בעידן שבו הרפואה נשענת יותר ויותר על בינה מלאכותית, בדיקות גנטיות ומכשירי הדמיה מתוחכמים, נדמה לעיתים כי רופא המשפחה הפך לשומר הסף של מערכת הבריאות בלבד. אך זוהי אשליה. דווקא ככל שהרפואה נעשית מתוחכמת יותר, כך גוברת חשיבותו של הרופא היחיד שאינו מטפל באיבר מסוים, אלא באדם כולו.
הוא מלווה את מטופליו מנעורים ועד זקנה, מכיר את משפחותיהם, את סיפור חייהם ואת התמורות שחלו בהם לאורך השנים. הספרות הרפואית רואה ברצף ההיכרות הזה אחד מעמודי התווך של רפואה איכותית.
לראות את האדם, לא רק את התסמין
כאשר מטופל מתלונן על עייפות, כאב או סחרחורת, רופא המשפחה יודע שהתשובה אינה תמיד מסתתרת בבדיקת דם או בצילום. לעיתים מקורה באובדן, בבדידות, במתח נפשי או בשילוב מורכב של גורמים גופניים ונפשיים. זו מהותה של רפואת המשפחה: לראות את האדם בתוך עולמו.
מחקרים מראים כי היכרות מתמשכת בין הרופא למטופל משפרת את איכות הטיפול, מצמצמת אשפוזים, מאפשרת גילוי מוקדם של מחלות ומחזקת את האמון, שהוא לעיתים התרופה החשובה ביותר.
"גם אני חי פה"
כאן, המדור המבקש לפתוח דלתות, לא רק של בתים, אלא של נפשות. זהו מדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות, היישר אל מרחב מגוריהן, מתוך אמונה כי היכרות אמיתית נרקמת דרך סיפורים, מטעני חיים ונקודות מבט ייחודיות ואישיות.
כך נפרש בהדרגה הפסיפס האנושי העשיר של עירנו, חיפה, עיר של קולות, זיכרונות וזהויות חיות ונושמות. מדור אודות נשים ואנשים החיים כאן, כפי שמרמז גם שמו של המדור: "גם אני חי פה".
זה המקום בו נפגשים עם הדמויות הללו בתוך בתיהן, אך לא כחלל פיזי גרידא, כזה הנמדד במטרים רבועים, בשומות נדל"ן או באסתטיקה עיצובית. הבית מתואר כאן כמרחב רווי משמעות: אוצר של זיכרונות, עדות לסיפורי חיים ומרחב טעון ברגש. דרך הבית נכיר את יושביו, לא מבחוץ, אלא מבפנים: דרך עדשה אינטימית, חד פעמית, החושפת את עולמם כפי שהוא נחווה מבפנים.
הפעם נתארח בביתו של ד"ר איתי יחיאלי, מומחה ברפואת משפחה.
הרופא שמונע את המחלה שלא תופיע – המקצוע שאי אפשר להחליף במכונה
הצלחתו הגדולה של רופא המשפחה אינה נמדדת רק במחלות שריפא, אלא גם באלה שהצליח למנוע. איזון לחץ דם במשך שנים, עידוד להפסקת עישון, חיסונים, בדיקות סקר ומעקב אחר חולים כרוניים אינם יוצרים כותרות, אך הם מצילים חיים מדי יום.
במקביל, הוא מתאם בין המלצותיהם של מומחים שונים, מנווט בין ריבוי תרופות ומקבל החלטות מורכבות, כאשר מולו ניצב לא מקרה רפואי, אלא אדם שלם, על מגבלותיו, תקוותיו ומשפחתו.
למרות ההתקדמות הטכנולוגית, אין מערכת ממוחשבת היכולה להחליף את יכולתו של רופא המשפחה לזהות שינוי קטן בהתנהגותו של מטופל ותיק, להבין את ההקשר המשפחתי שבו התפתחה מחלתו, או לדעת מתי שתיקה ארוכה בחדר הבדיקה, אומרת יותר מכל בדיקת מעבדה.
בעולם רפואי ההולך ומתפצל להתמחויות צרות, רופא המשפחה נותר הדמות המחברת בין כל חלקי הפאזל. הוא אינו רק מטפל במחלה, אלא מלווה את האדם במסע חייו, ולעיתים זהו הטיפול החשוב ביותר שהוא מעניק.
בין עין חרוד לחיפה: הסיפור שהתחיל הרבה לפני דוקטור יחיאלי
לפני שהיה דוקטור איתי יחיאלי, לפני המרפאה, לפני החלוק הלבן ולפני השנים שבהן למד להקשיב לאנשים שמגיעים אליו עם כאב, פחד או סתם תחושה שמשהו בגוף השתנה, היה ילד שנולד בשנת 1978 למשפחה שגרה בראשון לציון.
אבל הסיפור שממנו צמח איתי התחיל למעשה הרבה קודם, במקומות אחרים, אצל אנשים אחרים, ובמידה רבה גם בנסיבות שלא בחרו בהן. אביו, אלי, נולד בקיבוץ עין חרוד, בתוך אחד הנופים המזוהים כל כך עם סיפורו של דור הקיבוצים: חברה שדיברה על שותפות, על עבודה ועל בניית עתיד משותף, אבל בתוך הסיפור הגדול הזה התקיים גם סיפורו הפרטי של ילד שאימו מתה כשהיה צעיר.
אביו, שנותר לבדו עם הילד, נישא לימים לאישה אחרת, אך היא, כפי שמתאר הסיפור המשפחתי, לא גילתה כלפיו את החום שהיה זקוק לו. יש משהו כמעט אגדתי, במובן העצוב של המילה, בילד הגדל בתוך קהילה שנועדה להיות משפחה גדולה, ובכל זאת מרגיש שאין לו משפחה משלו. שנים אחר כך, עם תום שירותו הצבאי, אלי עזב את עין חרוד ויצא לתל אביב.
העיר, על הצפיפות, התנועה והאפשרויות שהציעה למי שהגיע אליה מן הקיבוץ, הייתה רחוקה מאוד מהשדות שבהם גדל. שם מצא את עבודתו הראשונה בחברת "מבטחים", כמחליף סלילים בחדר המחשב. המחשבים של אותם ימים עדיין היו מכונות גדולות ומסורבלות, רחוקות מן המכשירים האישיים והבלתי נראים כמעט של זמננו, והעבודה בחדר המחשב דרשה מיומנות, אחריות וסבלנות. ככל שהמחשבים השתנו והתפתחו, כך התקדם גם אלי יחד איתם. הוא נשאר בתחום כל חייו, והיה במשך שנים רבות מפעיל מחשב בחברת "מבטחים".
יש בסיפור הזה, אולי בלי שהתכוון לכך, מעין קו דק שמחבר בין הילד מעין חרוד לבין האב שעתיד לגדל בן שיהיה רופא: ילד שאיבד מוקדם מדי את אימו, אדם שלמד להסתדר בעולם בכוחות עצמו, ועבודה שהפכה עם השנים לעוגן יציב בתוך עולם שהלך והשתנה.
