ניר עוז מתכנס לזכור, לכאוב ולהמשיך לחיות – במלאת 3 שנים לאירועי ה-7 באוקטובר

(חי פה) – ב־7 באוקטובר 2026, שלוש שנים לאחר מתקפת החמאס הרצחנית על יישובי העוטף, התכנסו מאות בבית העלמין המקומי, בקיבוץ ניר עוז, לטקס הזיכרון השנתי. משפחות, חברי קיבוץ, תושבי האזור ומבקרים מכל הארץ עברו בין הקברים, הניחו פרחים וזרים, וניסו לעכל את גודל האסון שהתרחש באותה שבת ואת הזמן שחלף מאז. הטקס היה טעון, אישי וקהילתי כאחד, ובמרכזו עמדו שמותיהם של בני ובנות ניר עוז שנרצחו ונחטפו באותו יום.

הנרצחים והחטופים של ניר עוז: זיכרון שלא מרפה

מתקפת החמאס ב־7 באוקטובר 2023 גבתה את חייהם של 17 מתושבי ניר עוז, ו־5 נוספים נחטפו לרצועת עזה. חלק מהחטופים הוחזרו בחיים, אחרים נרצחו בשבי.

משפחות הנרצחים והחטופים חוזרות למקום שבו הכול השתנה

בין המשתתפים בטקס בלטו בני משפחותיהם של הנרצחים והחטופים. בועז זלמנוביץ', תושב חיפה ובנו של אריה זלמנוביץ' ז"ל – שנחטף לעזה ונרצח בשבי, עמד ליד קבר אביו, הניח פרחים ושוחח עם חברי קיבוץ שהכירו את אריה במשך עשרות שנים.

כרמית קציר, אחותו של אלעד קציר ז"ל – שנחטף לעזה ונרצח בשבי, ובתו של רמי ז"ל – שנרצח בביתו באותו בוקר ובתה של חנה קציר ז"ל, שנחטפה ונפטרה כשנה לאחר ששוחררה מהשבי בעזה. עבור המשפחה, הטקס היה מפגש טעון בין אובדן, הישרדות וזיכרון.

טקס ההזכרה: קהילה שמנסה לאחות את השברים

הטקס כלל דברי זיכרון של בני משפחה, חברי קיבוץ ונציגי המועצה האזורית. שמות הנרצחים נקראו בזה אחר זה, ובית העלמין התמלא בבכי חרישי ובחיבוקים בין משפחות שאיבדו את היקר להן מכל.

במהלך הטקס הודגש כי ניר עוז, כמו קיבוצים נוספים בעוטף, ממשיך בתהליך שיקום ארוך, פיזי, נפשי וקהילתי. חלק מהמשפחות עדיין מתגוררות ביישובי חלופה, אחרים שבו לקיבוץ, אך כולם נושאים את אותו יום כצלקת שאינה נמחקת.

שלוש שנים אחרי: זיכרון, כאב ותקווה זהירה

הטקס השנה היה שונה מהשנים הקודמות: פחות הלם, יותר התבוננות. הקהילה כבר אינה מצויה במצב חירום מתמשך, אך גם אינה חוזרת לנקודת המוצא. הנרצחים והחטופים הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ניר עוז ומהזהות של העוטף כולו.

בועז זלמנוביץ' סיכם את התחושה של רבים: "אנחנו חוזרים לכאן בכל שנה כדי לזכור, אבל גם כדי להמשיך. זה המקום שבו איבדנו את יקירינו וזה גם המקום שבו אנחנו בוחרים לחיות".