כמה שניות לפני שהאורות באולם רפפורט שבאודיטוריום חיפה כבו, היה ברור שהערב הזה אינו עוד הקרנה שגרתית.
ב 29 בספטמבר 2026, במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-42 אשר בחיפה המתין אולם מלא עד אפס מקום לבכורה של ״האגר״, סרטו של שמואל ברו, המתמודד בתחרות הישראלית העלילתית.
בין הצופים היו גם רבים מבני הקהילה האתיופית, שהגיעו למפגש הראשון עם הסרט על המסך הגדול, והעניקו להמתנה לקראת ההקרנה ממד נוסף של ציפייה והזדהות.
ההקרנה, שנקבעה לשעה 18:30 והתקיימה בנוכחות הבמאי, השחקנים וצוות ההפקה, הייתה המפגש הראשון של הסרט עם קהל הפסטיבל. הציפייה הורגשה היטב בחלל עוד לפני הופעת הפריים הראשון: הסרט, ששמו ״האגר״, ארץ, עמד לצאת לרגע מן העולם שבו נוצר ולהתחיל את חייו על המסך. לאחר הקרנת הבכורה בחיפה, הסרט צפוי להגיע לבתי הקולנוע במהלך שנת 2027.
בין האדמה לארץ
מסע אל ארץ ישראל יכול להתחיל דווקא במקום שבו אדם מתקשה להיפרד מן האדמה שעליה בנה את חייו.
זהו הפרדוקס הנמצא בליבו של "האגר" (ארץ), סרטו החדש של שמואל ברו, שהינו אפוס היסטורי-משפחתי רחב יריעה העוסק באחד הפרקים הגדולים והפחות מסופרים בקולנוע הישראלי: ראשית מסעם של יהודי אתיופיה לישראל.
במרכזו ניצבת משפחה הנקרעת בין שתי ארצות, בין האדמה באתיופיה שעליה בנתה את חייה לבין הארץ שאליה חלמה להגיע במשך דורות.
ברו, אינו מציב את השתיים זו מול זו כבחירה פשוטה בין עבר לעתיד. האדמה שאותה עוזבים היא בית לא פחות ממשי מן הארץ שאליה כמהים, ומתוך הסתירה הזאת נולדת הדרמה של הסרט.
שמונה-עשרה שנים אחרי "זרובבל"
שמונה-עשרה שנים לאחר שסרטו העלילתי הראשון, "זרובבל", זכה בפסטיבל חיפה בפרס הדרמה הטובה ביותר, חוזר ברו אל התחרות הרשמית של הפסטיבל. החזרה הזאת אינה רק חזרה אל במה קולנועית מוכרת, אלא גם אל עולם שהוסיף ללוות את יצירתו לאורך השנים: הזהות והסיפור של יהדות אתיופיה.
בשנת 2008 זכה "זרובבל" בפרס הדרמה הטובה ביותר בפסטיבל חיפה, ובשנת 2024 יצר ברו את הסרט התיעודי "מנהיגות בצל", ששודר בכאן 11 ועסק בפעילים האתיופים שסייעו למוסד במסגרת מבצע משה. כעת הוא חוזר אל אותו עולם מזווית אחרת לחלוטין.
"האגר" הוא סרט עלילתי רחב יריעה המתרחש באתיופיה של שנות ה 70, ומעביר את הסיפור מן העדות ההיסטורית אל תוך משפחה אחת, אל הבית, אל האדמה ואל ההחלטה הקשה של מי שיוצא ומי שנשאר.
גונדרוצ'מריאם, בשנות ה-70
הסאגה מתרחשת בשנות ה 70 המאוחרות. ההפיכה הצבאית והכאוס באתיופיה, יוצרים מציאות שבה קהילת יהודי הכפר גונדרוצ'מריאם מתארגנת ליציאה למסע רגלי מסוכן דרך סודן, בדרך לארץ ישראל.
בלב ההתארגנות הזאת עומד יצחק, בן 58, איכר עצמאי ובעל משק מצליח. את המשק ואת היבול הוא בנה בעמל רב, והאדמה איננה עבורו רק מקור פרנסה. היא המקום שבו נקבעו חייו, העבודה שהעניקה להם צורה, העולם שאותו הוא מכיר.
