כשהשנה מתחילה מחדש
בסוף הקיץ, כשהאור מתחיל להתרכך מעט, כשהערבים מתקצרים והחגים מתקרבים, לוח השנה העברי מציע לאדם לעצור. לא מפני שהעולם עצר, אלא להפך: העולם ממשיך לנוע, החדשות ממשיכות להגיע, השעון ממשיך למדוד את הדקות, והחיים, כפי שהם נוהגים, אינם מחכים לטקסים שלנו. ובכל זאת, בערב אחד, עם שקיעת השמש, אפשר להרגיש כאילו מישהו הניח יד על כתפה של השנה ואמר: עכשיו.
השנה, תשפ"ז, יחול ראש השנה בערב שבת, יום שישי, 11 בספטמבר 2026, ויימשך עד צאת הכוכבים ביום ראשון, 13 בספטמבר. ראש השנה חל בימים א' וב' בתשרי, והוא פותח את עשרת ימי התשובה המגיעים לשיאם ביום הכיפורים.
אלא שראש השנה העברי אינו רק תאריך. הוא ניסיון עתיק, כמעט אינטימי, להפוך את הזמן לדבר שאפשר לפגוש בו, להעניק לו התחלה וסוף, זיכרון וציפייה, חשבון נפש וברכה. ככל שמתבוננים בראש השנה העברי, מתברר שהוא חלק ממשפחה גדולה בהרבה, כי כמעט בכל מקום שבו בני אדם חיו וחיים, הם מצאו דרך לומר שהשנה הקודמת הסתיימה, שהשנה הבאה התחילה ושבין השתיים ראוי להשאיר מרווח קטן של טקס.
בין שנה לשנה: צוות "חי פה – תאגיד החדשות" מאחל שנה טובה ומתוקה
בערב ראש השנה, כשהיומן מתחלף בדף חדש והימים שלפנינו עדיין אינם יודעים מה יביאו איתם, נדמה שהזמן עצמו עוצר לרגע. מאחורינו נשארת שנה של רגעים, של אנשים שנכנסו אל הזיכרון ואחרים שאינם עוד, של דאגה לצד חסד, של געגוע לצד האפשרות להתחיל מחדש. ומול השנה החדשה ניצבת אותה משאלה עתיקה, כמעט יומיומית בפשטותה, ובכל זאת קשה כל כך להגשים: שיהיה טוב יותר.
מתוך המקום הזה מבקשת משפחת "חי פה – תאגיד החדשות של חיפה והסביבה" לאחל לקוראיה ולכל בית ישראל שנה טובה ומתוקה. שנה שבה הבריאות תהיה נוכחת, הפיוס ימצא את דרכו אל הלבבות, הזיכרון ישמור על מה שאסור לשכוח, והתקווה, גם כשהיא שקטה ועדינה, תמשיך להאיר את הדרך.
ראש השנה הוא "ראש", לא רק מספר
המילה "ראש" בשם החג אינה מקרית. "ראש השנה", הינו המועד לנקודת הפתיחה של מחזור חדש. אבל דווקא כאן מתגלה פרדוקס יפה: החג מתרחש בחודש תשרי, שהוא החודש השביעי כאשר מונים את חודשי השנה מניסן. המסורת היהודית מכירה, למעשה, ביותר מ"ראש שנה" אחד, בהתאם לתפקידים שונים של לוח השנה. ראש השנה של תשרי הוא אפוא פחות הכרזה טכנית על כך שהמספר התחלף, ויותר רגע שבו האדם נקרא להביט לאחור ולהסתכל קדימה בעת ובעונה אחת.
המסורת היהודית מעניקה לימים הללו אופי כפול. הם חגיגיים, אבל גם רציניים; הם מבקשים שמחה, אבל גם חשבון נפש. עשרת הימים המתחילים בראש השנה ומסתיימים ביום הכיפורים קשורים לרעיון התשובה, במובן של חזרה אל האדם שהיית רוצה להיות. במובן הזה, ראש השנה אינו רק יום הולדת ללוח. הוא מעין מראה.
