שיעור לחיים

"יאללה ממושקית מתחילים"

סרבנית הקריאה הקטנה מכיתה ד': "שנייה, שנייה, אני מזכירה לך…(מפרקת את הצמה)… אאחחחח…. אימא עשתה לי מה זה לוחץ. יש מלא כינים בכיתה, את מריחה? זה שמן שלא יעברו כינים. היום אמרתי לאימא, בטח שלא יעברו כינים, אפ'חד לא יתקרב אליי עם הסירחון הזה…"
אני צוחקת: "אני דווקא אוהבת את הריח, זה ריח של נקי. טוב, בואי נתחיל."

היא: "אז את זוכרת?"
אני: "לא, מה אני צריכה לזכור?"
היא: "נו, המילה הזאת שלמדנו, 'תסכול'. שבשיעור שעבר אמרת לי שלא תתני לי ליפול במעלית של הרגשות? נו, עם הקטע הזה שכבר לא היה לי כוח יותר לקרוא והייתי מתוסכלת ואמרת שאת אף פעם לא מכריחה, שאת זה אני יודעת. וגם שיחד נשתדל לשים לב דקה לפני הנפילה? כשמתחיל לשעמם ולעצבן?"
אני: "וואי נכון, שתמיד נישאר עם טעם טוב. תודה שאת מזכירה לי וגם לוקחת אחריות על לשים לב איך נעים לך ללמוד ואיך לא."

במפגש הקודם (שיעור בשבילי הוא תמיד תמיד 'מפגש') דיברנו דווקא על מאמץ ומוכנות לסבול ולהתגבר על התנגדות ותסכול. אני אוהבת לתת למתוקים דוגמאות אישיות. סיפרתי לה שכשהייתי בגילה ולא הצלחתי להבין דברים בחשבון, בהתחלה פשוט הייתי בש-עמום (מתחילים לראות עמום את המטרה) ונהייתי יותר ויותר מתוסכלת כי מה שרציתי לא קרה וככה צנחתי במעלית הרגשות ומהר מאד ירדתי לקומת הפחדים, פחד שאמשיך להיכשל ואז מה יהיה…ובעיקר הפחד מלבטא כעס מול סמכות. לא התביישתי לספר לה שצנחתי לעצב וייאוש וחוסר אונים, ושרק בזכות איציק המורה למתמטיקה שידע איך לעודד אותי, התחלתי לעלות ולהצליח.

כבר כשהתחלתי להיות מורה גיליתי מהר מאד שילדים עולים בצ'יק במעלית הרגשות, כשהם המלמדים, הבודקים, המשפיעים, המכתיבים והמחליטים. כשאני מבקשת מהם לתת עצה ולהציע פתרונות הם מתחילים להתעניין ולהתלהב.

"היית צריכה לשים לב שאת צונחת ולעצור את המעלית." הסרבנית הדרדסית מלמדת אותי, "למשל כששיחקתי עם החברות שלי בקפיצת חבל? הן עשו ככה מהר מדיי (היא מדגימה) וכל פעם זה נתקע לי והתעצבנתי? אז אמרתי להן שצריך קצת יותר לאט כדי להשתפר."

אני: "אה, אז כעסת ולא ויתרת להן ולימדת אותן… בעצם… גם לא ויתרת לעצמך?"
היא: "כן, כי רציתי להצליח."
אני: "וואה וואה."

רק שתדעו שאנחנו מדברות הרבה על רגשות. ולמה? כי ה י א במיוחד נפתחת לדיבור כזה. ואגב, יש ילדים שממש לא, וזה לגמרי בסדר.

אחד ממשחקי הקריאה שלנו הוא שליפת קלפי רגשות. שתינו קוראות יחד את שמות הרגשות והיא זו שממציאה סיפורים (עם הבובות) סביב המילים ומכתיבה לי אותם.

היום אנחנו בשלב שבו אני אמנם כותבת שתי שורות והיא אחת, אבל היא זו שמקשטת ומוסיפה ציורים. אנחנו אוהבות לעשות 'הסכמים' ובודקות תמיד אם ההסכם באמת מתאים גם לה וגם לי, לשתינו.

ורק שתבינו, הרבה יותר חשוב לי 'לתרגל', כלומר להפנים ערכים של תיאום והתחשבות כתוצאה מבדיקה הדדית מאשר ללחוץ עליהם לקרוא ולכתוב. אני מאמינה שמיומנויות צומחות טוב יותר על אדמת הרצון. לכן כששואלים אותי מה התכונה הכי חושובה למורה אני אומרת, כישרון טבעי לגיוס רצון טוב והתעניינות.

לפעמים היא כועסת כשלטעמה הציור יצא לה מכוער והיא לא שבעת רצון.

ומה עצרנו להרגיש ולראות אח"כ, במפגש הבא? שכשכועסים נסגרים והודפים במקום להתעניין. ממש ממש קשה להקשיב, היא אמרה. אמרתי לעצמי שברוב הוויכוחים אנשים לא מגיעים באמת להסכמה כי אין פתיחות רגשית לקבל נקודת מבט שונה. מסכימים?