לכן הוא מסרב להתנתק ממנה ולצאת אל הלא נודע.
מולו ניצבת אשתו שרה, בת 45, הנחושה לצאת לדרך עם שלושת ילדיהם. המחלוקת ביניהם הופכת לעימות חריף, משום ששניהם מבקשים להגן על המשפחה אך מדמיינים עבורה עתיד אחר.
עבור שרה, הדרך לארץ ישראל היא אפשרות שאי אפשר עוד לדחות. עבור יצחק, עזיבת האדמה היא ויתור על דבר שנבנה במשך חיים שלמים. בתוך העימות הזה אין בחירה קלה, ואין גם אפשרות להישאר מחוץ להחלטה.
נקמת הדם והפרידה
הסתבכות בנקמת דם משנה את פני הדברים ומאלצת את יצחק לשנות את החלטתו.
הוא שולח את שרה והילדים למסע המסוכן לסודן, בעוד הוא נשאר מאחור כדי לטפל באדמתו. מכאן מתחילה הסאגה המשפחתית של "האגר", הנעה בין הכמיהה לציון לבין הזיקה העמוקה לאדמה ולאלה שנשארו מאחור.
הדרך אל הארץ הופכת בכך גם לדרך של פרידה, והכמיהה למקום אחר אינה מבטלת את הקשר למקום שממנו יוצאים.
שמו של הסרט, "האגר", שפירושו באמהרית "ארץ", מרכז בתוכו את המתח הזה. הארץ יכולה להיות היעד שאליו נושאים עיניים במשך דורות, אך היא יכולה להיות גם הקרקע שעליה אדם זרע, קצר, בנה בית וגידל משפחה.
בתוך המילה האחת הזאת מתקיימות שתי המשמעויות, והן אינן מתיישבות זו עם זו בקלות. "האגר" הוא סיפור על הכמיהה לציון, אבל גם על המחיר שהכמיהה הזאת גובה מן האדם שנדרש להשאיר מאחור את האדמה שהייתה ארצו במובן המוחשי ביותר, ואולי אף לוותר על "סיר הבשר".
חמש שנים של הפקה
גם הדרך שבה נוצר הסרט הייתה מסע ממושך. הפקת "האגר" היא שיתוף פעולה ישראלי-אתיופי יוצא דופן, שנפרס על פני יותר מחמש שנים, בין 2017 ל־2023, מול אתגרים ומורכבויות רבות, בצל מגפת הקורונה ומלחמות האזרחים באתיופיה.
חלק עיקרי מן הצילומים נערך באתיופיה בחודשים יולי ואוגוסט, בשיא עונת הגשמים. התנאים הללו העניקו לסרט שפה ויזואלית נדירה: גשמי זלעפות ליליים שהפכו בבקרים מוקדמים למרבדי טל עדינים, נהרות ומפלים שוצפים ואור טבעי ייחודי שהעניק לפריים איכות קולנועית מרהיבה.
לצד הצילומים באתיופיה שוחזר מחנה הפליטים בסודן בלב נס ציונה, בעבודת ארט קפדנית.
אלא שהשחזור הזה לא נותר עבור כל המשתתפים בגדר מעשה קולנועי. רבים מן הניצבים בסרט היו בני הקהילה, שצעדו בעצמם במסע ההיסטורי. עבור חלקם היה השחזור כה נאמן למציאות ולטראומה העמוקה, עד כי המפגש עם המקום המשוחזר הפך לחוויה רגשית מטלטלת. חלקם חוו רגעים של התפרקות רגשית ולא היו מסוגלים להיכנס אל האוהלים שנועדו לדמות את המחנה.
כשהשחזור הופך לזיכרון
הרגע הזה מספר משהו על האופן שבו הקולנוע יכול להפוך את ההיסטוריה מזיכרון רחוק למקום שאפשר כמעט להיכנס אליו.
אוהל שנבנה כתפאורה יכול להפוך עבור מי שהיה שם לזיכרון חי; מחנה פליטים שנבנה בלב נס ציונה יכול לשאת בתוכו, גם כאשר הוא חלק מהפקת סרט, את המשקל של מקום אמיתי ושל טראומה עמוקה. בתוך ההפקה של "האגר" נפגש אפוא השחזור הקולנועי עם אנשים שההיסטוריה המסופרת אינה זרה להם.