קול אחד שבא מן העבר
ואז מגיע הקול. השופר, קרן האיל, אינו כלי נגינה במובן הרגיל. הוא אינו מבקש להיות יפה או מלוטש. הצליל שלו מחוספס, חשוף, כמעט פרימיטיבי, ובכל זאת, דווקא משום כך הוא מצליח להישמע גם אחרי מאות ואלפי שנים. תקיעת השופר היא מן הסמלים המרכזיים של ראש השנה, והיא משולבת בתפילות החג ומעניקה להן ממד של קריאה והתעוררות. אפשר לחשוב על השופר כעל שעון שאינו מראה את השעה. הוא מסמן דבר אחר: הגיע הזמן להקשיב: לעצמנו, לאחרים, לזמן שחלף.
יש משהו כמעט מופלא בעובדה שצליל כה קדום מצליח לחדור אל תוך העולם המודרני. הוא אינו מתחרה במוזיקה, אינו מנסה להיות מלודי, ואינו זקוק להסבר. הוא פשוט נשמע. בתוך כל הרעש שהצטבר סביב האדם במשך אלפי השנים, השופר מבקש להשיב אותו לרגע אל קול אחד, פשוט וחשוף, שמזכיר לו שהזמן אינו רק מה שקורה לו, אלא גם מה שהוא עושה עם הזמן שקיבל.
תפוח, דבש, ורעיון פשוט על עתיד טוב יותר
אולי אין תמונה מזוהה יותר עם ראש השנה מתפוח הנטבל בדבש. המחווה כמעט ילדותית בפשטותה: פרי מתוק, דבש מתוק יותר וברכה לשנה מתוקה. אבל מאחורי המנהג מסתתרת היסטוריה מעניינת. התפוח בדבש לא היה מאז ומעולם המנהג היהודי האוניברסלי שהוא היום. הוא נעשה מזוהה במיוחד עם מסורות אשכנזיות, בעוד שבקהילות אחרות התפתחו מערכות שונות של מאכלים סמליים.
המסורת היהודית מכירה כבר מאות שנים במנהג לאכול בראש השנה מאכלים המשמשים מעין שפה של משאלות. בקהילות הספרדיות והמזרחיות התפתח במיוחד סדר של "יהי רצון", שבו כל מאכל מלווה בבקשה לשנה הבאה. רימון יכול לסמל שפע בזכות ריבוי גרעיניו; תמרים, דלעת, כרישה, סלק, קטניות ומאכלים נוספים קיבלו משמעות סמלית בקהילות שונות.
המשאלה הופכת כאן למשהו שאפשר להחזיק ביד. במקום לומר "הלוואי שתהיה לנו שנה של שפע", אוכלים רימון. במקום לומר "הלוואי שתהיה מתוקה", טובלים תפוח בדבש. כך הופכת תקווה מופשטת לדבר שאפשר לטעום.
החלה העגולה והמעגל שאינו נסגר
גם החלה מקבלת בראש השנה צורה אחרת. במקום הצורה המוארכת המוכרת, רבים נוהגים לאפות אותה עגולה, סמל למעגליות השנה ולמחזוריות החיים. לעיתים מוסיפים צימוקים או דבש, כדי להעניק גם לה את אותה שאיפה למתיקות. העיגול הוא צורה מעניינת במיוחד כשמדברים על זמן. קו ישר אומר: מכאן לשם. מעגל אומר: מכאן שוב לכאן.
השנה החדשה אינה באמת דף לבן. אנחנו נכנסים אליה עם אותם אנשים, אותם זיכרונות, אותם הרגלים, ולעיתים גם אותן טעויות. מה שמשתנה הוא ההזדמנות להסתכל עליהם פעם נוספת. אולי משום כך יש משהו מרגיע בצורתה העגולה של החלה: היא מזכירה שהחיים אינם בהכרח מסלול המתקדם בקו ישר, אלא תנועה של חזרה, תיקון, ניסיון נוסף והתחלה מחודשת.
ליד המים, בניסיון להשאיר משהו מאחור
בקהילות רבות מתקיים בראש השנה מנהג תשליך: יציאה אל מקור מים ותפילה הקשורה להשלכת החטאים אל מעמקי המים. המים מעניקים לטקס ממד כמעט קולנועי. אנשים יוצאים מבית הכנסת, מתרחקים מעט מן הרחובות, ועומדים ליד ים, נהר, אגם או מקור מים אחר. הטקס מחבר בין פעולה מוחשית לבין רעיון מופשט: האפשרות להיפרד ממשהו שאיננו רוצים לשאת איתנו.