ועוד שמנו לב שבאמת רק כשנרגעים אפשר להתחיל להתרכך ולהיפתח לשמוע. זה נקרא ללמוד.

פעם יצא לנו לדבר על שני סוגים של כעס (היא אמרה שיש הרבה). אמרתי שלדעתי לפעמים יש כעס 'בריא' ולפעמים יש כעס חולה. הסכמנו שכעס בריא נותן לנו גם כוח לא לוותר על מה שיקר לנו ולהתקומם, כשמשהו שמשמעותי עבורנו נפגע. למדנו את המילה, מחאה.
"זה כעס שמרים במעלית… אז כעס שמוריד במעלית זה כעס חולה." היא הסיקה במהירות.
הסכמנו על זה שלא בריא לכעוס על עצמנו שוב ושוב ושוב, על כישלונות שלנו ולהאשים את עצמנו.
"מספיק פעם אחת, פעמיים." היא אמרה.
עשינו קצת פרצופים כועסים מצחיקים והרבצנו באגרופים לשק האגרוף האדום שלי וגם צעקנו קצת למען שחרור. ל ה זה התאים מאד.

אמרתי לה שמחשבות כועסות ועצובות נדבקות לראש ("כמו כינים." היא אמרה) ועוטפות כמו רשת של עכביש. טענתי שהקורים הללו מתחילים דקים אבל אם לא פורמים אותם הם עלולים להפוך לחוטי פלדה. על זה היא לא הגיבה, אבל היא נפתחה כששיתפתי אותה בסיפורים שסיפרתי לעצמי בראש כשהייתי קטנה מבלי לגלות לאחרים, כמו למשל: אני פוחדת שאני אף פעם כבר לא אצליח… אני גרועה.. הם יותר טובים ממני… אני לא מספיק יפה והידיים שלי מזיעות… או, אני לא ילדה כל כך טובה… (ילדים מתים על גילוי לב מצד המורים. הנשמה משתוקקת לכנות).

הקטנה ניחמה אותי: "אין מה להתבייש אם יש לך מחשבות כבדות שמפילות ואז אין כל כך כוח לקום. זה מה שאמרת לי שצריך." (היא מראה לי באצבע את קומת הסקרנות).
אני: "ולמה סקרנות חשובה לדעתך?"
היפהפייה, עכשיו עם צמות פרומות, עוטה ארשת חשיבות פילוסופית: "בשביל לא לסבול. את לא אמרת את זה, זאת מחשבה שלי."

אני מופתעת מפנינת החכמה שנדלתה מהמעמקים ברגע זה: "אני חושבת שהרבה גדולים לא חשבו על זה בכלל."

היא מהנהנת במרץ: "אפ'חד לא רוצה לסבול סתם."
אני: "אז אני רוצה לגלות לך עוד משהו."
מבט רציני יש לה, לממושקית הזאת.

אני ממשיכה: "גם מורים סובלים. את יודעת מתי? כל פעם שהם מתאמצים ומתאמצים ללמד ילד שאין לו סקרנות ושלא מעניין אותו לשמוע וללמוד."
אני חשה שתובנה חדשה ממשמשת לבוא ואכן היא אומרת: "כן, ואז משעמם לו והוא מפריע והמורה מנסה להכריח אותו ואז הוא בעצבים ויש כאלה שגם בוכים."
"אני גם ראיתי את זה." ככה אני. "אז מה את מציעה למורים לעשות כשהם מרגישים שהם מתחילים לסבול?" 
"לעצור." היא אומרת, "ולשתות כוס תה.
שוב צחוקים.

אני: "בא לך? עם לימון? עם עוגיות שטובלים?"
היא חוככת בדעתה: "אמממ… אחר כך. אני יכולה עוד קצת לקרוא אפילו שזה קשה. אין לי בעיה להמשיך לחפש אתך מה. העיקר משהו מעניין."
טוב, שברנו את השיא. קראנו עמוד וחצי! בעיתון ילדים.

תחרות מול עצמך זה דבר גדול, ויש ילדים שבמיוחד מתים על שבירת שיאים כאלה, בעיקר בנים.

היא מצאה בעיתון כתבה שעניינה אותה על קבוצת מעודדות במשחקי כדורסל באמריקה.
"זה כדי שהשחקנים שלא מצליחים לקלוע לא יתייאשו, אז הן רוקדות ככה בצד וצוחקות ושרות. וזה עושה לכולם שמח."
ראינו גם סרטון ביוטיוב. אני: "אוקי, יופי, עכשיו נמציא שאלות"!
היא לא קונה את ההתכוונות המורתית ההרגלית שלי 'לתפעל' אותה ולהמשיך בעולם המילים.
"לא, לא נמציא שאלות, נמציא ריקוד של מעודדות." היא מציעה.
הפעם אני הולכת אתה. סליחה, רוקדת.

