פעם פעם כשלא היה ״מכון אדלר״ ולא היה בית ספר להורים וגם לא ״סופר נני״, הייתה כתובת אחת לכל ההורים בשכונה: מירה למברג, גננת צעירה ואהובה.
לימים הבנו שהיא היוותה מוקד, תחנת ייעוץ להרבה אימהות צעירות שעשו צעדים ראשונים במדינת ישראל, שלא הכירו שירי ילדים רבים וצלילי הפסנתר שבקעו מהגן יחד עם שירת הילדים, היו עבורם הכרות ראשונה עם שירים, דקלומים וסיפורים.
מירה הייתה דוגמה למה ואיך ללמד לילדים קטנים בבית, איזה משחקים לקנות וגם… מה כדאי לאכול, מה לשלוח בתיק האוכל לגן.

שנות החמישים – חדשנות בגן הילדים
מירה גידלה דורות ילדים שהתגוררו בהדר העליון, עיצבה ויצרה פינות למידה ומשחק שהיוו חדשנות בדרכי למידה. פינת רופא ואחות, פינת חשבון, פינות לניסויים, לחקר, להתבוננות וכמובן פינות כתיבה וציור, לא היו שיגרה בגני ילדים של שנות החמישים.

החצר הנושקת לרחוב כנרת, גם היא היוותה מקום למידה תוך משחק.
זמן ציור, דפים ריקים, צבעים עבים בקופסאות. כל הילדים מציירים. מירה עוברת, מביטה, מחייכת, מתעכבת, שואלת ונעצרת לידי. אני, ממש מציירת עיגולים, לא יודעת לצייר כמו כל ילדי הגן. מירה מביטה בציור שלי ואומרת: ״איזה בית יפה ציירת. כל הכבוד.״ אני שואלת בתום של ילדה בת חמש: ״איפה הבית?״ מירה לוקחת את הדף ומצביעה: ״המשולש, זה הגג, הריבוע, זה הבית, עכשיו תוסיפי ריבועים בפנים ותציירי חלונות״.
הבטתי, ראיתי משולש, ראיתי ריבוע, הוספתי חלונות וכך נולד ה"בית" הראשון שלי.

כשמירה ניגנה לנו בפסנתר, אני חלמתי לשבת במקומה על הכיסא. כל כך יפה ניגנה ואנחנו תמיד הצטרפנו בשירה.
לימים, כשהתחלתי ללמוד פסנתר, אמרתי למורה שלי לפסנתר שרה פדות, שאף היא גרה בשכנות בהמשך הרחוב: ״אני רוצה לנגן כמו מירה הגננת״.
המשכתי לבקר את מירה כשהגעתי לקחת את מוטי אחי הקטן, מהגן.
לפני כמה שנים, כשהשתתפתי בסדנת כתיבה נפלאה בשם: ״מה אספר לנכדי?״ הסיפור הראשון שכתבתי היה על מירה.
״ומרק את כבר אוכלת?״
הסיפור מופיע בספר ״ילדה של חיפה" שיצא לאור ב 2021 בליווי ועריכה של הסופרת תמי שם טוב.
סיפורי חיפה – "ילדה של חיפה" / חנה מורג

וכך אני מספרת על מירה, לנכדי:
ומרק את כבר אוכלת?
היום הראשון הגיע. ״חנה, התכונני, עוד ממש קצת אנחנו יורדות לגן החדש, מירה והדסה מחכות לך.״ מירה הייתה הגננת, הדסה – עוזרת לגננת. אמא הכינה לי בגדי חג: סרפן משובץ, חולצה לבנה, סנדלים ותיק אוכל שתפרה מבד ועליו רקמה את שמי.
ירדנו לרחוב. רק בית אחד הפריד בין הבית שלנו לגן. נכנסתי עם אמא. אישה גדולה מאוד וגבוהה אפילו מאמא קיבלה את פני. "אני מירה," אמרה לי בעיניים טובות, "בואי תכירי את הגן. כאן למעלה, תא החפצים והציורים שלך." ראיתי מגירות עץ יפות במרכזן כדור עגול לפתיחה. מאיפה ידעה שאני גבוהה והמגירה הזו תהיה לי נוחה? אמא הלכה, נישקה אותי וחזרה הביתה.
נכנסנו לחדר גדול מאוד. כיסאות העץ סודרו במעגל. על כל כיסא, שם. אני ידעתי לקרוא את שמי והתיישבתי לבד. הדסה הובילה את שאר הילדים למקומם. מירה התיישבה ליד הפסנתר. פסנתר גדול בצבע שחור. צלילים חזקים ויפים מילאו את חלל החדר. אהבתי את צלילי הפסנתר, אהבתי את פינת הרופא, אהבתי מאוד לשחק עם החברים שהכרתי קודם וגם עם החברים החדשים.