אין פלא שמים חוזרים שוב ושוב בתרבויות שונות כייצוג של התחדשות. הם זורמים, נושאים עמם את מה שהיה, ולעולם אינם נשארים בדיוק באותו מקום. האדם העומד ליד המים אינו יכול באמת להשליך לתוכם את זיכרונותיו או את טעויותיו. אבל הוא יכול ליצור לעצמו רגע שבו הוא מדמיין שהדבר אפשרי. לפעמים די בכך כדי להתחיל.
ובינתיים, בצד השני של העולם…
הדחף האנושי הזה אינו יהודי ואינו מערבי. הוא כמעט אוניברסלי. בסין, ראש השנה הירחי, או פסטיבל האביב, הוא אחד האירועים המרכזיים בלוח השנה. החג כולל תקופה ארוכה של מפגשים משפחתיים, טקסים, מזון, ניקיון וברכות. הבית מנוקה, המשפחה מתכנסת, המאכלים מקבלים משמעות, הילדים מקבלים תשומת לב ומתנות, ובני אדם מברכים זה את זה בשנה טובה.
הפרטים שונים מאוד מראש השנה היהודי, אבל המבנה הרגשי מוכר להפליא. מנקים את הבית, מכנסים את המשפחה, אוכלים מזון בעל משמעות, מברכים את העתיד ומנסים להשאיר מאחור את מה שלא כדאי לקחת לשנה הבאה.
יש כאן הבדל חשוב. בני האדם אינם בהכרח מסכימים על מועד תחילת השנה, אבל הם מסכימים על הצורך האנושי לציין אותה.
כשהשנה מתחילה אחרת: מסע בין ראשי השנה של העולם
במקום אחד השעון מצלצל בחצות, במקום אחר האביב הוא שמבשר על התחלה חדשה, ובמקום שונה דווקא המים, האש או השמש העולה מסמנים שהגיע הזמן להתחיל מחדש. השנה, מסתבר, אינה מתחילה באותו רגע עבור כולם. היא מתחילה במקום שבו בני אדם מחליטים שהמעגל הקודם נסגר. חצות הלילה, או הרגע שבו העולם סופר לאחור – מועד תחילת השנה האזרחית: 1 בינואר.
כאשר רוב העולם המערבי מתכונן ל-1 בינואר, נדמה שהשנה החדשה היא עניין פשוט למדי: השעון מגיע לחצות, הכוסות מורמות, הזיקוקים עולים לשמים, ואנשים מחבקים זה את זה כאילו הצליחו, יחד, לעבור סף בלתי נראה. אלא שה-1 בינואר הוא רק אחת הדרכים שבהן האנושות מגדירה את תחילתה של שנה.
הלוח הגרגוריאני, שהפך במאות השנים האחרונות ללוח האזרחי הדומיננטי בעולם, מעניק ליום הראשון של ינואר מעמד של שער אוניברסלי כמעט. סביבו נבנו אינספור מנהגים: החלטות לשנה החדשה, סעודות חגיגיות, מסיבות, זיקוקים, נשיקות בחצות וכמובן הספירה לאחור. אבל מתחת למעטה הגלובלי הזה מסתתרת עובדה מרתקת יותר: כמעט כל תרבות מצאה דרך משלה לומר לזמן, "מכאן מתחילים מחדש".
ספרד: שנים-עשר צלצולים, שנים-עשר ענבים
מועד תחילת השנה: 1 בינואר, מיד לאחר חצות הלילה שבין 31 בדצמבר ל-1 בינואר.
במדריד, ברצלונה ובערים אחרות בספרד, המעבר לשנה החדשה הוא כמעט תרגיל אקרובטי. כאשר השעון מצלצל בחצות, אוכלים 12 ענבים, אחד בכל צלצול. כל ענב מייצג חודש אחד מן השנה העתידה לבוא, ומי שמצליח לסיים את כולם בזמן, מקווה לזכות בשנה של מזל ושגשוג.
