הבכורה בפסטיבל חיפה
בערב של 29 בספטמבר, רגע לפני שהאורות באולם רפפורט שבאודיטוריום חיפה כבו, כבר היה ברור שזו אינה עוד הקרנה שגרתית במסגרת פסטיבל.
האולם היה גדוש ומלא עד אפס מקום, והציפייה לקראת המפגש הראשון עם העלילה של ״סימנים כחולים״ על המסך הגדול הורגשה היטב בחלל.
הסרט, שהוקרן בבכורה במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ה-42, הוא הפקה ישראלית-צרפתית באורך 110 דקות, בהפקת סרטי יפעת פרסטלניק, והוא נע בין עברית לצרפתית. בתוך המעבר הזה בין שתי שפות, שתי ארצות ושתי מציאויות, מתחיל גם המסע של גיבורת הסרט, מסע שהמסך עתיד להפוך מסיפור אישי לחוויה קולנועית של ממש.
עצם הבחירה להציב את הסרט בתחרות הישראלית, בתחום סרטי העלילה, מעניקה לו הקשר עכשווי וממקמת אותו בתוך השיח הקולנועי המקומי.
הסרט מגיע אל המסך שמונה שנים לאחר שהסיפור שעליו הוא מבוסס ראה אור לראשונה בספר, ובכך הוא מסמן מעבר מעניין מן הספרות אל הקולנוע: סיפור שנולד על הדף חוזר כעת אל הקהל כשהוא מקבל גוף, קצב ומבט קולנועי חדשים.
יש משהו כמעט מפתה ברגע שבו איריס אלוש מגיעה לפריז. היא בת עשרים וארבע, צעירה מנתניה, בת למשפחת מהגרים מתוניסיה, ומגיעה לעיר הגדולה כשהיא מבקשת לעשות את מה שנדמה לאנשים צעירים לעיתים כאפשרות ממשית: למחוק את מה שהיה ולהתחיל מחדש.
היא דוברת צרפתית מן הבית, מוצאת עבודה, שוכרת דירה ונרשמת ללימודי עיצוב אופנה. לפתע העתיד אינו נראה כמו המשך הכרחי של העבר. הוא נראה כמו דף ריק.
כשהחלום מקבל סדק
אלא שהסיפור של ״סימנים כחולים״, וסרטה של דינה צבי ריקליס על פי ספר הביכורים של אמילי מואטי, אינו מאפשר לאיריס ליהנות מן האשליה הזאת זמן רב.
מפגש מקרי במטרו עם גבר צעיר ומצודד משנה את מסלול חייה. מה שנראה לרגע כהזדמנות להפיג את הבדידות בעיר זרה ואולי גם לאהבה, הופך לפגיעה מינית אכזרית ואיריס נותרת הרה.
מאותו רגע פריז, שהייתה אמורה להיות מרחב של חירות, הופכת למקום שבו היא נאלצת להתמודד עם טראומה שאין לה דרך פשוטה להימלט ממנה.
האירוע אינו מסתיים בפגיעה. איריס מחליטה לקחת את החוק לידיה, יורה בגבר שאנס אותה ונכלאת בפריז. כבר בראשית הסרט מתברר לצופים כי הגיבורה נמצאת בכלא, והגילוי הזה הופך לנקודת המוצא של העלילה.
זהו המהלך שמעניק לסרט את המתח הדרמטי שלו, אך העניין העמוק יותר של ״סימנים כחולים״ מתחיל דווקא ברגע שאחרי הידיעה אודות הירייה: במה שנותר מן האדם לאחר המעשה, מן הזיכרון לאחר הטראומה, ומן האפשרות לנסות לבנות מחדש חיים מתוך מה שאי אפשר למחוק.
השאלה אינה רק מה איריס עשתה, אלא כיצד הגיעה למקום שבו מעשה כזה נעשה מבחינתה האפשרות היחידה שנותרה. תחילת המבט על העלילה מציב את הדמות בתוך הכלא ומשם פותח בהדרגה את סיפור חייה.