שלוש "חׇנוֹת" היו בגן של מירה. לי, מירה קראה "חנה'לה".
אהבתי את הגן. אהבתי את מירה. אהבתי את הדסה. רק את האוכל לא אהבתי.
שעה בערך לאחר ארוחת העשר הגיעה מכונית. שני אנשים סחבו דודים ממתכת, כמו סירים, והכניסו למטבח הגן.

לשחק בחצר מחוץ לגן, החצר ממנה ראיתי את מרפסת הבית שלנו, הדסה סידרה לנו את השולחנות לארוחת צהריים. הגיעה שעת האוכל. התיישבתי. הדסה מזגה לי מרק בקערת פלסטיק כתומה. הבטתי בקערה והבטתי. הרחקתי אותה. הריח…
הילדים אכלו כף אחר כף. הקערות התרוקנו. רק אני ישבתי עצובה עם קערת מרק מלאה.
החברים שלי סיימו לאכול, הניחו את הצלחות בתוך ארגז פלסטיק גדול ופנו לפינת המשחקים.
רק מי שסיים את ארוחת הצהריים, רשאי היה לקום מהשולחן. מירה ניגשה אלי, ליטפה את ראשי ואמרה: ״חנה'לה, לא אוכלים מרק קר, זה לא גלידה.״
הילדים צחקו, ואני… יושבת, דמעות בעיני.
השעה אחת. ההורים באו לקחת את הילדים. אמא אחר אמא. אמא שלי לא הגיעה. הרי אני גרה קרוב, אני הולכת לבד הביתה. הדסה ניקתה את השולחנות. מירה יצאה לחצר, שמעתי את אמא קוראת לה מהמרפסת. לא שמעתי מה אמא אמרה אבל שמעתי את מירה עונה לה: ״עד החופה, היא תסיים את המרק״.

כבר הבנתי שאמא דורשת שאסיים את הארוחה לפני שאחזור הביתה. אבל לא יכולתי.
ישבתי, לא נגעתי במרק. מירה הלכה הביתה, רק הדסה נשארה. הדסה ואני.
“זהו,” אמרה לי הדסה אחרי זמן מה, “את הולכת הביתה.”
אמא פתחה לי את הדלת בחיוך ניצחון.
"נו, איך היה המרק?" לא עניתי. המשכתי את יומי כרגיל. אחרי "יום מרק" ועוד "יום מרק", אמא כבר הבינה שאני והאוכל בגן, לא חברים.
סוף מפתיע לסיפור
לימים, עבדתי במכללה לחינוך. עברתי מהר במסדרון בדרך לעוד השתלמות.
חולפת לידי אישה גבהת קומה ולפתע אני שומעת קריאה: "חנה'לה? חנה'לה?"
הסתובבתי, הבטתי שוב ושוב. השרתי מבט, העיניים הטובות הזכירו לי.
"מירה? מה את עושה כאן?״
״אני מלמדת כאן סטודנטיות הלומדות להיות גננות ומורות לגיל הרך.״, ענתה לי.
״אנחנו שכנות למסדרון" הוסיפה.
התחבקנו והתחבקנו.
"ומרק את כבר אוכלת?" שאלה
התפתחות בעלילה
הספר ״ילדה של חיפה״ ובו הסיפור "ומרק את כבר אוכלת?" הגיעה לידיה של איילת, בתה של מירה הגננת.
בתקופת הקורונה, התקשרה אלי ונתנה לי לשוחח עם מירה.
מירה כבר לא זכרה דבר. "נמחק לי הזיכרון," אמרה, "אבל אני מכירה את הילדה מהתמונה."
"תבואי לבקר אותי אחרי הסגר?" שאלה. הבטחתי להגיע. סגר ועוד סגר ואת מירה לא פגשתי.
נובמבר 2025
במסגרת סיור שערכתי למשפחתי ״שבע תחנות שבעה עשורים״ לרגל יום הולדתי, נכנסנו לבית הולדתי והשקפנו מהמרפסת על הגן של מירה. "עמדת התקשורת" עם אמא.
הגן הפך לדירה. את נכדתי צילמתי על רקע החצר שאהבתי מאד.

השבוע התבשרתי כי מירה איננה איתנו.
תמה תקופה.
אישיותה החמה, המצמיחה והאצילית של מירה, תלווה אותי לתמיד.
יהי זכרה ברוך.
תמונות מספרות




חנה שלום,
את יכולה לומר באיזה רחוב היה הגן?
תודה
דר