הרעיון של שלב ב׳ בעזה נשמע מסודר, כמעט מנחם. הוא מציע מעבר מכאוס, טרור ואלימות, לניהול, שיקום ומציאות אזרחית חדשה. אלא שבפועל, הוא מדלג מעל השאלה היחידה שקובעת הכול, מי שולט בעזה עכשיו? כל עוד התשובה לשאלה הזו היא חמאס, כל תכנית איננה פתרון אלא אשליה.
עם פרוץ המלחמה הוגדר יעד ברור, פירוק שלטון חמאס והסרת האיום מרצועת עזה. החודשים הראשונים יצרו תחושת מומנטום. הופעל כוח צבאי נרחב, תשתיות נפגעו, מפקדים חוסלו והיה נדמה שהארגון מתקרב לנקודת שבירה. אך כבר אז נחשף הכשל המבני, ישראל ניהלה מלחמה צבאית בלי להשלים אותה למהלך שלטוני.
בשלב הבא השתנתה המלחמה לא רק באופייה, אלא בהיגיון שהנחה אותה. ממאמץ שנועד לפרק שלטון ולהכריע ארגון, עברנו למאמץ שמטרתו לנהל מציאות. ההתקפה והחתירה להכרעה הפכו להכלה וניהול סיכונים. חמאס לא קרס תחת הלחץ, הוא הפנים אותו. במקום מבנה היררכי גלוי ושליטה עילית, הוא עבר לפעולה מבוזרת וירד למנהרות. במקום נראות של שלטון, הוא שימר שליטה אפורה באמצעות נשק, משמעת ופחד. זה אינו דפוס של ארגון מובס, אלא של משטר שנפגע קשות אך הסתגל כדי לשרוד.
במקביל ללחימה, החלה הקהילה הבינלאומית לקדם את רעיון "היום שאחרי". אלא שהיום הזה נבנה מהסוף להתחלה. הדיון התמקד בממשל טכנוקרטי, בשיקום אזרחי ובפירוז עתידי, אך דילג על השאלה הבסיסית ביותר, מי אוכף זאת? כידוע בעזה אין ואקום אזרחי. מערכות חלופיות אינן צומחות מעצמן תחת אש ושלטון אינו נעלם רק משום שמישהו הכריז עליו כבלתי לגיטימי. בהיעדר כוח חמוש חלופי שמוכן ומסוגל לשלוט בשטח, השלטון הקיים יישאר. בעזה, כמו בכל מרחב ריבוני אלים, מי שמחזיק בנשק קובע את הסדר וכל תכנית שמתעלמת מהעובדה הזו אינה חזון מדיני, אלא משאלת לב.
המציאות בשטח מפרקת כל רטוריקה. היתקלויות נמשכות, הגבול הדרומי שלנו רחוק מלהיות שקט, חלק מהמנהרות ההתקפיות לא הושמדו וחמאס ממשיך לפעול, לאיים ולשלוט. אין פירוז, אין שליטה ביטחונית רציפה ואין כוח שמסוגל ליישם את התכניות שמצוירות במסמכי מדיניות.
מעל הכול מרחפת העובדה שאי אפשר לעקוף, עדיין יש חטוף בעזה. זו אינה רק טרגדיה אנושית, אלא מציאות אסטרטגית. ארגון שמחזיק חטוף, מחזיק בווטו מוחלט על כל תהליך מדיני. הוא אינו מתפרק, אינו מתפנה ואינו מוותר על כוח. הוא מנהל זמן, סוחט לחצים ומוכיח שהשליטה האמתית אינה נמדדת בהצהרות אלא ביכולת לכפות מציאות.
כאן מתגלה עומק הכשל. הרצון לעבור לשלב ב׳ בלי לשלם את מחיר שלב א׳. העולם רוצה שיקום, ישראל רוצה שקט והמערכת הפוליטית מחפשת יציאה. אבל המציאות אינה ניתנת לדילוג. בלי הכרעה שלטונית וביטחונית, בלי פירוק חמאס בכוח ובלי החלפתו בגורם שמסוגל לאכוף סדר אין את ״היום שאחרי״ יש רק דחייה של הבעיה והכנה שקטה לסבב הבא.
השורה התחתונה פשוטה וקשה, או שחמאס מובס ומוסר מהשלטון או שהוא נשאר הכתובת. כל פתרון ביניים הוא לא מדיניות אחראית, אלא ויתור על הכרעה בתחפושת של תהליך.