זה מנהג קטן, כמעט קומי, אבל יש בו רעיון גדול: להפוך את השנה העתידית לדבר שאפשר להחזיק ביד. לא תחזית כלכלית, לא אסטרולוגיה ולא הבטחה. שנים-עשר ענבים קטנים, שכל אחד מהם נושא על גבו חודש שלם.
דנמרק: לקפוץ אל השנה
מועד תחילת השנה: 1 בינואר, בחצות הלילה שבין 31 בדצמבר ל-1 בינואר.
בדנמרק, המעבר לשנה החדשה יכול להיות מעט יותר פיזי. אחת המסורות המוכרות היא לקפוץ מכיסא או מספה בדיוק בחצות, כאילו האדם אינו רק נכנס לשנה החדשה אלא ממש מזנק לתוכה, בתקווה להביא עמו מזל טוב.
לצד זה מוגשת עוגת kransekage, עוגת טבעות דנית מסורתית, וכמובן השמפניה והזיקוקים. הערב מתחיל אצל רבים בארוחה חגיגית ובצפייה בנאום השנה החדשה של המלך. כך נוצר שילוב דני אופייני: טקס ממלכתי, ארוחה משפחתית, עוגה, שמפניה, ולבסוף קפיצה קטנה אל העתיד.
מסורת אחרת, מעט פרועה יותר, מספרת על שבירת כלי חרס או צלחות ליד דלתותיהם של חברים, כמחווה של ברכה לשנה החדשה. בתרבות שבה בדרך כלל נזהרים שלא לשבור כלים בבית של אדם אחר, הדנים הפכו דווקא את השבר למחווה של ידידות.
סקוטלנד: האש, השירה והזיכרון
מועד תחילת השנה: 1 בינואר. חגיגות Hogmanay מתחילות בערב 31 בדצמבר ונמשכות אל תוך יום השנה החדשה.
בסוף דצמבר, כשהחורף הסקוטי מחשיך מוקדם, נדמה שהשנה החדשה זקוקה שם ליותר מאשר זיקוק, היא זקוקה לאש.
Hogmanay, השם הסקוטי לחגיגות ערב השנה החדשה, הוא אחד האירועים המזוהים ביותר עם סקוטלנד. ברחבי המדינה מתקיימות תהלוכות לפידים, מסיבות רחוב וחגיגות שנמשכות לעיתים מעבר ל-1 בינואר. באדינבורו, תהלוכת הלפידים הופכת את הרחובות לנהר של אש.
ואז מגיע אחד הרגעים המוכרים ביותר בעולם: אנשים משלבים ידיים ושרים יחד את Auld Lang Syne, השיר שכתב המשורר הסקוטי רוברט ברנס על בסיס שיר סקוטי קדום יותר. באופן משונה ויפה, שיר השנה החדשה אינו מדבר רק על העתיד. הוא מדבר על מה שכבר חלף, על חברים, על זיכרונות ועל הזמן שהיה.
אולי זו הסיבה שהוא שרד כל כך הרבה שנים: כדי להיכנס לשנה חדשה, צריך לפעמים להביט קודם לאחור.
יפן: השנה החדשה נכנסת בשקט
מועד תחילת השנה: 1 בינואר.
ביפן, השנה החדשה, Shōgatsu, אינה בהכרח לילה של רעש. תחילת השנה יכולה להיות דווקא תקופה של ניקיון, התכנסות, משפחה וטקס.
לקראת סוף השנה עורכים ניקיון יסודי של הבית, כאילו האבק שהצטבר בחודשים הקודמים אינו רק אבק. הוא הופך לסמל של השנה שחלפה. הבית מתנקה, קישוטים מסורתיים מוצבים בפתח, ובערב אוכלים toshikoshi soba, אטריות כוסמת ארוכות, שסמליותן קשורה לאריכות ימים.
בחצות נשמעים פעמוני המקדשים הבודהיסטיים. במסורת היפנית הם מצלצלים 108 פעמים, כמספר המזוהה עם התשוקות והחולשות האנושיות שיש לטהר. לאחר מכן מגיע אחד המנהגים היפים של השנה: hatsumōde, הביקור הראשון של השנה במקדש או במקדש שינטו, כדי להתפלל, להודות ולבקש ברכה לשנה הבאה.