מחיפה לראשון לציון, ובחזרה: המפה המשפחתית של איתי
מן הצד השני של המשפחה הגיעה שרה, אימו של איתי, לבית קיט, ילידת חיפה, שלימים עבדה כמזכירה בחברת "טלרד". היא נולדה בשנת 1947 ברחוב גאולה, בתקופה שבה המדינה עדיין לא הייתה אלא רעיון צעיר שהלך ונעשה מציאות, וחיפה הייתה עיר של עליות, משפחות, שכונות ונמל, עיר שבה אנשים הגיעו ממקומות שונים וניסו לבנות לעצמם חיים חדשים.
כך, עוד לפני שאיתי עצמו ידע דבר על המקומות שבהם יחיה בעתיד, כבר היו בתוך משפחתו שני כיוונים גיאוגרפיים שונים: עין חרוד של האב וחיפה של האם, הקיבוץ והעיר, השדות וחוף הים, הזיכרון של ילדות אחת וההבטחה של ילדות אחרת. איתי נולד וגדל בראשון לציון, אבל הקשר לחיפה, שהגיע אליו דרך אימו, לא נעלם. הוא נשאר שם, אולי כמו חוט דק העובר בתוך משפחה וממשיך להתקיים גם כאשר איש אינו קורא לו בשם.
לימים, לאחר שעבר בין תחנות שונות בחייו, איתי יחיאלי יגיע דווקא לחיפה ויגור בה. במבט לאחור, העובדה הזו יכולה להיראות כמעט כמו מעגל שנסגר: המקום שבו נולדה אימו בשנת 1947 ברחוב גאולה, והעיר שאליה ישוב בנה עשרות שנים אחר כך, כרופא משפחה.
בין שתי הנקודות האלה, עין חרוד ותל אביב של אביו, חיפה של אימו, ראשון לציון של ילדותו וחיפה שאליה יגיע בבגרותו, נפרש הסיפור שממנו יצא האדם שעתיד לעסוק כל חייו דווקא באנשים, בגופם, בזיכרונותיהם ובפחדים שהם מביאים איתם אל חדר הרופא. לפעמים רק כשמתבוננים לאחור אפשר לראות שהביוגרפיה אינה רצף מקרי של כתובות ותאריכים. היא מפה. ואצל איתי יחיאלי, המפה הזאת מתחילה הרבה לפני הרפואה.
הבית השקט והילד שמצא את הפסנתר
בית משפחת יחיאלי בראשון לציון היה בית של עמל. לא שררה בו מוזיקה רבה, וגם לא היו בו גירויים רבים. אלה היו ימים אחרים, שבהם הילדות התנהלה בתוך עולם מצומצם ופשוט יותר. דווקא בתוך המרחב השקט הזה נותר מקום לסקרנות, להתבוננות ולדמיון.
איתי גדל לצד אחותו הבכורה, מירית, המבוגרת ממנו בשנתיים, שנקראה על שם סבתה מרים, אמה של שרה. מירית, שלימים תהיה גננת ואם לשני ילדים, נשארה קרובה למשפחה ומתגוררת עד היום בראשון לציון, ליד ההורים.
הוא למד בבית הספר היסודי "הדרים", ואחר כך בחטיבת הביניים "זלמן ארן". אחרי שנה אחת בלבד עבר לבית הספר לאומנויות עירוני א' בתל אביב, למגמת מוזיקה, ובהמשך לתיכון "תלמה ילין" בגבעתיים. כנער היה נוסע באוטובוסים מראשון לציון לתל אביב, ילד ההולך ופותח לעצמו עולם חדש, רחוק מן השגרה של הבית והשכונה.
הכול התחיל בערך בגיל תשע, ודווקא מאקורדיון שהיה שייך לילדה שגרה בדירה שמתחת למשפחת יחיאלי.
כאשר איתי ומירית נהגו לבקר אצלה, האקורדיון היה מונח מתחת למיטה. איתי היה מתגנב אל הכלי, נוגע בו, מתבונן בו, וכל מה שרצה היה שיקנו לו אקורדיון משלו. אימו, שרה, לא מיהרה. היא אמרה לו שיתחיל קודם לנגן בפסנתר, "ונראה מה יהיה", יתכן שרק אחר כך יחשבו על קניית אקורדיון.
מירית ואיתי החלו ללמוד נגינה בפסנתר יחדיו, אך לאחר כחצי שנה מירית ויתרה. איתי המשיך. הוא למד אצל רעיה, מורה ממוצא רוסי, שאותה הוא זוכר כאישה נעימה ומסבירת פנים, והמשיך ללמוד אצלה ולהתקדם בנגינה עד גיל חמש עשרה.
כך, כמעט בלי שהמשפחה הבחינה ברגע המדויק שבו זה קרה, המוזיקה חדלה להיות עניין של ילד סקרן והפכה לחלק מחייו. הילד שרצה אקורדיון שמצא מתחת למיטה של ילדה אחרת, התחיל את דרכו בפסנתר, ומצא את עצמו נוסע מדי יום מהעיר ראשון לציון אל עולם שהלך ונעשה שלו.
המורים שפתחו לו עולם
בשעות שלאחר הלימודים בתיכון היו לאיתי שני מורים נוספים, שאותם הוא זוכר עד היום בערגה.
הראשון היה יצחק שטיינר (1952-2023), פסנתרן, מלחין, מנצח ומורה למוזיקה קלאסית, שנודע בסגנון נגינה ששילב קלאסיקה עם אימפרוביזציה. איתי היה מגיע לביתו כל פעם לשתיים עד חמש שעות. אך השיעורים אצל שטיינר לא היו שיעורי פסנתר במובן המקובל. השניים היו יושבים ומדברים על החיים, אחר כך מנגנים, שוב מדברים ושוב מנגנים. עבור נער צעיר, המפגש הזה עם אדם שהמוזיקה והחיים התקיימו אצלו באותו מרחב היה חוויה יוצאת דופן.
המורה השנייה הייתה הפסנתרנית והמורה אביבה בונשטיין (1926–2012).
בונשטיין הייתה פסנתרנית קונצרטים ישראלית בולטת, אשר הופיעה רבות על במות מרכזיות בישראל (בין היתר באולם ויקס ב"יד חיים ויצמן") וברחבי אירופה (כגון שווייץ ובלגיה), וזכתה להערכה רבה ולחסותן של דמויות מפתח בתרבות הישראלית.
אצל אביבה, שהייתה כבר אישה מבוגרת כשאיתי הכיר אותה, קרה דבר עמוק יותר. היא הסכימה לקבל אותו כ"תלמיד פרויקט", בתשלום מינימלי, משום שידעה שהוריו לא יוכלו לעמוד בנטל העלות הרגילה.