הייתם צריכים לראות אותנו בזרימה. היא עושה תנועה ואני תמונת ראי. אחר כך אנחנו מתחלפות. המצאנו צעדים וקפיצות ושוב הבעות פנים לכל מיני קלפים עם שמות של רגשות, והיא קבעה אם עולים או יורדים במעלית תוך שאנחנו מעודדות אחת את השנייה. כשאני מפצירה בה שתעודד אותי היא בעננים. אני שבה וחוזרת עבורכם הקוראים. רוצים לראות ילדים מתחילים לעוף בלימודים? תכניסו בהם רוח של רגשות חמים מתחת לכנפיים.

ועוד משהו, רוצים שיפעלו?   ש י ת פ ע ל ו !  

המתפעלת הקטנה: "פזית, בא לי להגיד לך משו, אני אוהבת ת'מעלית המגנובה הזאת. זה את המצאת אותה?"
אני: "לא. רק לכתוב על קרש זה רעיון שלי. ראיתי שילדים לפעמים עצובים ולפעמים כועסים, לפעמים פוחדים ויש שמשתעממים ולפעמים מתרגשים ומתעניינים ושמחים, אז חיפשתי קצת סדר והגיון בכל הבלבלה הזאת של הרגשות, זה נורא עניין אותי."

"מה, היית בקומת הסקרנות?"- היא משסעת אותי.

"נכון, רק כשסקרנים זה כיף ללמוד, רק. ואז מהר מאד עליתי." ככה אני. "זוכרת שאמרנו שסקרנות היא קומת הכוח לחפש? תקשיבי, התעניינתי, אז חיפשתי באינטרנט כי רציתי והתלהבתי ונזכרתי למשל שכשמישהו כועס קשה לו מאד להקשיב ב א מ ת, ואם הוא רק מקשיב בכאילו, כדי לענות, איך הוא יוכל בכלל ללמוד משהו? זוכרת שכבר דיברנו על זה?"

העיניים מנצנצות.
"ועוד משהו."
"מה? " היא שואלת.
"הנה, עכשיו את סקרנית לדעת". היא צוחקת.
"כשמישהו נהיה פתאום סקרן וזה מעלה אותו מקומת הכעס יותר גבוה, רק אז הוא יפתח לראות משהו חדש. עלית פעם על הר גבוה ושמת לב שרואים יותר רחוק?"
"הרבה פעמים." היא אומרת. "כשעלינו ברכבל למצדה, ועל המוחרקה."
אני: "זה היה כיף נכון? התלהבת? הרגשת שאת עולה גם בפנים, בלב?"
היא: "כן, שמחתי."

אני מנצלת את ההזדמנות לחרוז הידוע: "מי ששמח צומח! ומי שעצוב- צונח. את רואה את הלהבה של הנר שהדלקת? רואה את השלהבת? ככה אני אוהבת, ככה אני מתלהבת!"
היא שוב צוחקת. ילדים אוהבים חרוזים וזוכרים אותם. ואני שרוצה ליהנות בכל מפגש (שיעור הוא שער זוכרים?) עושה אתם בלי סוף 'צחוקים' כי אין כמו הומור חם לפוגג פחדים והתנגדויות (לילדים לא פשוט להבין 'הומור מוריד', ציני, דוקר, לעגני, סאטירי וסרקסטי). ואם מדברים על הרוח שמעלה ומעודדת, אלה לא המילים כמובן, זו תמיד המוזיקה, טון הדיבור, התדר שנובע מההתכוונות המאירה להיטיב. נימת הקול היא כידוע העיקר.

במקום שלי יש תמיד נרות. ילדים רבים מתחברים לטקס של הדלקה. מתים על זה.
ככלל, טקסים מייצרים ביטחון, יציבות ותחושת שייכות בין המשתתפים ולכן יש בהם נחמה.

הקטנה: "את חושבת שאפשר לשים במבער שלך את השמן של הנגד כינים? רוזמרין? נראה לי פזית שצריך לבדוק, אולי שתי טיפות לכל המים."
אני: "זה רעיון מסקרן. שווה לנסות."
היא: "אימא לא תרשה. בטח זה יקר. וחוץ מזה הריח…אני יקיא מזה…"
אני (שהפעם לא מתקנת את העברית): "טוב, מקסימום זאת תהיה נפילה."
היא צוחקת צחוק מתגלגל של ילדה בת 9 : "אז שהכינים ייפלו ולא אנחנו."
הצחוק שלה מדביק אותי. איזה כיף ללמוד ככה בקומה גבוהה ובגובה העיניים הזורחות.

אז לסיום, תגידו, איך רואים שילדה ע ו ל ה במעלית הרגשות? ואיך רואים כשהיא יורדת?
זה פשוט, לפי זוויות הפה. כשהן עולות, אנחנו עולים וכשהן יורדות, יורדים.