"מקהלת גתית": חיפה מזמרת דו קיום – לב אחד, קולות רבים

"חג החגים" בחיפה: הקול האחד שנולד מתוך ריבוי

קולות שונים, מסר משותף: מוזיקה שמגשרת בין תרבויות בעיר הנמל:

בערבו של יום שלישי, 30/12/25 שהיה ערב חורפי אחד מני רבים, כזה שאורו של הכרמל נשבר על גגות האבן כמו עלי זהב מפוזרים, התכנסה חיפה לסיפור המתרחש בה כבר שנים. זהו סיפור שבו המוזיקה מצליחה להיות שפת אם משותפת, גם כשהבית עצמו מורכב מעשרות שפות.

בחלקו הנמוך של ואדי ניסנאס, השוכן בין שכבות של זיכרון ושרידות, מתרוממת כנסיית סנט ג’ון ("יוחנן הקדוש") באור רך, כאילו מבקשת להחזיר לאזור את נשימתו. זה המקום שבו התקיים קונצרט הסיום של "חג החגים", האירוע החיפאי שמטשטש גבולות בין דתות, כמו שמנגינה טובה מטשטשת את הזמן.

ערבוב נדיר של תרבויות שאינן מתנצחות אלא מאזינות זו לזו

מדי שנה בחודש דצמבר, כאשר האור החיפאי מתרכך והעיר כמו לובשת קשב, שב "חג החגים" ומזכיר שחיפה איננה רק מקום אלא רעיון.

מאז 1993, ביוזמת בית הגפן, שהינו מרכז תרבות ערבי יהודי ובעידודה של עיריית חיפה, מתקיים בבית הגפן עצמו, במרחב העירוני שסביבו ובכנסיות שבהן המוזיקה מהדהדת מעבר לאבן ולקשת, הפסטיבל כטקס אזרחי של קרבה.  

זהו חג של ריבוי לשונות ומקורות, של קולות שהגיעו מרחובות סמוכים ומיבשות רחוקות, ומתכנסים לערבוב נדיר של תרבויות שאינן מתנצחות אלא מאזינות זו לזו.

שמו של הפסטיבל הוא הבטחה ולא סיסמה הבאה לציין, כמעט בנשימה אחת, את חג החנוכה היהודי ואת חג המולד הנוצרי ולעתים גם את הרמדאן ואת עיד אל־פיטר או חג הקורבן, הנודדים על פני השנה אך עשויים לפקוד גם את חודש דצמבר.

בתוך הרצף הזה של מועדים ואמונות, "חג החגים" מציע אפשרות נדירה: לראות בשונות לא איום, אלא נר נוסף, פעמון נוסף, תפילה נוספת, המוסיפים יחדיו אור לעיר אחת.

הכנסייה כמסע בין מסורת, קהילה והיסטוריה

במרכזו הדחוס והצבעוני בין ריח התבלינים של החבילות הפתוחות ודפיקות הפטישים של בעלי מלאכה וותיקים, ניצבת "כנסיית יוחנן הקדוש".

כנסייה זו, היא מעין אנדרטה שקטה, המצליחה להחזיק בהוד קדום בתוך מרקם חיים הומה, בניגוד לכל היגיון עירוני, כמעט.

כנסיית סנט ג'ון או יוחנן הקדוש הינה כנסייה אנגליקנית צנועה לכאורה, "אוונגלית אפיסקופלית" בשמה הרשמי, אשר סיפור חייה, בדיוק כמו סיפורה של השכונה עצמה, הריהו סיפור של מסע מתמשך בין מסורת, קהילה, היסטוריה וחילופי עידנים.

בניין כנסיית "יוחנן הקדוש"

הבניין, שנבנה בשנת 1935 בתקופת המנדט הבריטי, נושא את כל סימני ההיכר של התחייה הגותית: חזית המחולקת לשלושה אגפים, חלוקה סימטרית כמעט טקסית, שבה אגף תווך בן שתי קומות, המכותר משני צדדים באגפים גבוהים יותר, בני שלוש קומות.

