בשבוע האחרון רובנו צפינו באירוע המטוס כמעט מרגעיו הראשונים ועד שהתמונה החלה להתבהר.
בתחילה היו אלה דיווחים חלקיים, רגעים של חוסר ודאות והרבה סימני שאלה.
בהמשך, ככל שהתבררו הפרטים, עלתה תמונה ברורה יותר של המתרחש במטוס, ובעיקר של הרגע שבו ערנות ותושייה הפכו למשמעותיות ביותר.
מה גורם לאדם לזהות סכנה לפני האחרים ולפעול, ומה גורם לאחרים להישאר צופים מן מהצד?
ברגעים של סכנה, רוב האנשים חווים קודם כל בפחד. המחשבות רצות קדימה: מה יקרה עכשיו, איך זה ייגמר, האם נצא מזה בשלום?
הגוף נדרך והראש מתמלא בתרחישים, ולעיתים הפחד עצמו משתק.
אך ישנם אנשים שבאותו רגע ממש עוברים כמעט מיד מן הפחד אל הפעולה.
במקום לשאול רק מה יקרה, הם מתחילים לחשוב מה אפשר לעשות כדי לשרוד.
זה הרגע שבו פחד הופך לתושייה.
באותו אירוע, בזמן שחלק מהנוסעים ניסו להבין מה מתרחש ולהתמודד עם הפחד, היו מי שקלטו שהמצב דורש פעולה ולא המתנה.
בתוך שניות, ללא התלבטות, הם קמו ממקומם ורצו קדימה כדי לסייע.
הם לא בהכרח פחדו פחות מן האחרים. ההבדל היה בכך שבתוך הפחד הצליחו להפנות את המחשבה לשאלה אחרת: מה אפשר לעשות עכשיו?
אותם אנשים, שחלק מן הנוסעים כינו לאחר מכן גיבורים, הצליחו בתושייתם לא רק לפעול בתוך מצב מאיים, אלא גם להשיב במידה מסוימת תחושת בטחון לנוסעים שסביבם.
בתוך חוסר הוודאות, עצם הידיעה שיש מי שחושב, מגיב ולוקח אחריות, יכולה לשנות את האווירה כולה.
אולי משום כך תושייה אינה רק היכולת למצוא פתרון מהיר.
היא גם היכולת להתעשת בתוך רגע של פחד, לזהות את מה שנדרש ואף לפעול במהרה.
עם זאת, אין פירוש הדבר שכל אדם יכול או צריך לפעול כך ברגע של סכנה.
במצבי חירום אנשים מגיבים בדרכים שונות: ישנם אנשים שפועלים מיד וישנם אנשים שהפחד משתלט עליהם והם קופאים.
בנוסף, ישנם אנשים המתקשים להבין באותו רגע את חומרת המצב. הם ממתינים עד אשר מישהו יעשה את הצעד הראשון ולאחר מכן הם אוזרים אומץ לסייע לו.
התגובות האלה אנושיות וטבעיות, והן אינן מעידות בהכרח על מידת האומץ של האדם.
דווקא משום כך, רגעים שבהם אדם מצליח לזהות את הסכנה, להתעשת ולפעול מקבלים משמעות מיוחדת.
לא מפני שהוא טוב יותר מאחרים, אלא מפני שבאותה שנייה הייתה לו היכולת לבצע את הנדרש. ולעיתים בתוך רגע אחד של בלבול ופחד, ערנות ותושייה של אדם אחד או שניים, יכולות לשנות את גורלם של רבים.
והרי: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו."