אדגר כַֿיָאט – האיש המוכיח שאופרה ניהול עסקים ונדל"ן יכולים לשיר יחדיו

האיש עם הפפיון וסיפורו המרשים: דיוקנו של אדגר כַֿיָאט

אדגר כַֿיָאט, הינו דמות של אדם מבריק, חריף ומצחיק באופן בלתי נתפס. הוא אחד האנשים המצליחים להפוך כל חדר לנקודת משיכה.

הפפיון שמקשט תמיד את צווארו אינו רק פריט לבוש. אלא הוא סוג של סמל ובעצם עדות לאצילותו הטבעית, לדיוק ולאסתטיקה המדוקדקת שמלווה כל צעד שהוא עושה, כאילו גם המחוות הקטנות ביותר שלו נושאות עימן הבטחה של אלגנטיות נדירה.

אדגר הינו ידען בכל רמ"ח אבריו, אינטליגנטי כמו ספריה נודדת. בזמן שכל אחד מסביב חושב שהוא כבר שמע הכול, אזי אדגר מצליח להפתיע בהערה שנונה, בבדיחה שלא משאירה אף אחד אדיש או בסיפור קטן המאיר את החדר כולו.

כל צעד ושעל שלו מלווה בחוש הומור משובח. כשהוא מנהל ביד רמה את נכסי הנדל"ן והנכסים המשפחתיים, הוא עושה זאת כאילו משחק משחק, כזה שמרומם את רוחם של כולם. להיות במחיצתו זוהי חוויה של חוכמה, קסם וכריזמה בלתי נגמרת, היות והינו אדם המצליח להצחיק, ללמד, להנהיג, להרשים ובאותה נשימה ממש, גם לגרום לכל מי שסביבו להרגיש שהעולם כולו קצת יותר חכם, יותר מואר ויותר כיפי בזכותו.

אדגר אינו סתם מנהל, אלא חוויה עם חותם אישי ומזכרת חיה של מה שאדם יכול להיות כשהוא מחובר גם לשכל, גם ללב, גם לשירה אופראית וגם לחוש הומור שאין לו תחרות.

שורשי משפחת כַֿיָאט

בחיפה, עיר שתמיד ידעה לאסוף אליה עולמות רחוקים, שוכנת כבר מסוף המאה ה־19 משפחה אחת שעקבותיה טבועים באבן, בים ובזיכרון העירוני: משפחת כיאט (בערבית: خَيَّاط).
זו משפחה ערבית-נוצרית יוונית-קתולית, שעושרה ונדיבותה ניכרו בנופיה של חיפה עוד בשנים שבהן הייתה חיפה עיירה נמה על חופי הים התיכון.

שורשי המשפחה בעכו אך גלגולי השנים הביאו אותה לעיר צור שבדרום לבנון, שהינה עיר של רוחות ים וסיפורי מסחר עתיקים, שם החלה את דרכה עוד לפני שעברה לחיפה. כשהגיעה המשפחה אל העיר, הביאה איתה מסורת של יזמות: מסחר, נדל"ן ושטחי אדמות גדולות שכמותן לא נראו עד אז בידי משפחה אחת.
בני המשפחה הלכו וצמחו, רכושם התרחב ושמם נשא הד של כבוד, עד כדי כך שגם חברים שונים בשושלת נתמנו לתפקידים דיפלומטיים מטעם ספרד.

בני כיאט הפכו ממשפחה של מהגרים מצור, לשם מוכר בחיפה. שם הממשיך להדהד בין הרחובות, על המבנים ובתולדותיה של העיר.

המדור 'גם אני חי פה'

בדרך כלל, המדור 'גם אני חי פה' פותח צוהר ודלתות לבתים חיפאיים ומביא לקוראים הצצה נדירה לעולמם הפנימי והחיצוני של דמויות מרתקות, החיים ממש כאן איתנו בעיר הזאת הנושאת על כתפיה פסיפס אנושי ססגוני ורב-גוני.  זהו לב ליבו של 'גם אני חי פה' – שכן כידוע, מדור זה מבקש תמיד לבחון את חיפה דרך בתיהם של תושביה, דרך חלונות הנפתחים אל סיפורים אישיים, רגשות שנאגרו בקירות וזוויות שנולדו מתוך חוויות חיים של מה שקוראים לו "בית".

אך הפעם, קורה משהו שונה. לא עוד ביקור בכתובת אחת, אלא מסע בין שני עולמות חיים של אדם אחד: אדגר כיאט

בזאת הפעם האירוח התפרש בשני מוקדים המגלמים שני פנים של חייו: במשרדו, בית מידות עתיק בלב המושבה הגרמנית, שם יושבים יחד היסטוריה, נדל"ן וניהול נכסי המשפחה וכן במעונו הפרטי שעל רכס הכרמל הצרפתי, מקום שבו נושבת רוח גבוהה, תרתי משמע, ובו נפרש אופק פנימי לא פחות מאשר אופק גיאוגרפי.

המעבר בין שני המקומות הללו חושף לא רק את חייו של אדגר, אלא גם את חיפה שלו: עיר הנעה בין שורשים למרומי הר, בין אבן היסטורית לנוף ים רחב, בין עבודה יומיומית לשקט אישי. זהו איננו רק "ביקור-בית" אלא זהו כמעט דיוקן עירוני דרך נשמתו של אדם אחד.

שושלת כַֿיאט: סיפור על בריחה, חזון, כוח ושמות שנותרו על המפה

בחיפה, העיר המביטה אל הים בשתיקה כחולה, נטועה כבר יותר ממאה שנה משפחה אחת, שהגיעה אליה מתוך פחד ועיצבה אותה ביד בטוחה ועיקשת:  משפחת כַֿיָאט

זוהי משפחה ערבית-נוצרית שמקורה בעכו ולאחר מכן ברחה לצור שבדרום לבנון, חצתה גבולות, מלחמות ושבר משפחתי והשאירה אחריה סימנים שלא ניתן להתעלם מהם.

בריחה אחת ששינתה גורלות

השנה היא 1860, הדרוזים טובחים בנוצרים. בתוך הכאוס, נער בשם חביב כַֿיָאט אוחז בידי אימו ואחיו הצעיר ובורח. מאחוריו נמצא הבית שנהרס, ולפניו: חיים חדשים שאין לדעת כיצד ייראו.

הם מגיעים לצור. חביב, נער שעבר עולם, יושב על שרפרף קטן ומתחיל לתפור סנדלים. החייטות הזו היא כמעט כלום… אבל זהו החוט הראשון של השושלת, המלאכה שממנה נגזר גם שם המשפחה:  כַֿיָאט (בערבית: خَيَّاط).

שנים אחר כך, כשהוא כבר אב לארבעה, חביב כַֿיָאט ימות בחיפה, עיר שלא נולד בה אך הפכה להיות מולדתו.

הבן שיצא לעולם וחזר עם חזון

בנו השני, עזיז (חביב) כַֿיָאט נולד בצור ב־1875, ילד של חוף ושל חורבן. בגיל 17 בלבד, הוא מפליג לבדו לארצות הברית. העיר היא ניו יורק והנקודה בה הוא נוחת: מנהטן.
שם, בין גורדי השחקים הראשונים והרחובות הזרועים אבק חלומות, הוא פותח גלריה לעתיקות. לא עוד סנדלר חורש-עוני, אלא סוחר בינלאומי מבוקש, כזה שחופר באדמות צור, נצרת, חיפה, סוריה ומצרים, מלווה במאות פועלים בכל אתר. זכוכיות עתיקות עוברות תחת ידיו והן אלו המשנות את חייו.

בשנת 1896 הוא חוזר לחיפה עם אשתו מרי והפעם לא כנמלט אלא כיזם.
הוא בונה את "בתי כַֿיָאט", מרכז מסחרי גדול ובהמשך את "בית חברת הנפט" אשר לימים יהיה המוסד הסיעודי "נוף הגפן".

העיר, שהייתה פעם תחנת מעבר בדרך אל אמריקה, הופכת להיות לבית.
אבל לצד החזון ישנה גם קשיחות: כשהפועלים שובתים ודורשים לקצר יום עבודה של 12.5 שעות ל־8 שעות אזי עזיז מפטר את כולם ומוצא אחרים במקומם.

ובכל זאת, יש גם רגעים של רוך: בשנת 1936 הוא מקים למשפחתו את בוסתן כַֿיָאט אשר בנחל שיח. זוהי פיסת טבע פרטית, נווה חלומות של מי שכבר ראה את העולם כולו.

עזיז (חביב) ניקבר בחיפה בשנת 1943, והשאיר אחריו בנות ובנים.

ויקטור: הנער מניו יורק שהפך לדמות מפתח בחיפה

בנו , ויקטור (עזיז) כַֿיָאט נולד בניו יורק ב־1901 (אשר לימים יהיה סבו של אדגר) וכבר בילדותו הוא נושם עתיקות, שווקים ומסעות.
הוא מצטרף לאביו בחפירות ובהמשך הופך להיות אחד הסוחרים העשירים בעיר.