עבור שמואל ברו, העיסוק הזה אינו פרק חדש. מאז "זרובבל" המשיך לעסוק בזהות ובסיפורה של יהדות אתיופיה ביצירותיו. "מנהיגות בצל", הסרט התיעודי שיצר ב־2024 עבור כאן 11, עסק בפעילים האתיופים שסייעו למוסד במסגרת מבצע משה.
"האגר" חוזר אל אותו עולם, אך בוחר הפעם באמצעי סיפורי אחר. במקום להתמקד בפעילים או במבט תיעודי על אירוע היסטורי, הוא מתקרב למשפחה אחת ומעמיד את הקרע שלה במרכז. בתוך משפחתם של יצחק ושרה מתגלמת השאלה הגדולה יותר: כיצד נפרדים ממקום שהיה בית כאשר הארץ שאליה מבקשים להגיע היא גם חלום שהועבר מדור לדור?
היוצרים והשחקנים וההקרנה בפסטיבל
ההפקה עצמה משקפת את רוחב היריעה של הפרויקט.
את הסרט ביים וכתב שמואל ברו. המפיקים הם גיל רועה ושמואל ברו, זדפילמס וליו הפקות. ניהול ההפקה ועוזרת במאי: נגסטיי נורית ברו. השחקנים הם דמוז גושמה, יאבסירה טקלו גבריי, מסרת היות, יובל סגל, רות אסרסאי, אבינו ברו, מתיאס ביוהו, צ'אנלאוו דנ'אוו ז"ל ושחקנים נוספים. על הצילום אחראים איציק פורטל, אורי אקרמן, רן אביעד ויורם מילוא, ועל העריכה יונתן אמיר, יצחק צחייק ואמיר סטולר. הסרט צולם בישראל ובאתיופיה, בשפות עברית, ערבית ואמהרית, ואורכו 87 דקות.
"האגר" נתמך בידי המיזם המשותף קרן גשר לקולנוע רב תרבותי ואביחי, קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות – פרויקט קולנוע, מפעל הפיס. הוא התמודד בתחרות הישראלית-עלילתית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה 42 חיפה והוקרן פעם אחת, ביום שלישי, 29.9.2026, בשעה 18:30, בנוכחות שמואל ברו, שחקנים וצוות ההפקה. הסרט צפוי לצאת לבתי הקולנוע במהלך 2027.
בין מי שיוצא למי שנשאר
בסופו של הסיפור נותרת התמונה שממנה הסרט מתחיל את המסע שלו: יצחק מול האדמה, שרה והילדים בדרך לסודן.
ביניהם נמצאת הארץ, אך גם הדרך אליה; נמצא החלום, אך גם המחיר הכרוך בו. יצחק נשאר מאחור כדי לטפל באדמה שבנה בעמל רב, ושרה יוצאת עם ילדיהם אל הדרך המסוכנת.
שתי התנועות הללו, ההישארות והעזיבה, אינן מבטלות זו את זו. שתיהן שייכות לאותו סיפור, לאותה משפחה ולאותו מסע. בתוך המתח הזה ממקם שמואל ברו את "האגר": סרט על ארץ שאליה כמהים, על אדמה שממנה נפרדים, ועל האנשים שנאלצים לבחור מה לקחת איתם ומה להשאיר מאחור.
אחרי שהמסך מחשיך
כשהסרט מסתיים, הסיפור אינו מסתיים איתו. משהו מן הדרך נשאר עם הצופה: המראות של האדמה האתיופית, המשפחה שנקרעה בין הרצון לצאת לבין הקושי להיפרד, והידיעה שכל מסע אל הארץ הנכספת כרוך גם בפרידה מארץ שהייתה בית. התחושה שנותרת אינה רק של סיפור היסטורי שנחשף, אלא של מפגש אנושי עמוק עם מחיר הכמיהה, עם כוחם של זיכרון ושייכות, ועם השאלה מה באמת נושא אדם איתו כאשר הוא עוזב את המקום שבו נבנו חייו. משום כך קשה לדבר על הגירה רק כעל מעבר ממקום אחד לאחר. הגירה היא טלטלה של כל מה שנראה קודם מובן מאליו.
קשה מאוד להיות מהגר, ולא משנה מאיזו ארץ יוצאים ולאיזו ארץ מגיעים. לפתע התרבות שונה, האנשים סביבך שונים, החברים אינם אותם חברים, הנוף המוכר נעלם, אפילו האוויר נדמה לעיתים אחר, והשפה, על הדקויות שלה, על ההומור שלה ועל הסלנג שרק מי שגדל בתוכה מבין באמת, מציבה חומה שקופה בין האדם לבין המקום החדש. גם כאשר ההגירה היא בחירה, גם כאשר היא נובעת מתקווה גדולה לעתיד טוב יותר, היא דורשת מן האדם להיפרד מחלקים מעצמו ולהתחיל, במידה רבה, ללמוד מחדש כיצד להיות בעולם.
זוהי אחת הנקודות שבהן סיפורו של "האגר" חורג מגבולותיה של קהילה אחת ומתחבר אל הסיפור הישראלי כולו.
כמעט כל גל עלייה שהגיע לארץ, בתקופה זו או אחרת, נשא איתו את אותו מטען אנושי: את השפה שהלכה ונעלמה מן היומיום, את המבטא שהיה קשה להסתיר, את המאכלים של הבית, את הרחובות שנשארו בזיכרון, את החברים והקרובים שנותרו מאחור ואת התחושה המוזרה של להיות בו בזמן בבית ובמקום חדש.
מארצות אירופה, מארצות ערב, מצפון אפריקה, מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה וממקומות רבים אחרים הגיעו לכאן בני אדם שנדרשו לבנות מחדש את חייהם בתוך חברה, תרבות ושפה שלא היו אלה שבהם גדלו. לכל אחד מהם היה סיפור אחר, אבל הקושי הבסיסי היה מוכר: לעזוב את המובן מאליו ולהפוך את הזר למוכר.
ובתוך כל זה ישנה גם זכות גדולה, כמעט מובנת מאליה, למי שנולד כאן, לצבר. הוא אינו צריך ללמוד את הארץ כמו שלומדים שפה חדשה. הוא אינו צריך לתרגם לעצמו את הרחוב, את הבדיחה, את הסלנג, את הריחות ואת הקודים החברתיים. הנוף הזה הוא הנוף הראשון שראה, העברית היא השפה הראשונה שבה למד לקרוא את העולם, והזיכרונות הראשונים שלו אינם געגוע לארץ אחרת אלא זיכרונות שנוצרו כאן. יש משהו נפלא בחופש הזה, ביכולת לגדול בתוך מקום בלי להידרש תחילה להיפרד ממקום אחר. הצבר אינו צריך לשאת על כתפיו את עבודת התרגום המתמדת שבין העבר למקום החדש, משום שמבחינתו המקום החדש הוא פשוט הבית.
מכאן גם נולדת ההבנה האנושית העמוקה שהסרט מבקש להשאיר אחריו. אשרי מי שנולד כאן ולא נדרש מעולם לעבור את הקריעה הזאת, אשרי מי שהבית שלו לא היה צריך להיבנות מחדש בארץ אחרת. אבל הזכות הזאת מקבלת משמעות של ממש רק כאשר מביטים באלה שלא זכו לה, ומבינים עד כמה קשה להיות מהגר, עד כמה גדולה הדרך שעשה אדם כדי להגיע לכאן, וכמה חיים שלמים יכולים להסתתר מאחורי המילה הקטנה "עלייה".
בסופו של דבר, כל מי שהגיע לכאן מארץ אחרת נושא איתו ארץ נוספת, גם אם ברבות השנים נעשתה ישראל לביתו. לגבי הצופה בסרט זהו הדבר שהמסך המחשיך מותיר אחריו יותר מכל: ההכרה בכך שהבית שאדם בונה כאן אינו מוחק את הבית שממנו בא, אלא נבנה לצדו, ומתוך ההבנה הזאת אפשר להביט בסיפורו של האחר לא כבסיפור זר, אלא כחלק מן הפסיפס האנושי שממנו נוצרה הארץ שלנו הזאת.