פעמיים בשבוע היה מגיע לדירתה ברחוב אפשטיין, מאחורי כיכר המדינה בתל אביב, ושם מול פסנתר כנף גדול ובתוך בית שנראה לו כממלכה, נפתח בפניו עולם שלא הכיר. אביבה לא לימדה אותו רק מוזיקה. היא עודדה אותו לקרוא, חשפה אותו לספרים ולתרבות, ושינתה את האופן שבו הביט על החיים.
פעמיים בשבוע במשך כחמש שנים ספג ממנה לא רק שיעורי פסנתר, אלא תרבות שלמה. הוא הגיע לביתה מיד בתום יום הלימודים ולעיתים נשאר שם עד שעות הערב. היא נעשתה עבורו דמות של כמעט סבתא, מן סבתא שלא הייתה לו. לימים, גם אחרי שסיים ללמוד אצלה, הקשר ביניהם נמשך.
איתי זוכר אותה כאישה שהשקיעה בו יותר ממאה אחוז, ובעיקר כאדם שבזכותו הבין שמוזיקה יכולה להיות שער אל עולם רחב הרבה יותר.
הספרים שהגיעו הביתה
ובכל זאת, בבית משפחת יחיאלי היו ספרים, ובזכותם הבין איתי בהדרגה שגם המוזיקה, שהייתה עד אז עולמו המוכר והאינטימי, יכולה להיות שער אל עולם רחב הרבה יותר. לא מפני שזה היה בית של ספרות, ולא משום שהתרבות עמדה במרכז חיי המשפחה, להפך, זה היה בית של עבודה, של חיים מעשיים, של דאגות היומיום ושל שגרה. אבל הספרים של "עם עובד" השתייכו אז לתופעה רחבה בהרבה ממשפחת יחיאלי.
ההוצאה, שנוסדה ב-1942 על ידי ההסתדרות, נועדה מלכתחילה להביא ספרות, השכלה ותרבות אל ציבור העובדים, אל אנשים שעבדו כל היום ולא בהכרח גדלו בבית שבו ספרים היו חלק טבעי מן החיים. בתקופה שבה התרבות עדיין נתפסה במידה רבה כזכותם של המשכילים ובני המעמדות המבוססים, "עם עובד" ביקשה להפוך את הספר למוצר נגיש, עממי ומכובד כאחד. במיוחד עשתה זאת "ספריה לעם", שהביאה ספרות עברית ומתורגמת במהדורות זולות יחסית, בכריכה רכה, ובאמצעות מנויים שהכניסו ספר חדש אל ביתם של עובדים ומשפחותיהם, באופן קבוע. הספר לא היה עוד חפץ מותרות, אלא חלק מן ההבטחה הגדולה של אותה תקופה: שגם מי שעובד בידיו יוכל להרחיב את עולמו במחשבה, בספרות ובידע.
כך הגיעו הספרים הללו גם לבית משפחת יחיאלי.
הספרים עמדו על המדף, בארון, לעיתים בערמה שהלכה וגדלה, והמתינו. עבור איתי, הם עתידים היו להפוך למשהו אחר לגמרי. בתוך בית שלא הרבה לדבר בו על ספרות, הם נעשו בהדרגה לחלון. ובחלון הזה הוא גילה שהעולם גדול בהרבה מן הבית, מן הרחוב ואפילו מן הפסנתר שלידו ישב שעות ארוכות. המוזיקה נתנה לו את השפה הראשונה של ההקשבה; הספרים, שהגיעו אל הבית כחלק מתנועה תרבותית שנועדה גם לפועלים ולעובדים, נתנו לו את האפשרות להקשיב לעולם, ולאחר מכן גם לבני האדם שבתוכו.
"התגנבות יחידים" – הספר הראשון: מן הצלילים אל נפש האדם
באחד הערבים, קרה דבר קטן, שכמעט אפשר היה לפספס, אבל בדיעבד נדמה שהיה בו כדי לשנות מסלול שלם. איתי הבחין בערמת הספרים.
כהמשך וכהשפעה מאותם מפגשים ושיחות עם מורתו באותם ימים, אביבה בונשטיין, הוא ניגש אליה ולקח לעצמו ספר. זה היה הספר הראשון שקרא בחייו. הספר היה "התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז, שראה אור בשנת 1986, רומן שהפך לאחת מפסגות הספרות העברית.
אולי דווקא משום שהגיע אל הספר הייחודי הזה כנער שחי במידה רבה מחוץ לעולמה של חבורת נערים מגובשת, ובמקום זאת הקדיש את ימיו לנסיעות באוטובוסים, ללימודים אינטנסיביים ולשעות ארוכות של נגינה, היה המפגש עם הספר עוצמתי כל כך. הוא הכניס אל עולמו, לראשונה, את חייהם הפנימיים של צעירים אחרים, את המתחים, היריבויות, הפחדים והכמיהה להשתייך, ופתח בפניו חברה אנושית שלא הכיר מקרוב.
קנז לא סיפר רק על חיילים ועל טירונות. בתוך מחלקת הטירונים בבה"ד 4, בישראל של אמצע שנות החמישים, הוא חשף את מה שמסתתר מתחת למדים: פחד, בושה, צורך בהכרה, בדידות, תחרות, משיכה, נחיתות, אכזריות וחמלה.
צעירים ממעמדות ומעדות שונות נזרקים אל אותה מסגרת נוקשה, והצבא הופך למעין מיקרוסקופ אנושי, המגדיל את ההבדלים ביניהם ואת הדמיון העמוק שבנפשם. עבור איתי, שהיה שקוע באותם ימים בשעות ארוכות של פסנתר, תרגול ונגינה, היה זה מפגש ראשון עם האפשרות להתבונן באדם לא רק מבחוץ, אלא מבפנים.
המוזיקה לימדה אותו להקשיב לצליל, להפסקה, למתח שבין שני צלילים ולדבר שאינו נאמר. הספר לימד אותו להקשיב למשהו דומה בתוך האדם. מאחורי התנהגות יש סיפור; מאחורי התפרצות יש לעיתים פחד; מאחורי שתיקה יכולה להסתתר מצוקה, ומאחורי קשיחות יכול להיות צורך עמוק בקבלה. הרבדים הפסיכולוגיים והחברתיים של הרומן פתחו בפני הנער שפה חדשה להבנת בני אדם, ובהדרגה גם להבנת עצמו.
כאן, בלי שאיש יכול היה לדעת זאת באותו ערב, התחברו שני העולמות שעתידים ללוות אותו: הפסנתר והספר. שעות התרגול לימדו אותו משמעת, סבלנות והקשבה דקה; הקריאה הוסיפה להן סקרנות כלפי נפש האדם. היא אפשרה לו להתחיל לשאול לא רק איך אנשים מתנהגים, אלא מדוע הם מתנהגים כך, מה מעצב אותם, מה פוצע אותם ומה מאפשר להם להשתנות. מן המקום הזה הלכה ונבנתה בו משיכה עמוקה להבנת האדם, תחילה להבנת נפשו שלו, ובהמשך גם להבנת נפשם של אחרים וליכולת לסייע להם.
מה שהחל באותו ערב בספר שנלקח מערימה, בעידודה של מורה שראתה בו אולי אפשרות שאיתי עצמו עדיין לא ראה, נעשה בהדרגה להרגל חיים.
הספר הראשון הוליד את השני, והשלישי, ואת הרעב לידע שלעולם לא ידע שובע. "התגנבות יחידים" לא היה רק הספר הראשון שקרא. הוא היה, במובן עמוק יותר, הספר הראשון שלימד אותו שאפשר להיכנס אל תוך נפשו של אדם אחר, ולהישאר שם מספיק זמן כדי לנסות להבין.
הפסנתר בלילות השקטים
כשהיה איתי כבן ארבע עשרה, גילה שהמוזיקה יכולה לעשות יותר מאשר למלא חדר. הוא ניגן בטקס יום הזיכרון בעיר מגוריו "בית יד לבנים" בראשון לציון, והנגינה שלו הרשימה כל כך את המאזינים ואת אנשי המקום, עד שמאותו יום הוזמן כמעט לכל טקסי הזיכרון שנערכו שם.
לא זו אף זו, פעילותו הלכה והתרחבה והוא מצא את עצמו לא רק מנגן, אלא גם עוסק בארגון, בניהול מוזיקלי, בעיבודים ובתיאום בין המשתתפים. איתי עצמו מספר שבתחילת דרכו כמנהל מוזיקלי חש מאוים מעט מהעבודה עם מבוגרים. הוא חשש מההתנגדות לכך שנער צעיר ייתן להם הוראות. אולם לאחר שהכירו אותו ואת יכולותיו, הסתייגות זו נעלמה. מבחינתו, כבר כנער צעיר, המפתח להצלחה היה ועודנו: רכישת אמון מקצועי ויצירת יחסי אנוש טובים.
כמובן שכל פעילותו במקום הייתה בהתנדבות, כך שעד מהרה קיבל את אות השבח "מתנדב מצטיין" של ראשון לציון. איתי אהב את התחושה הזאת: הידיעה שהמוזיקה שלו נוגעת באנשים, ושיש לה שימוש בעולם שמחוץ לחדר התרגול.
הקשר עם "בית יד לבנים" הלך והעמיק. האחראית על המקום מנהלת בית יד לבנים, הגב' טובה דגן סמכה עליו עד כדי כך שמסרה לו את מפתחות הבניין. כשהלילה ירד, ובבית לא יכול היה לנגן, היה מגיע לשם לבדו ויושב ליד פסנתר הכנף. בתוך הבניין השקט, בין זיכרונות הנופלים לבין הפסנתר הגדול, מצא לעצמו מקום שבו יכול היה להיות פשוט איתי, בלי הצורך להסביר את עצמו.
שנות הנעורים שלו היו שונות משל בני גילו. הביישנות, המופנמות ותחושות רגשיות הרחיקו אותו מן המרד האופייני לגיל הזה. במקום מרידות, היה לו טנא ובו מסגרת לימודים נוקשה, שעות רבות של תרגול ומוזיקה שהלכה ותפסה מקום מרכזי בחייו. ובכל זאת, בתוך אותה משמעת, היה גם משהו משחרר: הפסנתר. שם, מול הקלידים, הילד השקט שלא תמיד מצא את מקומו בין אחרים, מצא שפה משלו.
עם תיק החובש הצה"לי: מול האש בלבנון ומול המלחמה שבתוכו
את בית הספר התיכון "תלמה ילין" סיים איתי, עם תעודת בגרות מלאה, אבל דווקא אז, כשהיה מצויד ביכולת מוזיקלית יוצאת דופן ובשנים של משמעת ותרגול, הרגיש שעדיין אינו מגובש כאדם. הוא לא רצה לבחור במסלול של נגן מצטיין. הוא רצה לצאת אל החיים, להתנסות, להכיר את עצמו דרך מציאות שאינה מורכבת רק מתווים, פסנתר וחדרי לימוד. אף שלא עבר קודם קורס במד"א ולא עסק בדבר הקשור לרפואה, התגייס לגדוד נח"ל ושירת בשנים 1994 עד 1997 בלבנון, כחובש קרבי.
אלה היו שנות השהייה ברצועת הביטחון, תקופה שלא הוכרזה כמלחמה במובן המסורתי, אך הייתה מלחמה בחיי היומיום. המוצבים, ובהם דלעת, הבופור וריחן, היו נתונים לאיום מתמיד, והחיילים יצאו למארבים, לסיורים רגליים ורכובים ולאבטחת צירים ומוצבים.
איתי היה לוחם מן המניין, אך נשא על גבו גם את האחריות הרפואית לחבריו. תיק החובש שהיה צמוד אליו כלל ציוד שנועד לרגע שבו השגרה תיקרע בבת אחת: תחבושות, חסמי עורקים, עירויים ואמצעי טיפול נוספים. במקרה של היתקלות או פציעה, הוא נדרש לפעול במהירות ובקור רוח, לעיתים תחת אש, לעצור דימומים, לייצב פצוע ולהחזיק אותו בחיים עד שהגיע פינוי.
בין אירוע לאירוע התקיימה שגרת המוצב, שכללה טיפול בפציעות קלות, במחלות ובבעיות רפואיות של החיילים. עבור בחור צעיר, שהיה בעצמו עדיין בתהליך של גילוי עצמי, הייתה זו התבגרות מואצת: מצד אחד, החברים לנשק שהפקידו בידיו את ביטחונם ברגעים הקשים ביותר, ומצד אחר, השאלות הפרטיות שהלך ונשא בתוכו.
השירות בלבנון היה עבור איתי, לדבריו, תקופה מורכבת במיוחד. הוא עדיין לא הבין בדיוק היכן מקומו בעולם. העידן שקדם ליציאתו מהארון הוסיף לקושי הפנימי, והוא מצא את עצמו, "נזרק למים הסוערים" של החיים, אל מקום שבו לא הכיר די אנשים, תרבויות או אפילו את עצמו.
לקראת סוף השירות כבר היה אחראי על המרפאה, תפקיד שהוסיף למשקל שהונח על כתפיו. לא תמיד היו לו הכלים להתמודד עם כל מה שעבר עליו, אבל דווקא בתוך המתח הזה נפתחה בו סקרנות חדשה. הוא רצה להבין. לא רק לטפל בפצוע, אלא להבין את האדם שמאחורי הפצע, את הנפש, את ההתנהגות ואת השאלות שמניעות בני אדם.
במהלך שירותו הצבאי, עוד הרבה לפני שהשתחרר, פנה לאוניברסיטה הפתוחה והחל ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה. הרצון בידע לא נתן לו לחכות. משהו בו כבר ידע שהמוזיקה הייתה רק אחת הדרכים להבין את העולם, ועכשיו הוא מבקש למצוא שפה נוספת.
שערי הפקולטה הרפואה – שנראו כמו קודש הקודשים
אחרי שהשתחרר מהצבא חזר איתי לראשון לציון, ועבד תקופה כמדריך בהוסטל לחולי נפש. הוא גילה משהו על עצמו: דווקא במקומות שבהם אנשים אחרים נרתעו מן הקושי, הוא הרגיש בנוח. היה לו קל להיות לצד אנשים במשבר, להקשיב להם ולהישאר נוכח גם כשהמציאות נעשתה מורכבת.
בהדרגה החל להבין כי ייתכן שדרכו מובילה אל הרפואה. אולי משהו מן הדברים שספג שנים קודם לכן ממורתו האהובה, אביבה בורנשטיין, שכיוונה אותו אל לימודי הרפואה, כבר החל לחלחל בו, גם אם באותה שעה עדיין לא היה מודע לכך. כפי שכתב אמנון שמוש ב״וידוי הגדול״: ״אֶפְשָׁר אָזְנִי הָיְיתָה סְתוּמָה וְלִבִּי עֵר וְאוּלַי חִלְחֲלוּ הַדְּבָרִים בְּדֶרֶך אַחֵר״.
כאדם צמא דעת וסקרן בלתי נלאה, החל איתי להגיע לקמפוס אוניברסיטת תל אביב ולהיכנס להרצאות. בפסיכולוגיה, פילוסופיה ורפואה, גם כשלא תמיד הבין את כל מה שנאמר.
שערי הפקולטה לרפואה הרשימו אותו במיוחד. מבחינה ארכיטקטונית הם נראו לו כמעט כמו כניסה אל קודש הקודשים, מקום שיש בו משהו נשגב ומסקרן, והוא ידע שהוא רוצה להיכנס פנימה. באחת הפעמים שוטט ברחבי הקמפוס ונכנס לחנות הספרים אשר באוניברסיטה, שם קנה את הספר "אנטומיה ופיזיולוגיה". היום הוא מחייך כשהוא נזכר בו ויודע שמדובר בספר מבוא בסיסי למדי, אבל אז הוא למד ממנו הרבה מאוד. הרפואה נראתה לו כמעט דבר קדוש, עוד לפני שהבין באמת מה משמעותו של המקצוע.
הדרך לשם לא הייתה פשוטה. בתיכון הקדיש את רוב זמנו ללימודי המוזיקה הקלאסית ולשעות רבות של אימוני נגינה, ולכן לא למד כימיה, מתמטיקה ופיזיקה ברמה מוגברת. אבל הוא לא ראה בכך סתירה. להפך: בעיניו היה קשר עמוק בין מוזיקה למדעים.
התווים, כמו חלקיקים בעולם המדעי, נפרדים זה מזה ובכל זאת מתקיימים בתוך שלם אחד והדיוק הנדרש אצל באך אינו שונה, מן הדיוק הנדרש במדע. גם ברפואה, הוא הבין, צריך משמעת עצמית, סבלנות ויכולת לראות את הפרטים הקטנים מבלי לאבד את התמונה הגדולה.
שתי דלתות שנפתחו בבת אחת
ככל שהתקרב איתי אל לימודי הרפואה, הוא לא ויתר גם על לימודי הפסיכולוגיה. כהמשך ללימודיו באוניברסיטה הפתוחה, סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וסיים אותו בהצטיינות. הוא גם שיפר את ציוני הבגרות ברמה מוגברת והשקיע בשיפור הפסיכומטרי, עד שהציונים אפשרו לו להתקבל לפקולטה לרפואה. במשך שלוש שנים למד לתואר ראשון במדעי הרפואה, אלא שבשלב מסוים, כשהמסלול הוביל אותו לכיוון רפואת השיניים, החליט לשנות כיוון ונרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים.
בירושלים נפתחה בפניו אפשרות כמעט בלתי נתפסת: הוא התקבל הן לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית והן ללימודי רפואה. למעשה, הוא קיבל את שני הדברים שרצה, פסיכולוגיה ורפואה, במקביל. לא הייתה אז הוראה שאסרה עליו להתקבל לשני המסלולים, והוא עמד בתנאי הקבלה של שניהם.
מאחר ששלוש השנים הראשונות בלימודי הרפואה בירושלים היו כמעט זהות ללימודים שכבר עשה בתל אביב, הצליח להשלים את התואר השני בפסיכולוגיה קלינית. עם זאת, משום שנדרש להמשיך לשנה הרביעית בלימודי הרפואה, לא השלים את ההתמחות המקצועית בפסיכולוגיה קלינית.
הלכה למעשה, כבר אז נוצרה אצלו אותה כפילות שתלווה אותו בהמשך: המשיכה אל הנפש והמשיכה אל הגוף, שני מסלולים שנראו לכאורה נפרדים, אך עבורו השתייכו לאותה שאלה גדולה, כיצד להבין את האדם ואף לעזור לנפשו ולגופו, בדיוק כפי שגרסו חז"ל: "נפש בריאה בגוף בריא".
מירושלים לחיפה, אל הרפואה שמכירה את האדם
במהלך לימודיו בירושלים התגורר איתי בקריית יובל, בשכונה שהייתה קרובה הן לאוניברסיטה והן לבית החולים בעין כרם.
בשנת 2010, בתוך השנים האינטנסיביות האלה, הכיר את ניר, בן זוגו, איש פרסום ועיצוב, תושב חיפה. מכאן ואילך הלכו חייו ונפרשו בין ירושלים לחיפה, בין לימודים לבין חיים שנבנו בהדרגה.
הנסיעות בין שתי הערים נעשו חלק מן השגרה, עד שבשנת 2016, עם סיום לימודי הרפואה, התקבל איתי לסטאז' ב"בית החולים כרמל" בחיפה. העיר שהייתה קשורה אליו דרך ניר, הפכה גם למקום שבו החל את דרכו כרופא מן המניין.
לאחר הסטאז' הגיע שוב הרגע שבו היה עליו לבחור, והפעם נושא ההתמחות הרפואית. כמו קודם, גם הפעם ההחלטה לא הייתה פשוטה ולא הגיעה מיד. לקח לו זמן להבין את העומק ואת החשיבות של רפואת המשפחה. בסופו של דבר בחר דווקא בה משום שהרגיש שהיא מאפשרת לו לא לוותר על העולם שממנו הגיע, עולם הפסיכולוגיה והנפש.
רופא המשפחה אינו פוגש רק מחלה או איבר, אלא אדם שלם, שהגוף שלו חי בתוך נפש, משפחה, עבודה, זיכרונות ונסיבות חיים. בניגוד למומחה המתמקד במחלה או במערכת אחת בגוף, רופא המשפחה נדרש לחבר בין החלקים. עייפות, למשל, יכולה להיות תוצאה של מחלה גופנית, הפרעת שינה, תרופות, דיכאון, בדידות או שילוב ביניהם.
כיום, הרפואה המשפחתית נשענת על התפיסה הביו-פסיכו-סוציאלית, הרואה את האדם במכלול חייו. ככל שהרפואה נעשית מתוחכמת ומבוססת יותר על בדיקות, הדמיה, גנטיקה ובינה מלאכותית, כך מתחדדת דווקא חשיבותו של הרופא שמכיר את האדם לאורך שנים. אצל איתי, הבחירה במומחיות ברפואת משפחה הייתה למעשה המקום שבו שני העולמות שחיפש כל חייו, הגוף והנפש, יכלו סוף סוף להיפגש.
הבית שעוצב ביד אחת, והחיים שנבנו בשניים
מאז 2016, הדירה אשר על הכרמל, היא אחת התחנות הקבועות בחייהם המשותפים של איתי ובן זוגו.
הם גרו בה עד 2018, ואז נאלצו לעזוב אותה למשך שנתיים, בזמן שהבניין עבר שיפוץ מאסיבי במסגרת תמ"א. בשנת 2020 שבו אל הדירה, שהפכה בינתיים לבית מחודש ומשופץ. את עיצוב הבית הוביל בן זוגו של איתי, העוסק בפרסום ובעיצוב. איתי אינו מסתיר את הערכתו לטעמו ולכישרונו של ניר: "הוא הרבה יותר טוב ממני בזה", הוא אומר, ולכן הבחירות העיצוביות בבית הן בעיקר פרי מחשבתו ועיצובו.
גם במטבח, כך מסתבר, חלוקת התפקידים דומה. בן זוגו מבשל טוב יותר, ואיתי, אף שהוא עצמו יודע לבשל, מודה בכנות שמול מנות הגורמה שלו אין לו ממש תחרות.
ובכל זאת, איתי אינו מוכן להצטייר כמי שרק יושב בנחת ונהנה מהתוצאות. כשהוא מספר על הבית, הוא ממהר להוסיף בחיוך: "גם אני עושה כמה דברים בבית, אני לא פרזיט". יש באמירה הזאת משהו משעשע ומלבב כאחד, משהו מן ההומור ומהאינטימיות ובעיקר הרבה מהחום ומההכלה של חיים משותפים. בבית שלהם לא מתנהלים פנקסי חשבונות, ולא כל מטלה חייבת להתחלק בדיוק לחצי. יש מי שטוב יותר בבישול, יש מי שלוקח על עצמו דברים אחרים, ובסופו של דבר, מה שחשוב הוא לא מי עשה יותר, אלא התחושה ששניהם נמצאים יחד בתוך החיים האלה, וכל אחד מהם, בדרכו, תורם את חלקו.
הבית אולי עוצב בעיקר בידיי בן זוגו, אך החיים שבתוכו הם יצירה משותפת, הנבנית לא רק מן העיצוב והבישול, אלא גם מהערכה, כבוד, השלמה עם השוני והיכולת לצחוק, אפילו על עצמך.
כשהישן והחדש נפגשים תחת אותה קורת גג
בביתו של ד"ר יחיאלי ניכרת אהבה לחפצים שיש בהם יותר מתפקיד שימושי. בין הרהיטים בולטים פריטים שיובאו מן המזרח הרחוק: קונסולה מגולפת, ארון עץ מלא ושולחן בעל מראה מיושן, שמתחת למשטח הזכוכית שלו משובצת דלת עתיקה.
העץ, על גווניו ומרקמיו, מעניק להם נוכחות כמעט שקטה, והגילופים והפטינה יוצרים תחושה של חפצים שכבר עברו מסע משלהם. בתוך הבית המודרני הם מכניסים מעט מן הזמן האחר, מן המלאכה הידנית ומן התרבויות הרחוקות שמהן הגיעו.
אבל מעל הכול, בחלל הסלון, העין נעצרת בנברשת הברונזה המודרנית התלויה מן התקרה. היא אינה חיקוי של נברשת עתיקה, אלא יצירה עכשווית שמנהלת איתה שיחה: צורה מודרנית, אך עם קריצה ברורה לנברשות הברונזה של פעם. גם כאן, כמו ברבים מן הפרטים בבית, ניכרת ידו של בן זוגו של איתי, שבחר את העיצוב.
כך מתקיים בחלל הבית מפגש כמעט טבעי בין הישן לחדש, בין זיכרון לעכשוויות, ובין חפצים שנושאים איתם עבר רחוק, לבין בית שנבנה כאן ועכשיו.
הפסנתר, גורי ומוצרט – כשהפסנתר הופך לשיחה ללא מילים – מוצרט, פרק ה-Adagio, ב K.488
גם היום, בתוך חייו העמוסים של ד"ר איתי יחיאלי, המוזיקה לא נשארה מאחור. בזמנים שונים ובמצבי רוח משתנים הוא מתיישב ליד פסנתר הימאהה שלו ומנגן להנאתו, כשגורי, החתול, לצדו. ולא, גורי אינו נקרא על שם המשורר חיים גורי. זה פשוט השם שניתן לו.
ליד הפסנתר חוזר איתי אל היצירות הקלאסיות שלמד במשך שנות נעוריו, במגמת המוזיקה ואצל מוריו שהותירו בו חותם עמוק. הוא מנגן גם ג'אז וגם שירים ישראליים, ובמיוחד אוהב את יצירותיו של סשה ארגוב, שבמנגינות שלו הוא מזהה משהו מן הקצב והחופש של הג'אז.
אבל מכל היצירות, אחת שבה אליו שוב ושוב: הפרק השני מתוך הקונצ'רטו לפסנתר מס' 23 של מוצרט. אולי יש סיבה לכך שדווקא המוזיקה הזאת נשארה איתו.
יצירה זו מצליחה לגעת בד"ר איתי יחיאלי במקום שבו שלושת עולמות חייו נפגשים: הפסנתרן שבו, הפסיכולוג שבו והרופא שבו.
מדובר בפרק השני ה-Adagio, מתוך הקונצ'רטו לפסנתר מס' 23 של מוצרט, K.488. עבורו, זה אינו רק פרק מוזיקלי יפהפה, אלא כמעט רגע של התבוננות בנפש האדם.
הפסנתר נכנס בקול חרישי, מהורהר, כאילו אדם יושב לבדו ומנסה לומר משהו שאין לו מילים. התזמורת אינה משתלטת עליו, אלא מקשיבה, עונה, מתקרבת אליו בעדינות, ולעיתים נדמה שהיא עושה את הדבר שרופא טוב ופסיכולוג טוב יודעים לעשות יותר מכול: לא למהר לתקן, אלא פשוט להיות שם ולהקשיב.
בתוך הסולם האפל של פה דיאז מינור, מסתתר געגוע שאין לו שם ובאמצע הפרק נפתח לפתע חלון
של אור בלה מז'ור. לרגע נדמה שהכאב מתפוגג, שהעולם נעשה אפשרי יותר, ואז המוזיקה חוזרת אל מקומה הראשון ונחלשת לאיטה.
אולי משום כך הפרק הזה מרגש את יחיאלי כל כך: הוא מכיר את האדם משלושה צדדים. הוא מכיר את הצליל ואת השתיקה כפסנתרן, את הסדקים והגעגועים של הנפש כפסיכולוג, ואת הגוף הפגיע, המבקש עזרה ומגע אנושי, כרופא משפחה. ובמוזיקה הזאת הוא שומע את כולם יחד. לא נאום, לא אבחנה ולא פתרון, אלא אדם שמנסה לומר את עצמו, ומישהו אחר שמסכים להקשיב.
מבחינתו, זהו הרגע שבו מוצרט מצליח לעשות את הבלתי אפשרי: להפוך כמה דקות של מוזיקה למעין מרחב טיפולי, שבו הכאב אינו מוסבר ואינו נעלם, אבל הוא כבר אינו לבד.
בין שלמה ארצי לנינה סימון
גם הטעם המוזיקלי של ד"ר יחיאלי מסרב להיכנס לקופסה אחת.
הוא יכול להקשיב לאלבום שבו קולו של שלמה ארצי, נפגש עם העיבודים של התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, בהפקתו של פטריק סבג, המעניק לתשעה משיריו המוכרים של ארצי, לבוש מוזיקלי חדש ומיד לאחר מכן לעבור אל נינה סימון, או אל מתי כספי וגם אל שירים ישראליים מן הסוג המזוהה עם התוכנית "ארבע אחר הצהריים".
באוזניו, המוזיקה הישראלית הישנה אינה מנותקת מן העולם. הוא מזהה בה יסודות אירופיים, ובמיוחד אצל סשה ארגוב הוא שומע מלודיות שיש בהן כמעט מבנה קלאסי.
כיום, כשהמוזיקה זמינה בכל רגע ובכל מקום, הוא מרבה להאזין דרך המדיות השונות, נע בין שירים ישראליים קלאסיים לג'אז. אולי גם כאן ניכר אותו חיפוש שמלווה אותו מאז ילדותו: לא לבחור בין עולמות, אלא למצוא את החוט שמחבר ביניהם.
כשהמכונה מתחילה לחשוב במקומנו – הסרט: "2001 – אודיסאה בחלל"
ואם המוזיקה חושפת משהו מן העולם הפנימי של ד"ר יחיאלי, גם הקולנוע שהוא אוהב מספר את אותו סיפור.
הוא מתחבר לסרטיו הקלאסיים של וודי אלן, על ההומור, האינטלקט וההתבוננות האנושית שבהם, אך אחד הסרטים שהותירו בו רושם עמוק במיוחד הוא "2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק. הוא אינו זוכר אותו רק כסרט מדע בדיוני פורץ דרך, אלא כיצירה שהקדימה את זמנה בשאלה שהיא מציבה במרכזה: מה יקרה כאשר האדם ייצור מכונה שתוכל לחשוב, לקבל החלטות ולפעול באופן עצמאי ממנו?
המחשב המנהל את החללית אינו מוצג כמפלצת המאיימת להשתלט על האנושות. להפך, הוא מנומס, שקול ורציונלי, ודווקא משום כך האיום נעשה מטריד יותר. האדם העניק לו סמכויות כה רחבות, עד שהשליטה הולכת ונשמטת מידיו.
אולי זה מה שנגע במיוחד ביחיאלי: לא הפחד שמכונה תמרוד באדם, אלא האפשרות שהאדם עצמו, מתוך אמון ביכולותיה, ימסור לה בהדרגה את הסמכות להחליט במקומו.
קובריק לא ניסה לחזות בשנת 1968 את הטכנולוגיה של העתיד בפרטיה, אלא הצביע על שינוי עמוק יותר ביחסים שבין האדם למכונה. יותר מחצי מאה לאחר שהסרט נוצר, השאלה שלו נשמעת כמעט נבואית: לא מתי המכונה תשתלט על האדם, אלא מתי האדם, מרצונו, יפסיק להתעקש לשלוט בה.
המרפסת
ד"ר איתי יחיאלי הוא רופא משפחה. אבל בשעות שבהן המרפסת מתחילה לקבל את האור הרך של אחר הצהריים, הוא אינו יושב שם כרופא. הוא יושב שם כאדם.
אין בטקס הזה דבר ראוותני: כיסא, אוויר, קולות הרחוב, וכמה דקות שבהן אינו ממהר לעשות דבר. יחיאלי מתרגל מיינדפולנס, מודעות קשובה, אותה אמנות כמעט בלתי נראית של להישאר במקום שבו הגוף כבר נמצא. תשומת הלב נודדת, כמובן. היא חוזרת אל מה שהיה, מקדימה את מה שעוד לא קרה, מעלה מחשבה או דאגה. התרגול אינו דורש לגרש אותן. מבחינים במחשבות, נותנים להן לחלוף, ואז מחזירים בעדינות את תשומת הלב אל הנשימה, אל הגוף, אל הרגע.
אצל יחיאלי, הישיבה הזאת במרפסת אינה רק הרגל אישי. היא משתלבת בתפיסה רחבה יותר, כמעט עתיקה בפשטותה, שלפיה "נפש בריאה בגוף בריא" אינה סיסמה אלא מערכת יחסים. כרופא משפחה, הוא פוגש את האדם לא רק דרך תוצאות בדיקות, לחץ דם או רשימת תרופות, אלא גם דרך האופן שבו הוא חי: כמה הוא ישן, כמה הוא נע, מה מעסיק אותו, כיצד הוא מתמודד עם מתח, ומה קורה לו כשהחיים אינם מתנהלים כפי שתכנן. במובן הזה, ההקשבה היא עוד דרך להאזין לגוף ולנפש לפני שהם נאלצים לדבר בקול רם יותר.
המיינדפולנס, שמקורו במסורות עתיקות במזרח וקיבל במאה העשרים צורה חילונית ומערבית, בין היתר באמצעות עבודתו של פרופ' ג'ון קבט-זין, מבקש ליצור מרווח קטן בין התחושה לבין התגובה, בין המחשבה לבין הפעולה. דווקא במרווח הזה יכולה להיווצר בחירה: לא להיסחף מיד אחר החרדה, הכעס או הדאגה, אלא להתבונן בהם. עבור רופא משפחה, הרעיון הזה כמעט מתכתב עם עצם מהותה של הרפואה הראשונית: לראות את האדם כמכלול ולא כאוסף של איברים, תסמינים ואבחנות.