מעל האגף הצפוני מתרומם מגדל פעמונים בעל צריח מחודד, כמו מצביע כתזכורת דוממת כלפי השמיים. זהו מבנה שמספר את שאיפותיהם של מי שבנו אותו: סיפור של חיבור בין האלוהי לחומרי, בין הקולוניאלי למקומי, בין רעשים של עיר נעה לבין דממה טקסית הנשמרת מאחורי דלתות עץ כבדות.

הכנסייה כמוסד חינוכי וותיק

"כנסיית יוחנן הקדוש" היא הרבה יותר ממעטפת אדריכלית.

בימי חול, היא מתפקדת כבית ספר יסודי וכגן ילדים, הינה מסורת חינוכית רציפה מאז שנת 1868, שכמעט מתמוססת לתוך שגרת השכונה כמו הד קלוש של פרק היסטורי שאיש אינו טורח להזכיר, מפני שהוא פשוט קיים מאז ומתמיד.

הילדים נישאים במסדרונות על גלי צחוק והכנסייה אזי, הופכת למרחב חי, מלא תנועה אנושית, המרכך את קווי המתאר הגותיים ומעניק להם תפקיד יומיומי, כמעט ביתי.

בית של נשמה

ואז מגיעים החגים. הו אז הכנסייה ממש משנה נשימה. בימי חג ואירועים מיוחדים, הדלתות נפתחות לרווחה ובני העדה האנגליקנית מתכנסים לתפילה, לשירה, לטקסים הנישאים מכוח מסורת עתיקה. בשנים האחרונות, יותר ויותר, היא גם מארחת קונצרטים של מוזיקה קלאסית, ג'אז ואירועי תרבות הפתוחים לקהל הרחב.

ההד העצור שבין הקשתות הגותיות מתמלא בניצוצות צליל והכנסייה הופכת למה שהיא תמיד הייתה בפוטנציאל שלה, בית נשמה.

כל זה מתעצם במיוחד במהלך "חג החגים", אותו פסטיבל חיפאי שבו דתות, אנשים וטעמים נפגשים לרגע נדיר של שכנות אמיתית.

בעת זו הופכת "כנסיית יוחנן הקדוש" למוקד עלייה לרגל: מבקרים נמצאים ליד מדרגות האבן, הפתחים מוארים, המוזיקה גולשת מעבר לסף והשכונה כולה מתכווננת לרגעים של יופי בלתי צפוי. בתוך ההמולה, הכנסייה מזכירה שהעיר התחתית של חיפה, על כל מורכבותה, מחזיקה עדיין בלב פועם, מקום שבו ההיסטוריה אינה משקע, אלא נוכחות.

פוליפוניה של עיר: "מקהלת גיתית" כמראה אנושית

במקום מיוחד זה שרה "מקהלת גתית", גוף אמנותי שהפך, כמעט בלי כוונה, לאחת התופעות האנושיות תרבותיות המסקרנות ביותר בחיפה.

כחמישים זמרים וזמרות: יהודים, ערבים נוצרים וכן רבים מבני ובנות העלייה מחבר המדינות, שרים יחדיו לא רק משום שהם יכולים, אלא משום שהעיר כולה נראית אחרת כשהם עושים זאת.

"מקהלת גיתית" איננה רק גוף מוזיקלי, אלא היא דיוקן חי של החברה הישראלית כפי שהיא מתכנסת בחיפה שהינה עיר של שכבות, מעברים וצלילים חופפים.

בין שורות הזמרים עומדים זו לצד זה נשים וגברים, דתיים וחילונים, בני דתות, עדות ותרבויות שונות, צעירים ומבוגרים, אך כולם צעירים ברוחם ובכל יצירה נפתח חלון אחר אל הפסיפס הזה.

כל פרק מוזיקלי הוא עדות קטנה להיסטוריה גדולה המורכבת מקולות המביאים עמם מסורות, זיכרונות, אמונות ושאלות, כאשר כל הללו מתלכדים לרגע של הקשבה הדדית.

כך, יצירה אחר יצירה, נרקמת לה פנימיות משותפת שאינה מוחקת הבדלים אלא מהדהדת אותם בהרמוניה; המקהלה הופכת למיקרוקוסמוס של אוכלוסיית חיפה, לא כסיסמה אלא כמעשה אמנותי מוקפד שבו המוזיקה משמשת שפה אזרחית והרגש הוא הגשר.

הם נקראים "מקהלה", אך חיפה מכירה אותם כבר מזמן כמעין כור היתוך מוזיקלי, מקום שבו מבטאים קולות שונים זהות, געגוע ומורשת.

הם לומדים לנשום באותה קשת של זמן. במסדרונות אשר מחוץ לאולם החזרות (מידי יום שלישי בשבוע ב״חדרים״ הצמוד לביה״ס ריאלי אחוזה), שומעים לעיתים עברית מפורקת, רוסית בוטחת, ערבית רכה, אנגלית של תווים… אבל ברגע שהמנצח, ד"ר תומר הישג, מרים יד אל האוויר, כל ההבדלים הללו מתכנסים לתוך פעימה אחת.

מקהלת גתית – חזרה לקראת המופע "הריעו לה' " ◄ צפו

המנצח כביוגרף של הקול

ד"ר תומר הישג, מלחין, מנצח, מרצה ומורה לפיתוח קול, שמסלולו נע בין ירושלים, דרום קרוליינה וחדרי חזרות ישראליים רוויי נשימה. ד"ר הישג נושא עמו ביוגרפיה מקצועית עשירה ורב-שכבתית.

הוא בעל תואר דוקטור בניצוח מקהלות מ"אוניברסיטת דרום קרוליינה" בארצות הברית, בוגר "האקדמיה למוזיקה בירושלים" בניצוח ובחינוך מוזיקלי, שם גם השלים תואר שני בניצוח ובמקביל הרחיב את ארגז הכלים בהיבט הדרמטי בלימודים ב"בית הספר למשחק בית צבי", שם אף זכה במלגת תלמיד מצטיין.

יצירותיו בוצעו בידי גופים מוזיקליים מרכזיים בארץ ובחו"ל ושודרו בערוצי טלוויזיה ורדיו בולטים, עדות לכך שקולו כיוצר, חוצה גבולות של ז'אנר ומדיום.

במשך שלוש שנים כיהן כמנצח ומנהל מוזיקלי של "מקהלת העפרוני" ובהמשך, בין השנים 2005-2011, ניהל את "המקהלה הקאמרית של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים" ושימש מנצח משנה לסטנלי ספרבר. כיום הוא מנצח על "מקהלת גתית", "מקהלת מטה אשר" ו"מקהלת אוניברסיטת חיפה" ואף מלמד ב"בית הספר לאומנויות רעות" אשר בחיפה, שם גם היה רכז מגמה.

לצד זאת, לימד הגשת שיר ופיתוח קול ב"בית צבי", ב"סטודיו למשחק של יורם לוינשטיין", ב"חוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה" וכיום ב"מכללת סמינר הקיבוצים".

שורת המלגות בהן זכה, מלגת גארי ברתיני, מלגת השתלמות בחו"ל מטעם מפעל הפיס ומלגת לימודים מקרן אמריקה ישראל, אינה מוצגת אצלו כסימן סטטוס, אלא כתחנות במסע מתמשך אחר דיוק, עומק והקשבה.

בתוך "מקהלת גתית", כל הידע הזה אינו עומד כקישוט אקדמי, אלא מתורגם לעבודה יומיומית רגישה, שבה ההיסטוריה המוזיקלית, נופי הילדות והפנימיות האנושית מתלכדים לצליל אחד צלול, מרובד ומודע לעצמו.

ניהול המקהלה

רנה גנץ, עומדת בראש "מקהלת גתית" כמי שמעצבת את דמותה ומבנה פעילותה. היא אינה רק מנהלת, היא המחברת בין חזון לבין ביצוע. תחת ידיה נבנית מדיניות כוללת: היא מנסחת אסטרטגיות, מפקחת על שיווק ופרסום, כולל תכנים גרפיים ומנהלת את המדיות החברתיות של המקהלה, היא מחלקת משימות לחברי הוועד, יוצרת קשרים עם מקהלות אחרות ועם גורמים בתקשורת, מחפשת פרויקטים חדשים ופועלת בשיתוף עם המנצח ועם "מרכז החדרים".

אך אולי, התפקיד המשמעותי ביותר שלה טמון ביוזמה. רנה אינה מחכה להזדמנויות, היא יוזמת מהלכים ומבצעת אותם בעצמה, או באמצעות העזרה האדיבה של חברי הוועד. במובן זה, המקהלה אינה רק גוף מוזיקלי, אלא במידה רבה, הרחבה של יכולות ונחישות החברים הפועלים בה. שכן, כל החלטה וכל פרויקט נעשים בשיתוף פעולה עם חברי וועד המקהלה.

כור היתוך מתוך מחויבות אנושית עמוקה לצליל

מתוך ריבוי הקולות ב"מקהלת גתית" מתגבשת תמונה אנושית שלמה, שבה הביוגרפיות האישיות אינן נבלעות אלא משתלבות זו בזו לכדי מרקם משותף.

תמר עירן, בת 80, נשואה ואם לשלושה, סבתא לתשעה וסבתא רבתא לארבעה, נושאת עמה את זיכרון ההתחלה: שכנות פשוטה בחיפה שהובילה, בשנת 1981, להזמנה לשירה ממייסד המקהלה שמעון בן-עמי. מאז, לאורך יותר מארבעה עשורים, קולה משמש עוגן יציב במקהלה. כנציגת דור המייסדים וכמי שגדלה בבית מוזיקלי והחלה לנגן כבר בגיל חמש, היא רואה ב"גתית" משפחה של ממש, כזו שיודעת מתחים, חילוקי דעות ופערים מוזיקליים, אך אינה מתפרקת מהם.

לצידה שר אדגר כיאט, בן 52, נציג המגזר הערבי, פרוד וללא ילדים, העוסק בניהול נכסי הנדל״ן של משפחתו. אדגר מביא עמו ניסיון מקהלתי ומוזיקלי מצטבר ורב שנים, למעלה מחמש עשרה שנות פעילות רציפה במקהלת "דונה מאריס" שבהן התגבשה זהותו הקולית והמקהלתית, ולצידן יותר מארבע שנים של עשייה משמעותית ב"מקהלת גתית". ניסיונו הממושך, הנשען על התמדה, מחויבות ושיתוף פעולה מתמשך, מקנה לשירתו נוכחות בטוחה ובשלה בתוך המרקם המקהלתי.

עבורו, זהו מרחב שבו המוצא האישי, מאבד מחשיבותו והבחירה האנושית היא זו אשר עומדת במרכזו. לדידו הבחירה של כל אחד מחברי המקהלה הינה בחירה באהבה בין אדם לזולתו, בעבודה משותפת והשארת הפוליטיקה אל מחוץ לחדר החזרות וזאת לטובת "מפעל" מוזיקלי אנושי.

אייל רונאל, נציג הדור הצעיר, נשוי ואב לשני ילדים צעירים, איש מחשבים השר ב"גתית" מאז 2014, מתאר את המקהלה כמרחב של איזון בתוך שגרת החיים, מקום שבו המחלוקות הכלליות אינן מוכחשות אך מונחות בצד ואילו המוזיקה, זו שהיא של כל אחד בנפרד הופכת להיות "שלנו", כל זאת דרך העשייה המשותפת.

אל הפסיפס הזה מצטרפת ד”ר ויטה סנדומירסקי, רופאת שיניים שעלתה מאזור מוסקבה לפני כחמש שנים, נשואה ואם לשני ילדים. חייה של ויטה היו תמיד שזורים במקהלות, אך בארץ ליווה אותה חשש שמא לא תתקבל למקהלה ייחודית זו. החשש התפוגג באחת עם הצליל הראשון, בשירה מצאה את עצמה מוקפת, כדבריה, באנשים שהם כעין "כוכבים בלב". . .  כולם, בלי יוצא מן הכלל, אנשים אוהבי אדם וישרי דרך.

יחדיו, כפי שמסכם אדגר: ארבעת הסיפורים הללו מתלכדים לכדי אמירה אחת ברורה: "מקהלת גתית" אינה רק גוף אמנותי אלא בית חיפאי חי ונושם, שבו דורות, מגזרים ונתיבי חיים שונים בוחרים שוב ושוב לחיות יחד. זהו כור היתוך שלא מכוח הצהרה, אלא מתוך מחויבות אנושית עמוקה לצליל המשותף ולאנשים היוצרים אותו.

כור היתוך מתוך מחויבות אנושית עמוקה לצליל ◄ צפו

מן המזמור העתיק אל הרפסודיה המודרנית: מסע של רוח, זיכרון ותקווה

הקונצרט של "מקהלת גתית", שהתקיים ב"כנסיית סנט ג'ון" בחיפה, נפרש כקשת רחבה של תרבויות, אמונות ורגשות, והותיר רושם של מסע מוזיקלי עמוק, כמעט אוטוביוגרפיה קולקטיבית.

הרכב הקונצרט השנה, היה מרשים אפילו בסטנדרטים של "חג החגים". בנוסף לקולות המדויקים של "מקהלת גתית" המופע "הריעו לה'" נשא בחובו את עמלם של חברי המקהלה: המנצח ד"ר תומר הישג, עוגב ופסנתר – אולגה צחובה, רביעיית כלי קשת בהדרכת נעמי רוגל, על הגיטרות – גלעד ואסף הישג ובתופים – מתן הישג. את קטעי הסולו שרה הזמרת – ילנה יבטושנקו (סופרן).

הקונצרט נפתח ב־ A Merry Christmas, שיר עם מן ה West Country  האנגלי. זהו שיר פשוט לכאורה, אך טעון בשמחת חג ראשונית, כזו הנולדת מתוך התכנסות קהילתית סביב קול אנושי אחד.

משם עברה המקהלה אל הדרמה ההיסטורית של ג. פ. הנדל, See, the Conqu’ring Hero Comes  מתוך "יהודה המכבי", יצירה שבה הניצחון אינו רק צבאי אלא מוסרי. היה זה רגע שבו המוזיקה מרוממת את האדם מעל פחדיו ומעניקה לו דמות של גיבור.

ב Auld Lang Syne למילותיו של רוברט ברנס, נכנס הזמן עצמו אל חלל הכנסייה, זהו שיר פרידה וזיכרון, המחבר בין העבר לבין האנשים שנותרו בתוכנו גם כשהם כבר אינם לצידנו.

שתי גרסאות של התפילה Ave Maria: האחת של יאקובוס גאלוס הרנסנסי, בשקיפות פוליפונית כמעט מיסטית והשנייה של באך&גונו, שבה התפילה לבשה נשימה רומנטית ארוכה, הציבו את מריה כסמל אנושי של ענווה וחמלה.

שלושה קטעי הסולו מפי זמרת הסופרן, ילנה יבטושנקו, הדהדו בכנסייה בצורה מופלאה.

ביצירתו של גאלוס, הוענק לרגע הזה ממד אישי, חי ונוגע. הנדל שב והופיע ב Hallelujah, Ame, כהמשך ישיר של אקסטזה אמונית, בעוד באך העמיק פנימה ביצירה "כי ראה בעני אמתו" מתוך המגניפיקט המופלא בעל מוזיקה עם מבט פנימי, של הכרה בענווה ובכאב כנקודת מוצא לברכה.

מנדלסון, ביצירתו Verleih uns Frieden gnädiglich ("הענק לנו שלום"/עושה שלום) חיבר בין מסורת ליטורגית נוצרית לטקסט יהודי ובכך יצר תחינה אוניברסלית לשלום שהדהדה בעוצמה מיוחדת במציאות הישראלית העכשווית.

ביצירה Cantique de Jean Racine של פורה, השקט עצמו הפך למוזיקה, תפילה רכה, כמעט אינטימית, המבקשת חסד ולא רעם.

מוצרט, אשר כתב את היצירה Te Deum בהיותו כבן 13 בלבד, הביא לבמה את הממד הטקסי והחגיגי. זהו מזמור נוצרי קדום של הודיה ותפילה, הנושא אופי ליטורגי רם ומרוכז. במבנהו וברוחו ניתן לזהות זיקה לשילוב שבין תפילות "מודים" במסורת היהודית. שמו נגזר ממילות הפתיחה הלטיניות האומרות: "אלוהינו, מודים אנו לך". עד היום המזמור נותר חלק מן הפולחן היומיומי בכנסייה הקתולית ונוכחותו חיה ומשמעותית גם במסגרות הליטורגיות של הכנסיות האנגליקנית והלותרנית.

בהמשך, יצירתו של מנדלסון התבססה על ספר תהלים מזמור Der 42. Psalm עם שירה שהינה יצירה דרמטית של צמא רוחני "כאייל תערוג על אפיקי מים".

בהעזה מודעת פרצה היצירה Bohemian Rhapsody של פרדי מרקורי את גבולות הז'אנר ואיחדה אופרה, רוק וטרגדיה אישית לזעקה אנושית מודרנית, שהתקבלה בהקשבה דרוכה.

הסיום ביקש פיוס וחיוך: Hail Holy Queen מתוך הסרט "הנזירות בלוז". הלכה למעשה, זוהי תפילה עממית עם קריצה ובנוסף הושמע I’m Gonna Sing, שהינו ספיריטואל שבו עצם השירה היא מעשה של חירות.

ההדרן המפתיע היה השיר "מזמור לילה" למילותיה של המשוררת לאה גולדברג. השיר, העוסק במוטיב ה"אור", הוקדש לקהל המאזינים המכובד, אשר הגיע במיוחד מכפר עזה והשתתף בערב זה בהזמנת "מקהלת גתית".

כך, יצירה אחר יצירה, הפך הערב ב"כנסיית סנט ג'ון" לא רק לקונצרט, אלא למסע פנימי בין אמונה לזיכרון, בין עבר מפואר לבין הווה פועם ובין קולות שונים שהתלכדו להוויה אחת של אנושיות משותפת.

שיר לחג המולד ◄ צפו

שיר הניצחון מתוך יהודה המכבי ◄ צפו

המשך שיר הניצחון ◄ צפו

העיר ששומעת את עצמה

לאחר ההשתחוויה האחרונה, כשחברי המקהלה יצאו החוצה, העיר כבר הייתה עטופת לילה. ברחובות הוואדי המשיכו לעבור אורות של מכוניות ומרחוק, אך ברור, נשמע רחש הים. לא צריך לומר דבר כדי להבין את מה שהתרחש כאן, בערב אחד, בחג של שלוש דתות, קבוצה של אנשים שונים לחלוטין הצליחה לשיר כאילו הם נולדו יחדיו.

אולי זו מטרתו העמוקה של "חג החגים", לא לחגוג את הדתות עצמן, אלא את הרגעים שבהם הן נפגשות, נושמות זו לצד זו ומאפשרות לצלילים לעבור ביניהן כמו גשר.

ומקהלת גתית ?

היא פשוט עושה את מה שהיא תמיד עושה:
מזכירה לעיר, בעדינות ובדיוק רב, כיצד  נשמע קיום (ולא "רק" דו-קיום) כשהוא אמיתי.

מתוך המופע הריעו לה' ◄ צפו

מוצרט, טה דאום ◄ צפו