הוא לא רק איש עסקים: שכן בשנת 1944 הוא מתמנה לסגן קונסול ספרד בחיפה ובצפון, דמות רשמית בעלת מעמד רם כאשר בשנת 1947 נבחר לעמוד בראש האגודה הנוצרית בעיר.

עם התקרבות מלחמת העצמאות מתכנסות סביבו עיניים רבות. ויקטור הופך לראש הוועדה הלאומית הערבית בחיפה. הוא מנסה לתווך בין יהודים לבריטים ולנהל את גורלם של ערביי העיר, דהיינו אלה שנשארו ואלה שעזבו.

אחרי המלחמה, הוא כבר לא האיש שמוביל עזיבה אלא זה שדואג לאספקה לנשארים.

יחד עם אחיו פרד הוא מקים את חברת "אחים כַֿיָאט", גוף משפחתי שמנהל נכסים, מתעסק בבנייה, הובלה ושירותי אוטובוסים. אלו היו אותם קווים משפחתיים שפסקו מלפעול ב־1948 ונמכרו ל"אגד" בשנת 1960.

ויקטור נפטר ב 1962 מהתקף לב, מות פתאומי של אדם שבנה כל חייו אבני יסוד.

הדור הבא, סלים ר' כַֿיָאט • מנכסים בעיר חיפה אל רשימת עשירי ישראל

בנו של ויקטור, סלים ר' כַֿיָאט (1930–2020), אביו של אדגר, הלך בדרכי אבותיו אך העלה את המורשת לגובה חדש:
הוא היה איל נדל"ן, דמות מצליחה, וב־2008 אף נמנה עם 500 האנשים העשירים בישראל.
כמו אביו וסבו לפניו, גם הוא נושא מינוי דיפלומטי: קונסול של כבוד מטעם ספרד.
היה נשוי לפאולה, אב לטניה, אדגר וכריסטינה, דור העומד על חלון רחב המשקיף על דונמים ונכסים רבים, אבל גם על זיכרון ישן של סנדלר אחד מהעיר צור.

שורשים שחצו יבשות: הנשים, המשפחה והעיר שנשאה את שם משפחת כיאט

בשושלת רבת היוזמה של משפחת כַֿיָאט שהחלה את דרכה בין חופי הלבנט לבין סמטאות ניו יורק, הנשים מעולם לא היו רק עדות אילמת לסיפור המשפחתי, הן היו חלק ממרכיבי היסוד, בעיצובו.

סוזט  כַֿיָאט (1898–1980) ומרי כַֿיָאט (1913–1991), שתי גברות שחיו בתקופה שבה נשים נאלצו להיאבק על מרחבן האינטלקטואלי.
אך הן פרצו את הדרך בעצמן. הן היו ארכאולוגיות מלומדות, חוקרות של תרבויות קדומות ומנהלות של הגלריה המשפחתית במנהטן, שהייתה הרבה יותר מעסק, היא הייתה בית שבו עבר ועתיד נפגשו על קירות מלאי תגליות.

בעוד הגברים חפרו באדמת ארץ ישראל, סוריה ובמזה"ת בחיפוש אחר שרידים, הן חפרו בספריות, במוזיאונים ובאתרי מחקר וניהלו מרכז תרבותי שמשך אליו סקרנים, אמנים, סוחרים וחוקרים.
הן לא רק העשירו את אוצרות הידע המשפחתי, אלא גם יצרו שפה חדשה של עשייה נשית בזירה שנחשבה גברית מובהקת.

עשייתן שנולדה רחוק מחופי חיפה, נוכחת בעיר עד היום, כמו שכבת קרקע שנחשפת מחדש בעונות החפירה. מורשת כַֿיָאט הפכה לגאוגרפיה ממשית: חוף כיאט, שהחל כחוף ים פרטי בתקופת המנדט ונוהל בידיהם, הריהו היום חלק משכונת מגדלי חוף הכרמל, הממשיך לשאת את השם Khayat Beach ובית הקברות הצבאי הבריטי שבאזור, כמו הד לילדות המשפחה.

רחוב כַֿיָאט, בתי כיאט וכיכר כַֿיָאט משמרים את צליל השם כמו חותמת מסחרית שנחרטה באבן וברחובות חיפה. מותר לציין שגם עולם החינוך נושא את הזיכרון, וזאת דרך שלוחה חינוכית של מרכז לקידום למידה הנקראת על שמו של חביב – כַֿיָאט, הנער שיום אחד ברח מפחד אל עיר שלא הכיר, אך מצא בה חמלה, שייכות ושורשים חדשים.

שורשים שנרקמו בין חיפה לאיטליה: קווי היסוד של ילדותו של אדגר כַֿיָאט

סיפור ילדותו של אדגר כיאט, נפרש כמרקם עדין של זיכרונות, נדודים ותפאורת חיים משפחתית שנעה בין סמטאות חיפה לרכסי ארץ המגף.

עוד לפני שנולד, נקשר גורלו במסע רומנטי-משפחתי יוצא דופן: סבתו, אם אימו, שהייתה חלק בלתי נפרד ממשפחה חיפאית, נישאה לאיטלקי והעתיקה את חייה אל מעבר לים. כאשר אביו של אדגר, סלים כַֿיָאט, באחד ממסעותיו יצא לבקר באיטליה, מצא בבית הדודה, הרחוק כביכול – אך הקרוב ברוח, נערה איטלקייה יפהפייה ועדינה בשם פאולה, מי שלימים תהיה אימו של אדגר. אהבתם הצעירה, שנולדה על אדמת איטליה הוטבלה רשמית בחיפה, חיברה בין שתי משפחות, שני עולמות ושתי שפות שהפכו עם השנים לרקמה משפחתית אחת.

בתוך המרחב הרגשי הזה, בחיפה, ביום 23.11.1973 נולד וגדל אדגר: בין חיבוקם של דודים ודודות, אחיות ותנועה משפחתית שוקקת.

הוא זוכר ילדות מאוזנת, שמחה ויציבה, עטופה בתחושת נורמליות נדירה: לימודים בבית הספר האיטלקי, אז "התיכון האיטלקי" אשר כיום נקרא "טרה סנטה", מרחב תרבותי שבו שפת האם של אימו התמזגה בטבעיות עם עברית וערבית יחדיו. כבן למשפחה אמידה ידע הבית שפע ושקט, ואף צבע את ימי ילדותו בנוחות שלא נזקקה למילים.

כל שנה, כמו שעון רגשי שמכוון את זיכרונותיו, יצאה המשפחה כולה, הוא ושתי אחיותיו טניה וכריסטינה, לקיץ של הרפתקאות בחו״ל. מסעות שבהם נפתחו עולמות חדשים. אך תמיד שמרו על ציר אחד יציב: בית חם, שורשים איתנים וסיפור משפחתי שהתחיל בין שתי יבשות והמשיך לפעום בליבו של הילד אדגר, בדרכו להפוך לדמות המזוהה בדיוק עם אותה תנועה עדינה שבין עבר לעתיד.

החזרה אל האור: דרכו של אדגר כיאט מאירופה אל שורשי המשפחה בחיפה

מסלול חייו של אדגר כַֿיָאט לאחר התיכון נפרש כרצף של חיפוש, סקרנות וערגה למקומות רחוקים, אך גם כגעגוע מתמיד הביתה.

עם סיום לימודיו בחיפה, פנה ללימודי כלכלה באוניברסיטת העיר, אך ליבו ביקש מרחבים רחוקים יותר, תרבויות אחרות, נשימה אירופית קרירה. הוא בחר בשווייץ, בעיר פריבורג הדו לשונית, שבחלקה דוברים צרפתית, שמאז ומעולם הייתה שפה שנחבאה בו מילדות, כיוון שהוריו עצמם שוחחו ביניהם בצרפתית, כמעט כמו סוד ביתי שנשא עמו הלאה.

במשך חמש-שש שנים נטמע בעיר הפסטורלית, אהב אותה ואת ההרמוניה השקטה שלה ואולי גם מצא בה פינה פרטית משלו, רחוקה אך קרובה לשורשיו התרבותיים.

אולם בשנת 1999, כאילו דבר מה בלתי נראה קרא לו לשוב, חזר אדגר לחיפה. המשפחה, האור המקומי, החום הים-תיכוני והים הנפרש מול העיניים, כל אלה החזירו אותו אל המקום שבו חייו נבטו.

באותם ימים הוא האמין, כמו רבים, באפשרות של "מזרח תיכון חדש", תקווה שהעניקה למקום הזה תחושה של התחלה מחודשת.

 עם שובו, הצטרף אל העסק המשפחתי המפואר של ניהול וקידום נכסים, אל המורשת שהותיר אביו, סלים ר’ כַֿיָאט, איל נדל"ן בעל שיעור קומה, שכיכב ברשימת 500 העשירים בישראל (2008) ושימש קונסול של כבוד מטעם ממשלת ספרד.

