אני אחרי יום חופשי, ככה בערבוב של נס עלית, בשקט של הבוקר בחדר המורים. נכנסת מ.מקצועית (מורה מקצועית): "תקשיבי, (היא לוחשת לי קרוב) סיוט עם הכיתה שלך, עושים מה שבא להם, משחקים, לא ממושמעים, אין הרגלי למידה, לא מסוגלים להעתיק יותר מ-4 שורות מהלוח בלי לקטר, (עכשיו היא כבר קרוב קרוב) את יודעת שאני מלמדת גם אצל המקבילות שלך. חיילים, תאמיני לי. אני אוהבת אותך מאמי, בשביל עצמך תחזיקי אותם יותר קצר, אני אומרת לך, מה את צריכה עכשיו ת'מנהלת על הראש שלך. הם כבר מסיימים א', מורים יתלוננו, היא תתחיל לחפש אותך, תחסכי לעצמך, פשוט גבולות. זה הכול…"
כן, זה הכול.
נהייה לי קר. אני נזכרת בביקור של המפקחת לפני….לא כל כך הרבה שנים. הגעתי לביה"ס לבושה דווקא יפה. חולצה לבנה, יורדת טיפה לכתפיים. תופסת אותי הסגנית, בדרך חזרה מהסיגריה שלה: "מתוקה שלי, יש לך מפקחת היום, בואי אלי לחדר, יש לי צעיפים בארון, זרקי עלייך אחד שלא יראו ת'כתפיים, תעשי לי טובה…"
צלצול. אני עם הקטנים שלי.
פתאום אני שומעת את העקבים שלה טופפים במסדרון. קליק קלאק, קליק, קלאק. נכנסה עם המנהלת והן התיישבו בקצה הכיתה עם פנקסים פתוחים והיד רושמת. אף מילה לילדים.
הצגתי אותה בפניהם. לא זוכרת כבר מה אמרתי. (אח"כ הילדים אמרו: "אה, זאת האישה הזאת שבאה לבדוק אותך ואותנו." פאדיחה.)
בסופו של יום התבקשתי לחדר המנהלת. את שיחת הסיכום לא אשכח. המפקחת בחליפה הכחולה המחויטת ירתה בי: "הילדים אצלך משחקים ולא לומדים. גם את שחקנית ולא מורה. אין מבנה לשיעור. איפה התחלה, אמצע וסוף תגידי לי? ולא לימדו אותך בסמינר שאסור שיהיו שגיאות כתיב של הילדים על הקירות? ואיפה הנושאים הנדרשים של משרד החינוך? את לא יכולה לעשות מה שבא לך, זה בית ספר ולא גן ילדים."
בלעתי את הרוק. לא הצלחתי להשחיל מילה רק ישבתי שם כמו איזו ילדה נזופה והיא בצרורות מעמדת המפקח: "אני לא מבינה, שכחת? ידעת שאני מגיעה? התכוננת? ומה זה המובייל הזה שתלית עם השטו"זים (היא המשיכה כאילו אין אלוהים) וכיתה בלי "קיר לאום", אצלנו בישראל? (הכוונה לתמונות מנהיגי המדינה, פוסטר של הדגל ומילות ההמנון) הנה, בזה מתחיל חוסר הכבוד שלך."
לרגע חששתי שתקבל התקף לב, כי הצבע של הפרצוף שלה הפך להיות כמו צבע פרח הפלסטיק האדום, העצום, שעל צווארה.
רציתי לשאול: "את האור בעיניים שלהם ראית? כתבת בפנקס?
לא שאלתי.
ניתנה לי ארכה של חודש כדי להשתפר פן אפוטר.
כל הפופים, השטיחים הצבעוניים, פח הנחושת הצבוע בסגול ושאר מיני חפצי לב, התחלפו ב"קיר" בנוי לתלפיות שקיבלתי בהשאלה לכמה ימים מהמקבילה שלי. שלטים ממוחשבים מאירי עיניים, טבלאות מסודרות עם פרפרים וסמיילים, קלסרים עבים של דפי עבודה מתויקים וכמובן קיר לאום לתפארת מדינת ישראל.
