הילד שלי היה בן שלוש. יום ראשון בגן עם שלושים ילדים. זוכרת איך קרעו אותו ממני.
אמרתי לעצמי, חייבים לעשות לזה קאט. את חייבת להגיע לעבודה, ליום הראשון בכיתה א' שקיבלת. אותי הרי לימדו, כשאת באה לעבודה תשאירי את הצרות בבית. לא כולם צריכים לדעת מה עובר עלייך, ואת לא יכולה לתת למה שקורה איתך להשפיע על התלמידים. קיצר, עבודה לחוד, חיים לחוד.
עכשיו אני רוכבת על אופניים בדרך לבית הספר בקיבוץ. חולצה לבנה וג'ינס ארוך. הילדים עם ההורים מסדרים מגרות. אני כותבת על הלוח מה להשאיר במגירה ואיך לסדר. עוברת ביניהם. מרגישה רובוט. הילד הקרוע שלי עוד צועק לי בראש. יוצאים לטקס בחצר. קבלת ילדי כיתות א'. המנהלת קוראת לכל כיתה לעבור בשער שהכינו מחוטי ברזל עם עלים שלא יראו את הברזלים. עלי גפן והפרחים האלה שכרגע אני לא מצליחה להיזכר בשם שלהם, וגם בוגנוויליה בצבעים וכאלה. ההורים מצלמים.
וברקע, פיתחו את השער פיתחוהו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב, ולי יש אבן בגרון וחיוך תקוע על הפרצוף.
ההורים הולכים. חלק מהילדים עוד בוכים. שלושים ושבעה ילדי כיתה א' עם מורה, אמא לילד בן שלוש שעד היום היה במשפחתון עם חמישה ילדים וזהו.
"ילדים… אני רוצה לשתף אתכם במשהו…" ככה אני מול הכיתה. כל העיניים עלי.
תקשיבו, היום עזבתי את הילד שלי, בן שלוש, ביום הראשון שלו בגן. והוא כל כך בכה. ועליתי על האופניים שלי וגם בכיתי. וכשנכנסתי בשער של בית הספר רצתי לשירותים והתאפרתי שלא יראו. אני לא יודעת אם הרגשתם משהו אבל כשהגעתם עם ההורים שלכם, היה לי כל כך קשה כי כל הזמן חשבתי מה הילד שלי עושה ואיך הוא עכשיו. והמחשבה לא יצאה לי מהראש… אז עכשיו כשההורים שלכם הלכו ואני צריכה לדאוג לכם, קצת קשה לי. ושתקתי. והם שתקו. כולם שתקו. אז אם תוכלו לעזור לי, יצא לי, נעשה דברים ביחד. תכננתי לכם משחקים ושנעשה שלום כיתה אלף במחברת… אבל תסלחו לי כי אני לא כל כך שמחה.
ולא שאלתי אותם איך להם ביום הראשון שלהם בבית הספר שלנו. וגם לא שאלתי אם הם מתרגשים או פוחדים. ולא אמרתי שאני מתרגשת, כמו שצריכה לעשות מורה ביום הראשון. כי לא התרגשתי.
ילדה אחת גבוהה אמרה שגם אח שלה נמצא בגן של הבן שלי. וילד אחד אמר שהוא גם היה במשפחתון של ניצה ואז בגן הדס ושאני לא ידאג כי בסוף הוא כבר יירגע. וילד אחר אמר שגם לו היה קשה היום כשאימא ואבא הלכו. וככה דיברנו. הם היו כל כך בוגרים וכל כך מתעניינים ומשתפים וכל כך בשלום. זה באמת היה שלום בכיתה אלף.
צלצלו להפסקה. מורות נוהגות להישאר בכיתה ביום הראשון, אם ילד צריך משהו. אז נשארתי. היו ילדים שפחדו לצאת להפסקה, אז ביקשתי מהם כמה דקות להתקשר לגן. הם נעמדו סביבי. ילדים עם עיניים גדולות בדממה, מחכים לשמוע. וכשסגרתי, ילדה שאלה, הוא נרגע? ואמרתי שכן. ואז התפרצה לכיתה אימא לתאומים, בן ובת שגם הם אתו בגן. לא שאלתי כלום והיא אמרה, תקשיבי לקח לו המון זמן, וגם כשאני עזבתי, שעה אחרייך, עוד נשאר לו החנק הזה מהבכי. ישבתי על הכיסא ולא אמרתי מילה. היא אמרה, אני מצטערת, הייתי חייבת לשתף אותך והלכה.
ילדה עם לחם עם שוקולד שאלה אם אני רוצה מהלחם שלה. אמרתי שלא. הפה שלי היה יבש לגמרי. הילד ששיחק בלגו בפינה אמר שבטח אין לי תאבון בגלל מה שהיה, ואמרתי נכון. וילדה אחת נעמדה מאחורי ואמרה לי, רוצה שאני יעשה לך קוקו בלוף? והידיים הקטנות שלה סידרו לי את השיער. אמרתי לה שזה הכי נעים בעולם ושנהייה לי בלב יותר קל. ובאמת נהיה לי.
הם חזרו מההפסקה ושאלו מה היה. אז הילד מהלגו אמר שבאה אימא אחת ועשתה את פזית (אותי) יותר עצובה. וילדה אחרת אמרה, לא נורא תכף תיפגשו. ואמרתי להם שהם כל כך עוזרים לי להעביר את היום כי בבוקר, בשער, פחדתי מהיום הזה ועכשיו אני מרגישה שהם משפחה שלי ואני שלהם, ואני מצטערת שהיום הראשון שלהם זה עם מורה כזאתי עצובה, ופצפון אחד אמר, זה ממש לא נורא.
בסוף היום החשכתי את הכיתה, שמתי נרות ודיסק של דמיון מודרך, הדרך להר עם עץ הסקוויה העצום והעלים שמתפצלחים והארמון עם החדרים והקוסם עם האש הסגולה שעוזר כשקשה. שרתי להם לילה לילה מסתכלת הלבנה וסיפרתי גם שאני שרה את זה לבן שלי ואשיר לו גם הלילה, ועכשיו גם הם כמו ילדים שלי וחלק שהכירו הצטרפו.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לו שהילדים ממש עזרו לי ביום הראשון שלי השנה בכיתה א', אבל לא אמרתי לו שהגננת והמטפלות אמרו שהיה לו יום מאוד קשה בגן.