ובבוקר הראשון, יש מי שיוצאים לצפות ב -hatsuhinode , הזריחה הראשונה של השנה.
במקום לרקוד מול השעון, היפנים מביטים בשמש.
סין ומזרח אסיה: שנה שנולדת מחדש
מועד תחילת השנה הסינית: היום הראשון של החודש הראשון בלוח הסיני, ולכן התאריך משתנה מדי שנה. בשנת 2026 חל ראש השנה הסיני ב-17 בפברואר.
במקומות רבים במזרח אסיה, תחילת השנה אינה קשורה ל-1 בינואר. ראש השנה הירחי נע בין תאריכים שונים בלוח הגרגוריאני, בהתאם למחזורי הירח, והוא מצוין במסורות שונות בסין, בקוריאה, בווייטנאם ובקהילות נוספות.
אחד הרעיונות המרכזיים החוזרים במסורות הללו הוא המפגש המשפחתי. אנשים נוסעים מרחקים גדולים כדי לשוב הביתה, בתים עוברים ניקיון יסודי, מזון חגיגי מוכן, וברחובות מתקיימות תהלוכות וחגיגות.
כאן הבית אינו רק מקום מגורים. הוא הופך לזירה שבה השנה הישנה מסולקת והשנה החדשה מוזמנת להיכנס. הניקיון הוא פעולה מעשית, אך גם סמלית; הסדר החדש הוא מעין הצהרה על האפשרות להתחיל שוב.
במסורות הסיניות קיימת גם חשיבות רבה למזונות המסמלים ברכה, עושר, אריכות ימים ואושר. מזון, במקרה הזה, אינו רק סעודה; הוא שפה.
איראן ומרכז אסיה: כשהאביב הוא ראש השנה
מועד תחילת השנה: 21 במרץ במסורת Nowruz, כאשר מבחינה אסטרונומית המועד קשור ליום השוויון האביבי, ולכן במונחים גרגוריאניים הוא עשוי לחול ב 20 או ב 21 במרץ.
יש מקומות בעולם שבהם קשה לדמיין את השנה החדשה בתוך החורף. ב-Nowruz, ראש השנה הפרסי, השנה מתחילה עם האביב.
Nowruz, שפירושו בפרסית "יום חדש", חל סביב יום השוויון האביבי, ומסמל את התחדשות הטבע. הוא נחגג לא רק באיראן אלא באזור רחב הכולל מדינות רבות במרכז ובמערב אסיה. אונסק"ו הכירה בו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית של האנושות.
כאן השנה החדשה אינה נולדת מתוך לילה. היא נולדת מתוך שינוי בטבע.
הבתים עוברים ניקיון יסודי. מדורות מודלקות. אנשים קופצים מעל האש. משפחות מתכנסות סביב שולחן חגיגי, שירה ומוזיקה מלוות את החג, וילדים משתתפים במנהגים העוברים מדור לדור.
האש מעניקה כאן משמעות כמעט הפוכה מזו של החורף: היא אינה רק מחממת, היא מסמלת מעבר, טיהור והתגברות על החושך.
תאילנד: להיכנס לשנה החדשה דרך המים
מועד תחילת השנה המסורתית: 13 באפריל. חגיגות Songkran מתקיימות בדרך כלל ב 13 עד 15 באפריל, כאשר 13 באפריל הוא יום Songkran הרשמי.
כאמור, בתאילנד, Songkran, חג השנה החדשה המסורתי, מתקיים באפריל. המילה עצמה קשורה לתנועה ולמעבר, והחג מזוהה במיוחד עם מים.
אבל לפני שהרחובות הופכים לזירת קרבות מים ענקית, קיים במנהג משמעות עמוקה יותר. מים משמשים כסמל לניקוי, טיהור והשארת המזל הרע מאחור. צעירים נוהגים לכבד בני משפחה מבוגרים באמצעות יציקת מים על ידיהם ורגליהם.
אחר כך, הרחובות משתנים.