את הילדים הושבתי בטורים במקום בצורת ח', ליתר ביטחון. כך הציעו לי המנוסות, פחות סיכוי לפטפטת.
"השתפרת." היא אמרה.
לא פוטרתי.
אחרי שבוע החזרתי את כל מה שנותן לי להרגיש בבית.
אצלי כזכור "בית ספר" הוא קודם בית, אח"כ ספר.
קוראיי היקרים, סליחה שהפלגתי בבועת זיכרון. יש לי נטייה לפוסט-טראומה, אבל בסוף אני חוזרת. אז פתחתי סוגריים, סיפרתי על האירוע ועכשיו תסגרו סוגריים. זנקו החוצה.
אני נכנסת לקטנים שלי. הם משחקים. "אני רוצה לשתף אתכם במשהו". צמד המילים "רוצה לשתף" הוא מתכון בדוק לגיוס הקשבה. כולם אכן זוקפים אוזניים. משתררת שתיקה.
"מ. מקצועית (השם שמור במערכת), פגשה אותי הבוקר וסיפרה לי שהיא שוב נאלצה להרים עליכם את הקול כמה פעמים. היא אמרה שאתם לא מקשיבים לה."
אתם יודעים ילדים, גם אני לפעמים כועסת, כשאני בודקת עם עצמי מה יש שם מתחת לכעס, אני מרגישה, יודעים מה? אני מרגישה לבד, חושבת שלא רואים אותי ואז, אז, מרימה את הקול,
הם מקשיבים.
"את עצובה?" אני רואה עיני לב של הפצפונת מהשורה הראשונה.
"אני? לא. בעצם…כן. אני מאוכזבת כי ציפיתי שתרגישו שקשה לה, וחשבתי שהשפה הזו שלנו, שפת הלב, המילים שעוזרות לנו להתייחס לרגשות שלנו ושל אחרים ולמה שכל אחד בעצם זקוק, ששפת ההרגשה הזאת תעבור גם הלאה, לא רק לבתים שלכם, לאחים ולהורים. כל כך קיוויתי שגם כאן עם המורים המקצועיים…"
נסתיימו לי המילים. הם בשתיקה אבל נדמה לי שמשהו באוויר קצת נפתח. סדק אולי.
"אני רוצה לשאול אתכם משהו חשוב."
(אני חושבת שהם ציפו לנזיפות ולהטפות, אבל כנראה שמשהו אחר טפטף ממני)
"מה המורה בעצם הייתה צריכה מכם?"
הקטן- גדול שולף: "שנקשיב לה."
הבלונדינית עם ריח מרכך הכביסה זורקת מבט חטוף לעבר מתלה קלפי הצרכים: "הצורך שלה זה שיתוף פעולה."
זאת שלידה מוסיפה: "וגם התחשבות".
"וכבוד" פולט דרדסון ממושקף תוך שהוא מועך גוש פלסטלינה רב צבעים.
אני מתחילה להרגיש בתוכי אדוות של שמחה. "אתם יודעים, יש לי ממש הקלה כשאני שומעת כל מה שאתם אומרים. כל כך תודה לכם על הפירוט והאיכפת להרגיש."
הקטן עם הפוני בעיניים מסנן: "היא לא קיבלה כבוד אז היא כעסה."
"גם אני מאמינה שזה ככה. כשלא מרגישים כבוד זה מכעיס." אני אומרת, "ואיזה רגשות נוספים אולי היו לה?"
הקטן-גדול אומר: "עצבים, שאין את זה בקלפים שלנו בכיתה."
עדינה-עדינה שקטה, מרימה אצבע. אני מהנהנת והיא: "וגם עצב. בטח אחרי שהיא כעסה ויצאה מהכיתה, אז בהפסקה היא בטח הייתה עצובה, כמו שאת…"
משום מה המילה "עצובה" מחוללת שקט אחר.
"עצוב כשמישהו מרגיש עצוב" ככה אני ביני לביני, אבל אותם אני שואלת: "מתאים לכם לדבר איתה על מה שדיברנו פה? יש לכם איתה שיעור היום."
אין תגובה.
