בשנת 1954 גויס מיקי גוטשלק, חבר יקר, לחיל-הים. ארבע אוניות עמדו לרשות הצוותים שהורכבו מפליטים מיחידות שונות בצבא. מיקי כעס. כחובב ים ובעל חלומות לשרת בתפקיד שכזה התבונן בגושי הפלדה החלודים שמשום מה נקראו אוניות. נשמתו נעתקה ושקע בייאוש. לא כך ראה את שירותו הצבאי.
לגוש הפלדה החלוד עליו שירת מיקי הגיע בוקר אחד אגדה מהלכת, סא"ל יוחאי בין-נון בכבודו ובעצמו מייסד הקומנדו הימי. מיקי התיישב וכתב בקשה נרגשת לראיון אצל מפקדו וכל בקשתו לנסות להתקבל לשייטת 13 הקומנדו הימי ומי מתאים יותר מהמייסד עצמו.
כשעה לפני, החל להתכונן. רחצה, גילוח, צחצוח נעליים ומדי א' לבנים נקיים ומגוהצים. כניסה מרשימה עם הצדעה מופתית והמפקד שציפה לגברתן, סקר את מיקי שעמד לפניו, 51 ק"ג המשתרעים על פני 162 סנטימטרים גובהו של מיקי ואמר:
"זה לא בשבילך…"
הנוהל מאפשר כל שבועיים להגיש בקשה להתקבל לראיון אישי אצל המפקד וכך עשה מיקי וקיבל את אותה התשובה. בפעם הרביעית הרהר סא"ל יוחאי בין-נון כמה דקות, רשם משהו על פתק, הכניס למעטפה שעליה כתוב למשרדי השייטת, נתן לו אותה ביד ואמר:
"אתה לא פותח את המכתב".
כל הכעס נעלם כלא היה. למרות חום הקיץ הרגיש מיקי אוויר שזורם על פניו, כמו מים קרירים. הזדקף ומלא תקווה ירד מהאונייה. מרחף ממש מעל הקרקע.
מיקי נתקבל בחיוך רחב שהתרחב יותר, עם קריאת המכתב. התחלת מבחני הכניסה מבשרת טובות. במשך שלושה ימים 'טיפלו' בו בקשיחות רבה. כמעט ללא שינה, באימונים קשים, ביבשה ובים. מיקי לא נשבר, פתאום הרגיש כוחות שלא היו בו קודם לכן והמשיך מבלי לפצות פה.
ביום השלישי האחרון, נלקחו הנבחנים למזח נמל חיפה. שבע צלחות חרס נזרקו למים לעומק של כעשרה מטרים. על הלוחמים הוטלה המשימה להוציאן. אף אחד לא הצליח להוציא את כולן. מיקי נשם עמוקות, לקח אוויר וזינק למים. השניות עוברות ומיקי אינו יוצא.
חשש החל לכרסם ושלושה חברה זינקו למים לחפשו והוציאו אותו באפיסת כוחות כמעט מעולף כשבאמתחתו שתי צלחות. בשארית כוחותיו מלמל:
"לא הייתי יוצא מהמים בלי כל הצלחות".
ימי המבחנים הסתיימו מיקי התייצב מול מפקדיו וחיכה לגזר דינו. כך עמד זקוף כמה שניות עד שפנה אליו המדריך ואמר:
"מבחינה גופנית אתה לא שווה כלום….אבל העקשנות והנחישות שלך מחפות על חסרונותיך. אנחנו זקוקים לאנשים כמוך, אגב במעטפה שהבאת כתב המפקד שנטרטר אותך, נוציא את רוחך מהמפרשים ונשלח אותך הביתה. אני מקבל אותך לקורס ברצון יותר מרב, אטפל בכושרך ומאחל לך שבבוא העת תהיה לוחם מיומן בשייטת המפורסמת שלנו".
מדי שנה נערך משחה קבוצתי מחיפה לעכו מרחק של שלושה-עשר ק"מ שנמשך כארבע שעות. את החניכים החדשים צרפו למשחה לא קל זה. בקבוצת משחה של מיקי היה בחור גבה קומה ושתקן בשם יהודה סיסו. לוחם ושחיין מעולה וממעט בדיבור. התאריך 16.3.1955 כארבעים איש זינקו למים לכיוון עכו וכעבור שעתיים, בערך במחצית הדרך, הרגיש מיקי שכוחותיו עוזבים אותו והחל לפגר. לא בהרבה, כמה מטרים בלבד. יהודה שהבחין במצוקתו של מיקי זינק מהשורה ושחה לעברו.
"קשה לך?" שאל.
"קצת",
"אל תשחה בכל הכוח שחה בתנועות ארוכות ושמור על הנשימה. דמיין שחוט שקוף מקשר ביני לבינך", אמר.
כך סיים מיקי את כל המסלול. חוץ מחבר אחד שחש ברע ועלה לסירה המלווה. מיקי חש בהתרוממות רוח, רגש חדש, רגש חם ועדין, שאין לו הגדרה בשפה העברית. הוא החל להפנים פירושה של חברות ביחידת לוחמים שביטחונם וחייהם שזורים ושתולים זה בזה. מיקי ניגש ליהודה סיסו, כשדמעות יורדות מעיניו ואמר לו בפשטות מילה אחת שאמרה הכל:
"תודה".
הגיע היום בו היה על הלוחמים לעבור קורס בריגול. המטלה לחדור לנמל חיפה בבגדים אזרחיים ובתקציב זעום. במשך עשרה ימים להכין מפה מפורטת של הנמל, סימון הגדרות והשערים, איתור פרצות, רישום זמני החלפת השומרים ועוד.
מפה של מטר רבוע בצבעים ובה כל הפרטים המבוקשים, כולל פרטי האוניות שעגנו בנמל הוכנו בקפידה רבה. מפה זו הוסיפה ניקוד ליכולותיו של לוחם אמיץ ונחוש באחת היחידות הקשות והמובחרות בצה"ל וכנראה גם בעולם כולו.
כך הצליח, מיקי גוטשלק, וסיים את אחד האימונים הקשים בצה"ל. התסכול והקושי הפכו לשמחה וכל התרגולות שימשו לצבירת חוויות שהפכו לאחת התקופות היפות בחייו.
אילן סגל אדם צנוע. לכן יימנע מלספר לכם עוד ממעלליו המופלאים של מיקי גוטשלק. קוראים המעוניינים לקרוא עוד על מעלליו של מיקי – טוב יעשו אם יעלו בקשתם בתגובה כאן.