דלי הופך לכלי טקסי, צינור מים לאמצעי שמחה, והעיר כולה מתמסרת לכמה ימים של רטיבות עליזה. מה שהתחיל כריטואל של כבוד וטיהור קיבל במרוצת השנים גם אופי ציבורי, צבעוני ותיירותי. ועדיין, בליבו נשאר הרעיון הפשוט: כדי להתחיל מחדש, אפשר לפעמים פשוט לשטוף את מה שהיה.
אתיופיה: השנה שמגיעה עם הפרחים
מועד תחילת השנה: 11 בספטמבר ברוב השנים, ו-12 בספטמבר בשנה שלפני שנה מעוברת לפי הלוח האתיופי. בשנת 2026 תחול תחילת השנה ב-11 בספטמבר.
באתיופיה, Enkutatash מציין את השנה החדשה לפי הלוח האתיופי, כאמור בדרך כלל ב 11 בספטמבר, ובשנים מסוימות ב 12 בספטמבר. הוא מגיע בסמוך לסיומה של עונת הגשמים, כאשר פרחים צהובים מתחילים להופיע בנוף.
החג נמשך לעיתים כמה ימים והוא משפחתי באופיו. אנשים חוזרים לבתיהם, מתכנסים סביב אוכל ומשקה, והילדים משתתפים בחגיגות. עצם העובדה שהשנה החדשה מגיעה יחד עם פריחה מחברת בין לוח השנה לבין האדמה: השנה אינה רק מספר שהתחלף. היא עונה שהתחלפה.
ברזיל: צבע לבן, ים ומשאלות
מועד תחילת השנה: 1 בינואר, לאחר ליל Réveillon של 31 בדצמבר.
בברזיל, הלילה שבין 31 בדצמבר ל-1 בינואר הוא חגיגה גדולה במיוחד, ובערים כמו ריו דה ז'ניירו הים עצמו הופך לחלק מן הטקס.
אחד המנהגים המזוהים עם ערב השנה החדשה הוא לבישת בגדים לבנים, המסמלים שלום. לצד זאת קיימות מסורות הקושרות צבעים שונים למשאלות שונות: צהוב לשגשוג, אדום לאהבה ותשוקה, וכחול לבריאות ושלווה.
גם האוכל משתתף במשחק התקוות. עדשים, למשל, מזוהות בחלק ממסורות אמריקה הלטינית עם עושר, משום שהן מזכירות מטבעות. בברזיל נהוג גם לייחס לרימונים משמעות של שפע ועושר.
כך הופכת השנה החדשה לברכה שאפשר ללבוש, לאכול או להשליך אל תוך הים.
הודו: כשהשנה החדשה אינה מגיעה ביום אחד
מועד תחילת השנה: אין תאריך אחד לכל הודו. במסורות שונות השנה החדשה מתחילה במועדים שונים. בהקשר של Diwali, התאריך משתנה מדי שנה לפי הלוח ההינדי. לכן אין לייחס ל-Diwali תאריך גרגוריאני קבוע.
בהודו קשה לדבר על "ראש השנה" כאילו מדובר באירוע יחיד. קיימות מסורות שונות, לוחות שנה שונים ואזורים שונים, ובחלק מהמסורות חגיגות השנה החדשה קשורות למחזורי הירח או לשינויים עונתיים.
אחד החגים המוכרים ביותר הוא Diwali, חג האורות, המתקיים לפי הלוח ההינדי ותאריכו משתנה מדי שנה. הוא מסמל התחדשות, אור והתחלה חדשה. בתים מנוקים ומקושטים, מנורות דולקות, משפחות מתכנסות, ומתנות ומאכלים עוברים בין קרובים וחברים.
המשותף למנהגים השונים אינו בהכרח התאריך. הוא התחושה שהעולם יכול להשתנות ברגע שבו מדליקים אור.
השנה המוסלמית – נעה עם הירח
מועד תחילת השנה: היום הראשון בחודש מוחרם, 1 במוחרם. התאריך משתנה מדי שנה בלוח הגרגוריאני, משום שהלוח האסלאמי הוא ירחי. בשנת 2026, 1 במוחרם 1448 חל ב-16 ביוני במדינות כגון ערב הסעודית ומצרים, בעקבות קביעת תחילת החודש על פי ראיית הירח.