הכלא פותח את הדלת לעבר כי השוליים אינם נשארים בנתניה
הכלא הוא המקום שבו הזמן בסיפור מפסיק להתנהל בקו ישר. ההווה של איריס נשזר בזיכרונות מן הילדות, מן המשפחה ומן החיים שקדמו לנסיעה לפריז.
האב שנטש, הבית שהחשיך מצער, האם שנשארה בתוך עלבונה, תחושת הבדידות והשוליות, כל אלה מקבלים בהדרגה מקום בתוך התמונה. כך מתברר שהפגיעה שעברה איריס אינה עומדת לבדה. היא מצטרפת לחיים שלמים שבהם הצטברו תחושות של זרות, חוסר שייכות ורצון עיקש להיחלץ מן הגורל שנראה כאילו נקבע עבורה.
זהו אחד הרעיונות החזקים ביצירה. איריס בורחת מן השוליים שבהם גדלה, ומטראומות ילדות. אבל השוליים אינם מקום גיאוגרפי בלבד. הם מצב תודעתי וחברתי שהיא נושאת עמה. פריז יכולה לשנות את הרחובות שסביבה, את העבודה ואת האנשים שהיא פוגשת, אבל אינה יכולה למחוק את ההיסטוריה שממנה היא הגיעה.
דווקא כשהיא מתחילה להרגיש שהמרחק מאפשר לה להיות אדם אחר, המציאות שבה ומתפרצת לתוך חייה. זהו הרעיון: ניסיון להימלט מן השוליים מסתיים בהתנגשות מחודשת עמם.
פריז שאינה מצילה
פריז היא יותר מרקע בסיפור. היא מגלמת את ההבטחה לחיים אחרים. העיר היפה, השפה המוכרת, האנונימיות והאפשרות ללמוד מקצוע חדש יוצרים עבור איריס תחושה שהחיים יכולים סוף סוף להתנהל על פי בחירתה.
אך הסרט מסרב להפוך את העיר למקום גואל. דווקא שם, הרחק מנתניה, מתרחשת הטראומה שתשנה את חייה. בכך מקבלת פריז תפקיד כפול: היא גם המקום שאליו איריס בורחת וגם המקום שבו מתברר לה שהבריחה הגיאוגרפית אינה מספיקה.
החיבור לאמילי מואטי והמרחק שעושה את היצירה למעניינת
הביוגרפיה של הסופרת אמילי מואטי, אשר ספרה מהווה בסיס לסרט מעניינת כאן אבל דווקא משום כך צריך להיזהר שלא להפוך אותה לסיפור שאינו נכון. מואטי אכן נולדה בנתניה (1980), ואף היא גדלה במשפחה ממוצא תוניסאי וחיה תקופה בפריז, שם למדה ועבדה בפסטיבל הקולנוע הישראלי.
יש כמה נקודות השקה ברורות לחומרים שמהם נבנתה דמותה של איריס, אך איריס אינה מואטי. חייה של הגיבורה, הפגיעה המינית, הרצח והכלא הם חלק מעלילה בדיונית.
הן הדמיון והן ההפרדה בין המחברת לבין הגיבורה אינה מחלישה את הספר או את הסרט. להפך. היא מאפשרת לראות כיצד חומרי חיים יכולים להפוך לספרות בלי להיות וידוי אישי.
מואטי מכירה את נתניה ואת פריז, את המפגש בין ישראל לצרפת ואת המתח שבין בית לבין יציאה ממנו, אבל היא בנתה מתוך החומרים האלה אישה אחרת. איריס היא דמות עצמאית, עם גורל משלה, והעובדה שהיוצרת אינה זהה לה מאפשרת להתייחס אל הסיפור כיצירה ולא כחשיפה ביוגרפית.
הספר ״סימנים כחולים״ יצא לאור בשנת 2018 בהוצאת תכלת, והיה ספר הביכורים של מואטי. הוא זכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים, ועתה עובד לקולנוע. כוחו של הספר אינו טמון רק בסיפור המותח, אלא גם באופן שבו הוא מסופר: תנועה בין זמנים, חשיפה הדרגתית של העבר וכניסה אל עולמה הנפשי של אישה שהאירועים סביבה הולכים וסוגרים עליה.
