לפעמים אני מרגישה כמו אופטומטריסטית.
לא כזאת שבודקת מספר במשקפיים, אלא כזאת שמחליפה עדשות.
לא כדי שתסכימו איתי אלא כדי שנבדוק יחד: *יותר ברור ככה… או ככה?**
בשבועות האחרונים אני מוצפת בשאלה אחת.
"מה כדאי לעשות קודם? אבחון פסיכולוגי? דידקטי? פסיכו־דידקטי?
אומרים שבלי אבחון לא נקבל שעות שילוב והקלות…"
אחר כך הם מגיעים. עם קלסר ולפעמים גם עם הילד.
משום מה, הקלסר תמיד נראה לי כבד יותר.
האבא דפדף בערמת הדפים. אני מכירה את השפה הזאת. למדתי אבחון.
טבלאות, אחוזונים, מונחים מקצועיים והמלצות.
ואז הוא הרים אליי את העיניים ואמר בשקט:
"שמתי לב שאני מתחיל להסתכל על הילד שלי בעיניי האבחון וזה מפחיד אותי. זה מרחיק."
הוא נשם נשימה עמוקה, דפדף שוב בקלסר המושקע ושאל: "תגידי פזית… כל זה באמת מלמד מישהו איך ללמד את הילד שלי לקרוא?"
שתקתי.
לא מפני שלא הייתה לי תשובה. מפני שפתאום הבנתי שהשאלה שלו גדולה הרבה יותר מאבחונים.
כבר שנים שאני מסתובבת עם שתי שאלות.
ומעולם לא קיבלתי עליהן תשובה ישירה.
האם האבחון הבחין במשהו שלא יכולנו להבחין בו גם קודם?
ו…
האם לא יכולנו להגיע לאותה המלצה חינוכית גם בלי להוציא אלפי שקלים?
אני לא שואלת זאת כדי לערער על מקצועיותם של אנשי המקצוע.
אני שואלת מפני שהשאלות האלה אינן מופנות אליהם.
הן מופנות אל כולנו.
ברפואה מטרת הבדיקה אינה לייצר עוד בדיקות ותיאוריות. אלא לרפא.
מבקר המדינה אינו מחפש ליקויים כדי להגדיל את מספר הדוחות ולפתח מודלים, אלא כדי לתקן את המערכת.
גם טסט לרכב אינו מתקיים כדי לסמן סעיפים אלא כדי שהכביש יהיה בטוח יותר.
אבל בחינוך…
נדמה לי שמשהו התבלבל. לא בגלל אנשים רעים. אלא בגלל מנגנון והרגלים.
לאט־לאט, האמצעי התחיל להחליף את המטרה.
והמערכת, אולי בלי שהתכוונה לכך, מתגמלת אבחון יותר משהיא מתגמלת הבחנה.
זו בעיניי נקודת הכאב.
אינני מתנגדת לאבחונים, לפעמים הם חשובים מאוד.
אבל אני שואלת האם ייתכן שהפכנו אותם לנקודת ההתחלה, במקום לנקודת ההמשך.
כי לפני שאני שואלת: "איזה אבחון יש לילד?"
אני רוצה לשאול: במה כבר הצלחנו להבחין?
ואפילו יותר מזה…
**במה ה י ל ד מבחין?**
מה הוא רואה שאנחנו לא?
מה מסקרן אותו? מה מכבה אותו?
באילו תנאים הוא מצליח? מה ה ו א היה מציע לנו לנסות?
אולי כאן מתחיל ההבדל בין אבחון לבין הבחנות.
אבחון מתחיל בידע שכבר נצבר, הוא מחפש התאמה לקטגוריה, למה שמעל או מתחת לנורמה.
הבחנה מוכנה לפגוש גם את מה שעוד לא קיבל שם ומבקש להתגלות דווקא בילד הזה ודווקא עכשיו.
גם המדע מתקדם כך. לא מפני שמישהו אסף עוד נתון.
אלא מפני שמישהו הבחין בקשר שאיש לא ראה קודם.
גם באמנות. גם בשירה.
אני חולמת על שפה אחרת, שפה שאינה ממהרת להכניס ילד למגירה.
אלא מרשה לעצמה להשתהות להתבונן בלי לדעת מראש.
והנה החשש שלי,
לא שהאבחונים יטעו, אלא שהם יצליחו.
שכולנו נתרגל להאמין שהאמת על הילד נמצאת בעיקר במסמך.
ולא בקשר. ולא בילד עצמו.
וכשזה קורה, אנחנו עלולים להפסיק לבחון את עצמנו. את מערכת היחסים.
את סביבת הלמידה. את ההקשרים.
אנחנו מתחילים לראות את הילד כאובייקט לניתוח,
במקום כאדם שמזמין אותנו ללמוד יחד איתו! משהו חדש. עליו ועלינו.
אם האבחון הוא כמו צילום רנטגן, הרי שחינוך דומה הרבה יותר לבדיקת ראייה.
לא מספיק לזהות את הקושי, צריך גם להחליף עדשה, לשאול שוב ושוב:
**יותר ברור ככה?**
או…
**יותר ברור ככה?**
כי לפעמים המציאות לא השתנתה כלל, רק הראייה שלנו.
ואז, בלי ששמנו לב,
גם הילד מתחיל לראות את עצמו אחרת.
ואולי גם אנחנו אם נזכה.