"אבל היא לא יודעת את השפה הזאתי שלנו." אומר בפסקנות המפקח הקטן שלי.
"אז תלמדו אותה. מסכימים? תנסו."
חלק עושים ככה עם הראש. חלק נראים לי אדישים לגמרי.
בסוף היום, תוך שאני שוב בחדר המורים עם נמס בכוס (אין מורה בלי נמס בכוס לעת חורף), לפתע זרועות מחבקות אותי מהגב. אני מפנה את הראש.
מ. מקצועית: "הרסו אותי הקטנים שלך."
אני עוד לא קולטת.
"תקשיבי, נכנסתי, הייתה דממה. בהתחלה חשבתי שאני נכנסת לכיתה הלא נכונה. הם כיבו את האור (נותר האור החורפי מהחלונות שטופי דמעות הגשם), על השולחן שלך הם שמו את שני המתקנים (שאב הבית, מוטי, בנה לי מעץ) ואף פעם לא הבנתי מה זה צריך להיות בדיוק, חשבתי שהקלפים שתלויים עליהם זה רק פטנט שלך לשיעורי שפה.
בלונדיני אחד חמוד שאל אותי, מה הרגשת אתמול בשיעור? ככה בלי הכנה. מי שואל שאלות כאלו? מאוד כעסתי עליכם אתמול, אמרתי. הגבוה הזה שיושב תמיד בסוף ומתנדנד עם הכיסא, נשען על הקיר ואמר לי, את יכולה לבחור עוד מילים אם יש לך, ככה אנחנו עושים.
שלפתי מהמתקן כעס ועצב. ואז המתוקה עם הצמות אומרת לי וגם תסכול? הפילה אותי. מאיפה קטנה בת 7 מכירה את המילה הזאת? ואז היא מסתכלת אלי ישר בעיניים ואומרת ולמה את זקוקה? הייתי בהלם אבל אמרתי להם שתהיו בשקט, שתתנהגו יפה, שתעשו מה שאני מבקשת… ש…שתעתיקו מהלוח ולא תתעצלו." האמת, אמרתי את זה בשקט, לא צעקתי עליהם, הסברתי. מישהו אמר תדליקו ת'אור יש חושך, ואז הייתה מקהלה לא צריך, זה כייף בחושך. ואז שניים קטנים הרימו ביחד את המתקן השני ואחד אמר אולי את רוצה מהקלפים של הצרכים? יש כאן הרבה מילים, את לא צריכה מהראש."
הקשבתי נדהמת ל-מ. מקצועית. נדהמת לא פחות ממנה, וכל מה שיכולתי זה לשאול אותה: "ומה, איזה קלפים היו שם? איזה מילים בחרת?"
"שלפתי כבוד, נדמה לי, התחשבות, שיתוף פעולה. עוד משהו? שאל אחד משני אלה שהרימו את המתקן. לא… אמרתי. ואז הצביעה זאת עם עיני הים ואמרה אולי קשר? אולי את זקוקה לקשר? יש כאן למטה."
"אני לא מאמינה." אמרתי, אבל האמנתי.
אחרי "שעת אופק" נכנסתי למאזדה המקרטעת שלי כדי לנסוע הביתה. איזה באסה, השארתי חלון קצת פתוח בבוקר והכיסא שלי נרטב כהוגן. קיפלתי את מעיל הצמר החדש שלי והתיישבתי עליו. פתחתי רשת ג' כמנהגי בקודש, ושמעתי: "אם יש בי מיתרים הם מתנגנים ברטט".
קראתי בסקרנות את הסיפורים של פזית דור.
הלוואי ויכולתי להתחיל אצלה כיתה אלף .
העניין שמערכת החינוך הכל בתבניותוכל חריגה מהתבנית לא מתקבלת בברכה. לדעתי הדגש על השגיים וציונים עולים על הדגש לבניית "אדם" המרגיש טוב עם עצמו.מאחלת עוד מורים עם נשמה ולפזית הצלחה במשימה .
סיפור עם הרבה אור
קראתי והתפעלתי…הלוואי שהיית המורה שלי כשהייתי תלמידה בבית הספר