המבנה הזה הופך את הקריאה לאתגר ספרותי, משום שהקורא אינו מקבל את כל התשובות בבת אחת.
השפה כחלק מן העלילה – מן הדף אל המסך
הן בספר והן בסרט העבר וההווה אינם רק שני חלקים של העלילה, אלא שני מצבי תודעה. הזיכרון פולש אל ההווה וההווה משנה את האופן שבו נראים הזיכרונות. לצד זאת נדרשה מואטי להתמודד עם עולמות תוכן שונים: טראומה ומשברים נפשיים, מערכת המשפט הצרפתית, חיי המהגרים והעיר פריז. העושר הזה מסביר מדוע הספר יכול היה להיתפס כבר ביציאתו כיותר מסיפור מתח או מדרמה פסיכולוגית.
המעבר לקולנוע משנה את כללי המשחק. מה שבספר יכול להופיע כזיכרון או כמחשבה צריך בקולנוע לקבל צורה חזותית, קצב, פנים וקול.
דינה צבי ריקליס כתבה את התסריט וביימה את הסרט, בהפקת סרטי יפעת פרסטלניק ובקופרודוקציה עם צרפת. הסרט נמשך 110 דקות, מצולם ונע בין עברית לצרפתית, ומככבים בו כשחקנים ראשיים נועה אוחיון, ליאור אשכנזי ויעל אבקסיס.
נועה אוחיון נושאת את איריס
העומס הרגשי הגדול ביותר מונח על נועה אוחיון, המגלמת את איריס. התפקיד מחייב אותה להחזיק כמה נשים בתוך אותה דמות: הצעירה שמגיעה לפריז מלאת תקווה, האישה שנפגעת, האסירה שנאלצת להתמודד עם תוצאות מעשיה והנערה שחוזרת אל זיכרונות ילדותה.
ההתרשמות מן הסרט מחדדת עד כמה איריס ניצבת בלב היצירה, ובצדק.
היא דמות הנתונה כמעט ללא הפוגה במתח פנימי, והסרט נשען במידה רבה על יכולתה של השחקנית להחזיק את המתח הזה גם ברגעי השתיקה, כאשר אין לדמות דבר לומר והמבט, היציבה והנוכחות צריכים לשאת לבדם את מה שמתרחש בתוכה.
ליאור אשכנזי ויעל אבקסיס בתוך העולם של איריס
לצדה מופיעים ליאור אשכנזי ויעל אבקסיס, בתוך עולם שבו היחסים בין הדמויות אינם מתקיימים במנותק מן הפצע שנושאת איריס.
דמויות המשנה אינן משמשות רק כמנועים עלילתיים, אלא מעצבות את המרחב האנושי שבתוכו היא מנסה להבין מי הייתה, מי היא עכשיו, ומה נותר מן החיים שביקשה לבנות לעצמה.
נוכחותם מרחיבה את הסרט מעבר למפגש הישיר שבין הקורבן לתוקף, ומחזירה אותו אל המורכבות של החיים עצמם: אל המשפחה, החברה ומערכות היחסים שבתוכן פצע אישי הופך גם לסיפור אנושי רחב יותר.
סרט מאתגר לצפייה והשאלה שאינה נפתרת
החומר עצמו אינו מאפשר צפייה נוחה. מדובר בסיפור על אונס, הריון, טראומה, רצח וכליאה, והסרט נדרש להתמודד עם החומרים האלה מבלי להפוך את הסבל למופע.
הקושי הוא חלק מן החוויה, אך הוא אינו כל מה שהסרט מציע. מתחת לעלילה הקשה מתקיים ניסיון להתקרב אל תודעתה של אישה שנפגעה ושאינה מוכנה להישאר רק בתפקיד של קורבן.
איריס נמצאת במרחב מוסרי מורכב. היא קורבן של פשע, אבל גם מי שביצעה מעשה קטלני. אין אפשרות לצמצם אותה לאחת מן העובדות האלה.