סלים ניהל את המערך העצום ביד בוטחת וכשנפטר, עבר השרביט אל אדגר, אחותו הצעירה ובן משפחה נוסף, הממשיכים עד היום לשאת את לפיד הדורות.

כך, בין שווייץ הרכה לחיפה הבהירה, בין שפה זרה לשפת האם, נרקם מחדש סיפורו של אדגר: סיפור של נדודים, של שייכות ושל חזרה נחושה אל חיק ההיסטוריה המשפחתית, שבה הוא מהווה חוליה מרכזית בשרשרת שלא חדלה לפעום.

הפפיון שנעשה למעין כנף פנימית

עד לפני כארבע-חמש שנים היה אדגר מקפיד להשלים את הופעתו המדויקת בעניבה מהודקת, כסימן מסחרי שקט של אדם הבונה עצמו בקווים ישרים.

אך אז, כמעט בלי שאיש שם לב, החליף את הפס המחניק בפפיון, כזה שהוא קושר במו ידיו, בריטואל יומיומי של זהות.

מאז, אפילו בימות הקיץ הכבדים, כשהוא מתהלך בחולצה קצרת שרוולים, הפפיון נשאר במקומו, כאילו הוא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו הוא מספר את עצמו לעולם. 

"הפפיון הוא כמו פרפר", שח אדגר, "בדיוק כמוני: אני אוהב להיות נייד, לעוף ממקום למקום בתנועה, לרחף מרגע לרגע, לעבור בין עולמות, כאילו אינני שייך למקום אחד בלבד." באמירה הפשוטה הזו נחשף משהו מן המורשת הרחוקה, מן הנוף הפנימי שבו התנועה היא חירות, והחירות הינה הזהות.

אדגר כַֿיָאט שר ביזה מתוך "כרמן"- "אריית הטוראדור" ◄ צפו

בין אבן למעלה: המקום שבו אדגר כַֿיָאט פוגש את חייו מחדש

המפגש הראשון עם אדגר כַֿיָאט מתקיים, ולא בכדי, בבית משרדי חברת כַֿיָאט, שבמושבה הגרמנית. זהו מבנה טמפלרי מהודר שהזמן חקק בו שכבות של היסטוריה, אבן ועוד אבן, עד שנוצר בית מידות שמספר סיפור גם כשאיש אינו מדבר.

נדמה שכבר מן המדרגות אפשר לחוש כיצד נפשו של אדגר מחוברת למקום זה, בחבל דק של גורל: קירות עבים, גג רעפים, חלונות מקושתים, ומרפסות גדולות המתוחות מעל חומה עתיקה ומול דקל וושינגטוניה גבוה, כל אלה יוצרים תפאורה המזמינה זיכרונות, נשימות עמוקות, ושורשיות שאין לטשטש.

אך מעל הכול בולט גרם המדרגות הפנימי, כציר אנכי של משמעות. זהו מעלה, שמרגע שרואים אותו מבינים מדוע אדגר מספר עליו כמעט כמו אודות לוח חיים.

גרם זה מחולק לשלושה חלקים: בתחילתו שלוש מדרגות המזכירות את שנת שבעים ושלוש, כמו נקודת מוצא אישית והיסטורית גם יחד; אחריהן אחת-עשרה מדרגות המזוהות אצלו עם חודש נובמבר, אשר הינו החודש האחד-עשר בלוח השנה; ולבסוף, כשעולים ומתקרבים אל משרדו, נפרשות בדיוק עשרים ושלוש מדרגות, כמספר תאריך יום הולדתו.

כאילו המבנה עצמו, באמצעות האבן, הזוויות, מספר הצעדים, טווה עבורו מעין מפה פנימית של חייו.

כך הופך הבית הטמפלרי, על כל תפארתו, לא רק מקום עבודה אלא מרחב שמחזיר אליו הד, זיכרון והכרה עצמית. עבור אדגר, המדרגות הללו אינן רק מעבר בין קומות, אלא שהן מסע שקט בין זמן, זהות וגורל, שנחווה מחדש בכל עלייה וכל ירידה.

כשהדלת נפתחה מאליה: הרגע שבו אדגר כַֿיָאט מצא את דרכו אל הבמה

זה התחיל במקרה, או אולי לא במקרה כלל, לפני כשנתיים, כשהסתובב אדגר כַֿיָאט ברחבי חיפה עם ידידתו נטליה, כשהוא מציג לה פינות נסתרות ומקומות אהובים בעיר שהפכה לבית נפשו.