הלוח המוסלמי מציע תפיסה שונה של זמן. השנה האסלאמית מבוססת על מחזור הירח, ולכן תחילת השנה נעה בכל שנה ביחס ללוח הגרגוריאני.
החודש הראשון הוא Muharram, וראש השנה האסלאמי מצוין במסורות המשתנות בין קהילות וזרמים. עבור רבים זהו זמן של תפילה, התבוננות, זיכרון והודיה, יותר מאשר לילה של מסיבות וזיקוקים.
ההבדל הזה משמעותי. הוא מזכיר ש"ראש השנה" אינו חייב להיות רעשני כדי להיות בעל משמעות. לפעמים הוא דווקא רגע של עצירה.
אז מתי באמת מתחילה לה שנה חדשה?
מבט על ראשי השנה של העולם מגלה דבר מעניין: בני האדם כמעט אף פעם אינם מסתפקים בתאריך.
הם זקוקים לטקס.
בספרד אוכלים את החודשים, אחד אחרי השני; בדנמרק קופצים אל השנה; בסקוטלנד מדליקים אש ושרים על זיכרונות; ביפן מצלצלים בפעמונים, מנקים את הבית ומחפשים את הזריחה הראשונה; באיראן קופצים מעל האש ומקבלים את האביב; בתאילנד שוטפים את השנה הקודמת במים; באתיופיה השנה מגיעה עם פרחים; בברזיל לובשים את המשאלה בצבע לבן; במזרח אסיה חוזרים הביתה אל המשפחה.
הפרטים שונים כמעט לחלוטין, אבל התנועה האנושית דומה: לסגור דלת אחת ולפתוח אחרת.
אולי זו הסיבה שראש השנה הוא אחד הטקסים העתיקים והעמידים ביותר של התרבות האנושית. לוח השנה הוא המצאה. הזמן עצמו אינו מתחיל מחדש בחצות, ביום השוויון או עם זריחת השמש. אבל בני האדם זקוקים לרגע שבו יוכלו לומר לעצמם שהעבר, לפחות לרגע אחד, מונח מאחוריהם.
ומכאן אולי מגיע היופי המוזר של כל המנהגים האלה. הם אינם באמת מספרים לנו מתי מתחילה שנה חדשה, הם מספרים לנו איך תרבות מסוימת רוצה שהשנה שלה תיראה: שקטה או רועשת, משפחתית או ציבורית, עטופה באש, במים, באוכל, בשירה או באור.
בכל מקום, בדרכו שלו, עומד אדם מול הזמן ומבקש ממנו דבר דומה: תן לי להתחיל שוב.
אולי זו אינה המצאה של תקווה, אלא של אפשרות
העולם המודרני נעשה טוב מאוד במדידת זמן. אנחנו יודעים מה השעה בכל מקום בעולם, יכולים לראות כמה ימים נשארו עד פגישה, ולוחות השנה שלנו מתעדכנים אוטומטית. שעונים מסונכרנים באמצעות לוויינים, ואפילו את זמן הנסיעה לעבודה אפשר לחשב כמעט עד הדקה.
אבל היכולת למדוד זמן אינה פותרת את הצורך להרגיש אותו.
לכן אנו ממשיכים להדליק נרות, להרים כוס, לשבת סביב שולחן, לשמוע שופר, לפתוח דלת, להדליק זיקוקים, לשטוף את הבית, להחליף בגדים, לחבק קרוב משפחה, להעניק לילד מתנה ולומר: שנה טובה.
בכל תרבות המילים שונות, המאכלים שונים, הלוח שונה, האמונות שונות, והעונה עצמה עשויה להיות אחרת. אבל משהו עמוק נשאר דומה. האדם מביט בשמיים, מבחין בכך שעוד מחזור של זמן חלף, ומחליט לא לתת לו לחלוף בלי משמעות.
הצורך האנושי בתאריך
אפשר לנהל שנה בלי ראש שנה. הטבע אינו זקוק ל-1 בתשרי. השמש זורחת גם ללא לוח שנה. הירח אינו יודע אם בני האדם הכריזו שהתחילה שנה חדשה.
ובכל זאת, בני אדם זקוקים לכך.