הסרט מציב את שתי האמיתות זו לצד זו ומאלץ את הצופה להישאר במתח שביניהן. במקום להציע תשובה פשוטה, הוא מתעניין במחיר הנפשי של הרגע שבו אדם מחליט לקחת את החוק לידיו ובחיים שמגיעים אחריו.
הכותרת שמקבלת משמעות ומה הופך את הסרט ליותר מסיפור נקמה
הסימנים הכחולים שבשם אינם רק סימנים גופניים. הם יכולים להיקרא גם כעקבות של זיכרון, של פגיעה ושל חיים שאי אפשר להחזיר למצבם הקודם.
איריס מגיעה לפריז כדי למחוק סימנים ישנים, אבל יוצרת לעצמה סימנים חדשים. הסרט נע בין הדברים שנראים לעין לבין אלה שאינם נראים: בין הפצע החיצוני לבין מה שהטראומה עושה לתודעה, בין ההווה המשפטי לבין הילדות, ובין האישה שאיריס הייתה לבין האישה שנעשתה.
הנקמה היא חלק מהיצירה, אבל היא אינה היעד הסופי. אילו זה היה רק סיפור על אישה שנפגעה והרגה את מי שפגע בה, הוא היה נשאר בתוך מסגרת של דרמת פשע. ״סימנים כחולים״ מתעניין במה שקדם לרגע הירייה ובמה שנותר אחריו. הוא חוזר אל הבית, אל המשפחה, אל הרצון להשתייך ואל הצורך להמציא זהות חדשה. כך הופכת העלילה מחידה של פשע למסע בתוך נפשה של אישה.
מן הזרות אל הקרבה – התרשמות מן העיבוד
ככל שהסיפור מתקדם, איריס מפסיקה להיות רק אישה זרה בעיר זרה. הצופה לומד את הסדקים שמהם היא בנויה, את המקומות שבהם היא חזקה ואת המקומות שבהם היא שבורה. זהו תהליך הדרגתי, ולכן גם הכאב מקבל עומק. במקום להציג את איריס מבחוץ, היצירה מנסה לקרב את הצופה אל האופן שבו העולם נחווה מתוכה.
האתגר המרכזי של ריקליס היה לקחת חומר ספרותי שהכוח שלו מצוי במידה רבה בתודעה ולהפוך אותו לקולנוע.
התוצאה, כפי שהיא מצטיירת מן החומר ומההתרשמות מן הסרט, היא יצירה שמעדיפה את הדרמה האנושית על פני אפקטים של מתח. היא מאתגרת, לעיתים מטלטלת, אבל אינה מסתפקת בטלטלה. מאחוריה עומדת דמות שמבקשת מן הצופה להבין כיצד חיים שלמים יכולים להצטמצם לרגע אחד, וכיצד אותו רגע ממשיך לנהל את החיים גם אחר כך.
מה שנשאר אחרי הסרט
בסופו של דבר, ״סימנים כחולים״ אינו עוסק באפשרות למחוק את העבר, אלא במחיר שאנו משלמים על הניסיון לעשות זאת.
איריס מגיעה לפריז מתוך רצון להפוך למישהי אחרת, אך מגלה שהאדם שאנו מבקשים להשאיר מאחור אינו נשאר בארץ שממנה באנו. הוא ממשיך לנוע איתנו, נוכח בזיכרון, בגוף ובאופן שבו אנו מביטים על העולם.
מתוך המסע הזה נרקם סיפור על בית והגירה, על בדידות ואלימות, על זהות ועל הכמיהה האנושית להתחלה חדשה. אבל מעל לכל אלה נשאר הסרט נאמן לסיפורה של אישה אחת, הנאלצת להתמודד עם הפער שבין החיים שקיוותה לבנות לבין החיים שהיא נושאת עמה.
דינה צבי ריקליס לקחה את הדמות הזאת מן הדף והעבירה אותה אל המסך, והותירה לה מרחב חדש של מבטים, שתיקות ותנועה. אולי משום כך הסימנים שמותיר הסרט אינם מסתיימים כשהאורות באולם נדלקים. הם ממשיכים להתקיים זמן מה בזיכרון, כמו עקבות של סיפור שלא באמת הסתיים.
