סיפורה של גליה גולדנברג־כץ, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית במרפאת בריאות הנפש ילדים קריות בכללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, חושף זווית נוספת של השבת השחורה: ילדים שלא היו בעוטף, לא שמעו ירי ולא ראו מחבלים, אך תמונה אחת, רגע אחד מול מסך פתוח, הספיקו כדי לערער את תחושת הביטחון שלהם. ביום הזיכרון הלאומי, לצד הנרצחים, הנופלים והחטופים, יש מקום גם לסיפורים השקטים שנצרבו בעולמם של ילדים מרחוק.
הזיכרון שנוצר בבית: תמונה אחת ששינתה הכול
שלוש שנים חלפו מאז מתקפת החמאס ב־7 באוקטובר 2023. בעוד המדינה מתייחדת עם זכר הנרצחים והחטופים, ישנם ילדים שחוו את האירועים דרך המסכים והגיבו בעוצמה לא פחות גדולה.
נעם (שם בדוי), תלמיד כיתה א', נחשף לרגע לתמונות קשות ששודרו בטלוויזיה באותו בוקר. הוא לא היה בעוטף, לא פונה מביתו ולא חווה את האיום מקרוב. אך השאלה הראשונה ששאל את אמו לאחר שהספיקה לכבות את המסך הייתה: "רוצים להרוג אותנו?"
השאלה הזו הייתה רק תחילתו של מסע רגשי מורכב.
הפחד שלא נראה מבחוץ
בשבועות שלאחר מכן נעם החל לבכות יותר, התקשה להתרחק מאמו ופחד לצאת מהבית. בלילות עבר למיטת הוריו, ובמהלך היום חזר שוב ושוב כדי לוודא שאמו נמצאת לידו. הוא התקשה להתרכז בלמידה ובמשחק, והמחשבה שבני משפחתו עלולים למות לא הרפתה ממנו.
דווקא בבית הספר היה קשה לזהות את המצוקה. נעם המשיך להגיע, נפרד מהוריו ותפקד לכאורה כרגיל. הפער בין התפקוד החיצוני לבין הפחד הפנימי הוא חלק מהמורכבות של התמודדות ילדים עם חוויות מאיימות, גם כשהן מתרחשות מרחוק.
בחדר הטיפול: כשהמשחק נעצר
כשהגיע למרפאה להתערבות במשבר, הקושי הופיע גם במשחק. במקום להמציא סיפורים ולהפעיל דמיון, הוא סידר את דמויות הפליימוביל בדיוק כפי שהופיעו על האריזה. הכול היה מסודר ומאורגן, אך הסיפור לא התחיל.
לאחר הערכה מקצועית והתייעצות פסיכיאטרית הוחלט להתמקד בטיפול רגשי קצר ובהדרכת הוריו. המטרה הראשונה לא הייתה לחזור אל הזיכרון המפחיד, אלא לבנות מחדש תחושת ביטחון.
בניית מרחב מוגן: האנשים, הפעילויות והאריה ששומר
בשלב הראשון זוהו יחד עם נעם האנשים, הפעילויות והדברים שמעניקים לו תחושת מוגנות. כל אלה הפכו למרחב בטוח שאליו יכול היה לחזור ברגעים קשים.
הוריו היו חלק משמעותי מהתהליך. אמו השתתפה במפגשים ולמדה את הכלים הטיפוליים כדי להמשיך את העבודה גם בבית. אצל ילדים צעירים, תחושת המוגנות אינה נוצרת רק בחדר הטיפול, היא נבנית בתוך הקשר המשפחתי.
באחד המפגשים התבקש נעם לצייר בעלי חיים שהיה רוצה לאמץ. כשהגיע לאריה אמר: "הוא שומר עליי." בהמשך הכין יחד עם אביו בובת דאגה בדמות האריה, שליוותה אותו בלילות ועזרה לו להירדם במיטתו.
עיבוד הפחד: משחק, יצירה ו־EMDR
רק לאחר שנוצר בסיס יציב של ביטחון ניתן היה להתקרב בהדרגה אל הזיכרון המפחיד. נעם צייר את הדאגות שלו בתוך עננים, דירג את עוצמת הפחד ובהמשך עיבד את המחשבות באמצעות שיחה, משחק, יצירה, תנועה וטיפול EMDR — שיטה המסייעת בעיבוד חוויות טראומטיות באמצעות תנועות עיניים או גירוי דו־צדדי.
העבודה נעשתה בקצב שלו. במפגשים שבהם לא היה מוכן לגעת בזיכרון, הטיפול חזר למשחק, לנשימות ולחיזוק תחושת המוגנות.
בשלב מאוחר יותר הצליח נעם לצייר את התמונה שאליה נחשף ב־7 באוקטובר ולהתבונן בה במסגרת הטיפול.
חזרה לשגרה: הפחד לא נעלם — אבל הפסיק לנהל
לאחר 12 מפגשים דיווחו הוריו כי הוא רגוע יותר, חזר לישון במיטתו, מצליח להתרכז בלמידה ושב ליהנות ממשחק. הפחד לא נעלם לחלוטין, אך הפסיק לנהל את חייו.
זיכרון לאומי, מצוקה שקטה
שלוש שנים אחרי, סיפורו של נעם מזכיר כי 7 באוקטובר נצרב גם בעולמם של ילדים שלא היו בזירות האירועים. לעיתים המצוקה אינה נאמרת במילים, אלא מופיעה בפחדים, בקשיי שינה או במשחק שהשתנה.
ביום הזיכרון הלאומי, לצד הזיכרון של מה שאירע, חשוב לזכור גם את מי שממשיכים לשאת את השלכותיו ולתת מקום למצוקה שלא תמיד נראית לעין.