וכך, על המרפסת, התרגול של יחיאלי, מקבל משמעות רחבה יותר. הוא אינו נראה כמו שיטה טיפולית ואינו דורש טקס מיוחד. אדם פשוט יושב ומקדיש תשומת לב למה שקורה בתוכו ומסביבו. בעולם שבו הגוף נדרש להמשיך לתפקד והנפש נדרשת לעמוד בקצב, אולי גם זו צורה של רפואה מונעת: לעצור לפני שהמערכת כולה מאותתת שהיא זקוקה לתיקון.
בעולם שבו המחשבה כמעט תמיד כבר נמצאת במקום הבא, יש משהו כמעט מיוחד בהחלטה "להישאר כאן ועכשיו".
שבע שנים על ההר, וכל החיים בתוך הנפש – "הר הקסמים"
מבין הספרים הרבים מספור שקרא ד"ר איתי יחיאלי, "הר הקסמים" של תומאס מאן הוא זה שנשאר אצלו יותר מכולם.
הרומן, שפורסם ב-1924, מתרחש בסנטוריום בהרי האלפים השווייצריים, שאליו מגיע הנס קסטורפ, צעיר גרמני שבא לביקור קצר אצל בן דודו החולה. אלא שהביקור, שאמור היה להימשך שלושה שבועות, מתארך והופך לשבע שנים. בהדרגה מתנתק קסטורפ מן העולם שמתחת להר ונשאב אל יקום סגור שבו הזמן מתנהל אחרת, המחלה הופכת לא רק למצב גופני אלא גם למטפורה לחברה ולנפש, והשיחות על אהבה, מוות, מדע, פוליטיקה, תרבות ומשמעות החיים נעשות חשובות לא פחות מן העלילה עצמה.
נדמה שקל להבין מדוע דווקא הספר הזה מושך את יחיאלי. הרפואה נמצאת בו בכל מקום, אך היא אינה מסתפקת בגוף החולה. היא נוגעת בשאלות שמאחורי המחלה: מה הופך אדם לאדם, כיצד הגוף משפיע על הנפש, ומה קורה כאשר עוצרים את המרוץ הרגיל של החיים ומכריחים אדם להתבונן בעצמו.
מסתמן שמשום כך "הר הקסמים" אינו רק רומן על רופא, חולים וסנטוריום עבורו, אלא ספר על אותה טריטוריה מורכבת שבה המדע פוגש את האדם ושם, כפי שהוא עצמו למד לאורך השנים, כמעט אף פעם אין תשובה אחת.
הרופא שרץ כדי להכיר את העיר
ד"ר יחיאלי אינו רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. כשהוא ממליץ למטופליו על פעילות גופנית, הוא מדבר מתוך ניסיון אישי: הריצה היא חלק קבוע מחייו, לא רק כאימון אירובי יעיל, אלא כדרך לשמור על הגוף ועל הנפש.
הריצה מחזקת את הלב והריאות, את השרירים והעצמות, מסייעת בשמירה על משקל תקין ובשיפור השינה, ובאותה נשימה מעניקה לו גם את מה שאי אפשר למדוד בבדיקת דם: שחרור ממתחים, בהירות מחשבה, מצב רוח טוב ותחושה של עוגן בתוך היום.
כמה פעמים בשבוע הוא יוצא לריצה של שמונה עד עשרה קילומטרים, הנמשכת כשעה, אבל המסלול כמעט אף פעם אינו חוזר על עצמו. הוא רץ על הכרמל, לעיתים מטפס בדרך אל האוניברסיטה שבראש ההר, לעיתים יורד בדרך הים אל המורדות, ולפעמים בוחר את הדרך המובילה לסטלה מאריס.
יש בכך משהו שמאפיין גם את סקרנותו: הוא אינו רק רץ בעיר, הוא חוקר אותה. כך הוא עושה גם כשהוא מגיע לחו"ל, שם הריצה מאפשרת לו להכיר עיר חדשה דרך הרחובות, העליות, הירידות והקצב שלה.
באוזניות מתנגן בדרך כלל פודקאסט, ובימים אלה הוא מקשיב לנתן דטנר ולאודיה קורן. לפעמים, במהלך הריצה, הוא נתקל במטופלים שלו. המפגש הזה, כשהרופא המוכר מופיע פתאום בבגדי ריצה, מותיר לא פעם את שני הצדדים לרגע בלי לדעת בדיוק כיצד להתנהג. נדמה שגם כאן נחשף משהו מאיתי: מאחורי החלוק הלבן נמצא אדם שנמצא בתנועה, סקרן לגבי העולם, ואינו מסתפק בלראות אותו מחדר המרפאה.
החזון: מרפאה שבה הרפואה מתחילה באדם
אולי מכאן נובע גם החזון העתידי של ד"ר יחיאלי: להפוך את המרפאה שלו למרפאה לומדת, שבה רופאים צעירים יתמחו ברפואת משפחה וילמדו לא רק כיצד לאבחן ולטפל, אלא כיצד להיות רופאי משפחה במלוא מובן המילה.
בעיניו, היופי ברפואה בכלל וברפואת המשפחה בפרט נמצא בשילוב שבין ידע ומיומנות לבין היכולת לפגוש אדם. מטופל שנכנס לחדר אינו מגיע רק עם תסמין. לעיתים הוא מגיע עם פחד, מבוכה או קושי לספר מה באמת עובר עליו. בתוך דקות נוצרת ביניהם מידה יוצאת דופן של אינטימיות, והיכולת ליצור אותה, במהירות ובעדינות, היא חלק בלתי נפרד מן המקצוע.
יחיאלי כבר התנסה בהוראה בבית הספר לרפואה בטכניון, ואף זכה ב"אות המרצה המצטיין" במשאל המרצה הטוב ביותר לשנת הלימודים תשפ"ב. כעת הוא מבקש להרחיב את המעגל ולצרף למרפאתו רופאים נוספים שיתמחו ברפואת משפחה.
בעולם שבו הטכנולוגיה יודעת לאגור כמויות בלתי נתפסות של מידע, הוא מאמין שאין עדיין מערכת ממוחשבת שיכולה להחליף את מה שרופא המשפחה יודע לעשות: להכיר אדם לאורך שנים, להבין את משפחתו ואת חייו, לחבר בין תחומי רפואה שונים, לזהות שינוי קטן שטרם הפך למחלה ולבנות אמון.
דווקא ככל שהרפואה נעשית מתוחכמת ומפוצלת יותר, הוא אומר, למעשה נדרשת דמות שתדע לחבר מחדש את חלקי הפאזל. בסופו של דבר, זו גם התפיסה שממנה התחיל המסע המקצועי שלו: הרפואה אינה עוסקת רק בגוף. היא עוסקת באדם שנכנס לחדר, מתיישב מולך ומפקיד בידיך, לעיתים בתוך דקות, משהו מחייו.