אולי מפני שהחיים האנושיים אינם רצף חלק. אנחנו זקוקים לנקודות עצירה: ליום הולדת, ליום נישואין, ליום זיכרון, ליום שבו נולד ילד, ליום שבו מסתיימת מלחמה, וליום שבו אפשר לומר: עכשיו מתחילה שנה חדשה.
הטקס נותן לציר הזמן משמעות. הוא הופך את הבלתי נראה לנראה. הוא מאפשר לנו לקחת שנה שלמה, שהייתה מלאה בעבודה, אהבה, פרידה, הצלחה, פחד, אובדן ושמחה, ולרכז אותה ברגע אחד שאפשר לקרוא לו "השנה שעברה". ואז, כמעט באותה נשימה, להמציא את "השנה הבאה".
במובן הזה, לוח השנה הוא לא רק מערכת למדידת זמן. הוא מערכת ליצירת משמעות. הוא אומר לנו מתי מותר לעצור, מתי ראוי לזכור, מתי כדאי לברך ומתי אפשר להרשות לעצמנו להאמין שמה שלא הצליח בשנה שעברה אולי יצליח בשנה הבאה.
ובערב ראש השנה
כאשר ראש השנה תשפ"ז ייכנס בישראל בערבו של יום 11 בספטמבר, יהיו אנשים שיגיעו לבית הכנסת לשמוע שופר. אחרים יישבו סביב שולחן עמוס תפוחים, דבש, רימון וחלה עגולה. יהיו משפחות שיקיימו סדר סימנים מסורתי, ואחרות שיעצבו לעצמן טקס משפחתי פרטי.
מישהו ירים כוס ויאמר "שנה טובה". מישהו אחר יזכור אדם שאיננו. ילד יטבול תפוח בדבש. סבתא תספר איך חגגו פעם. למחרת, מישהו ייצא אל הים לקיים תשליך, ויתכן שאדם אחר, מעבר לים, יעמוד ליד נהר גדול בעיר ענקית ויעשה בדיוק אותו דבר.
ובאותו זמן, במקומות אחרים בעולם, אנשים יחכו לעונה אחרת, לירח אחר או ללוח שנה אחר כדי לעשות בדיוק את מה שבני אדם עושים מאז שהחלו למדוד את חייהם: להעניק לזמן משמעות.
דהיינו, הסיבה שכל כך הרבה תרבויות המציאו ראשי שנה, היא לא מפני שהשנה באמת מתחילה באותו רגע, אלא מפני שאנחנו צריכים רגע שבו נוכל להאמין שהיא יכולה להתחיל מחדש.
והצורך הזה, יותר מכל תאריך, הוא אולי התאריך האנושי האמיתי.
כי בסופו של דבר, בין ירושלים לניו יורק, בין ג'רבה למומבאי, בין אתיופיה לסידני, בין פריז ללונדון, ובין תל אביב לאינספור ערים שבהן יהודים מתכנסים סביב שולחן, קורה אותו דבר קטן וגדול: האדם עוצר את הזמן לרגע, מביט במה שהיה, מסתכל במה שעוד לא קרה, ומנסה להעניק לעתיד שם.
לפעמים הוא קורא לו "שנה טובה".
לפעמים "שנה מתוקה".
לפעמים "יום חדש".
ולפעמים הוא פשוט מביט באדם היושב מולו ואומר לו: הלוואי שיהיה לנו טוב יותר.
זו אולי הסיבה העמוקה לכך שהאנושות אינה מוותרת על ראשי השנה שלה. הזמן עצמו אינו זקוק לטקס, אבל האדם כן. הוא זקוק לרגע שבו העבר והעתיד נפגשים, שבו אפשר לזכור את מי שהיינו, להתאבל על מי שאיננו, להודות על מה שנשאר, ולפתוח בזהירות את הדלת אל מה שעוד לא הגיע.
וכך, בכל פעם מחדש, השנה מתחילה מחדש.
לא מפני שהעולם השתנה באותו רגע, אלא מפני שאנחנו החלטנו להביט בו בעיניים חדשות.
ובסיומו של דבר, כל צוות משפחת "חי פה – תאגיד החדשות של חיפה והסביבה" מאחל לקוראיו ולכל בית ישראל:
שנה טובה. שנה מתוקה. שנה של בריאות, פיוס, זיכרון ותקווה.
