה פעילה והיה צורך להסתמך על הפעלה ידנית. לפיכך, הטענה שהמערכת פשוט „לא הופעלה בגלל תחזוקה גרועה” צריכה מעט דיוק: היו ליקויי כשירות ותקלות, אך לצד זאת קיימת מחלוקת היסטורית לגבי מידת האחריות של התחזוקה לעומת גורמים נוספים.
מכאן מגיע הקשר המעניין לחיפה. מלחמת יום הכיפורים המחישה שהתעשייה הביטחונית בישראל אינה נמדדת רק ביכולת להמציא טכנולוגיה, אלא גם ביכולת להפוך אותה למערכת אמינה ולשמור על כשירותה לאורך שנים. חיפה והצפון הפכו בהמשך למוקד מרכזי של מחקר, הנדסה ותעשייה ביטחונית, ובראשם רפא"ל, לצד חברות ומפעלים נוספים.
הקשר הזה חשוב במיוחד משום שחיפה כוללת נמל, תשתיות אנרגיה, מתקני תעשייה ואוכלוסייה גדולה. העיר נשענת על מעטפת הגנה הכוללת מערכות יירוט כגון כיפת ברזל, קלע דוד וחץ, מערכות התרעה, פיקוד ושליטה, מרחבים מוגנים ומערכי חילוץ והצלה.
אבל כאן חוזר הלקח של „אור יקרות”: לא מספיק שהמערכת קיימת, היא חייבת לעבוד. תחזוקה, בדיקות, גיבויים, כוח אדם מיומן ותרגול הם חלק מההגנה עצמה.
בסופו של דבר, השאלה עבור חיפה אינה רק „מה יש לנו?”, אלא „מה באמת יעבוד ביום שבו יתקפו אותנו?” זהו אולי אחד הלקחים החשובים ביותר של 1973 גם לעיר של 2026.
מה דעתכם?