במסלול הטיול, כמעט ללא כל תכנון מוקדם, הגיעו לפתחו של הקונסרבטוריון למוזיקה ע"ש סמואל רובין, ברחוב הפרסים. מבנה ותיק שנוסד בראשית שנות המדינה, בית לכל אותם ארבע-מאות תלמידים הממשיכים מדי יום להעניק משמעות למורשת המוזיקלית של חיפה והצפון. דווקא ביום שבו לא התקיימה בו כל פעילות, הדלת הייתה פתוחה. מעין הזמנה אילמת.

בתוכו, צליל פסנתר בודד פגע לפתע בחושיו של אדגר. זה היה צליל מוכר, שמתקשר אצלו לתקופת הילדות שבה כל ילדי המשפחה האמידה: הוא, אחיותיו ובני הדודים, למדו לנגן בפסנתר, כחלק בלתי נפרד מתבנית ביתית של תרבות ושפע. האוזן הנרגשת הובילה את המבט והנה מולו, ידידו הטוב ייבגני, שקוע בפריטה רגישה על הקלידים. המפגש הלא צפוי העלה זיכרון משותף: ההבטחה הישנה שלפיה, ביום המתאים, ילווה ייבגני את אדגר בשירת אריה אופראית.

והיום הזה, כך התברר, הגיע באותה דקה ממש. ייבגני התיישב, אדגר עמד לידו ונטליה שלפה את מצלמת הטלפון. ואז פרצה האופרה אל חלל החדר: אדגר שר ברוסית אריה מתוך "יבגני אונייגין" של צ'ייקובסקי, שומר על הטקסט המקורי של פושקין, כאילו היה כתב יד קדוש. בחלל הקונסרבטוריון הריק, בין קירות שספגו עשרות שנות נגינה, נוצרה סצנה קטנה של איכות, רגש ורגע חד־פעמי, כמו פרק ראשון, צנוע אך עמוק, בדרכו של אדגר אל העולם האופראי.

אדגר כַֿיָאט שר ורדי "איל טרובטורה"- האריה "אכן אהובתי בהיותי בעלך" ◄ צפו

כשטעות דקדוקית הציתה נתיב חדש: הרגע שבו אדגר כיאט מצא את קולו מחדש

לא חלפו ימים רבים מאז אותו מפגש מקרי בקונסרבטוריון, ואדגר שוב מצא את עצמו נמשך אל עולם המוזיקה והפעם בשל טעות קטנה בפרסום.

גלילה שגרתית בפייסבוק, הביאה אותו אל מודעה על קונצרט ירושלמי של אריות ואופרטות שעתיד להתקיים באמצע חודש מאי. מבט נוסף גילה שהאירוע מופק בידי לא אחרת מאשר ידידתו הוותיקה, הפסנתרנית סוניה מזר, שהינה דמות מפתח בעולם המוזיקה הקלאסית בישראל. הקריירה של מזר החלה עוד בילדותה באוקראינה, כשהעניקה את רסיטל הבכורה שלה בגיל שבע. משם המשיכה למסלול מזהיר: סיום בהצטיינות בבית הספר למחוננים בקייב, עלייה לישראל בשנת 1991, לימודים אצל פרופ' בוגוסלבסקי באקדמיה למוזיקה בירושלים, הופעות בארץ ובאירופה, הוראה בסדנה הבינלאומית לאופרה בהדרכת ג'ואן דורנמן ותפקידים מוזיקליים מרכזיים בפרויקטים של אופרות איטלקיות במסגרת האוניברסיטה העברית.

אך מה שהקפיץ את אדגר לא היה רפרטואר הקונצרט אלא דווקא שגיאת לשון קטנה: במקום Die Fledermaus, "העטלף" האופרטה של שטראוס, נכתב בהודעה Der Fledermaus, בזכר. (הטעות נבעה בשל כך שבשפה הגרמנית, שם בעל החיים בנקבה ובעברית בזכר).

אדגר, שהדיוק חשוב לו לא פחות מהאהבה למוזיקה, מיהר לטלפן אל סוניה ולהעיר בעדינות על הטעות. השיחה התגלגלה אל זיכרונות, מוסיקה ומיד אחר כך אל תחביבו האהוב של אדגר: השירה האופראית.

באופן כמעט מבודח אך עמוק, סיפר לה על השתתפותו רבת השנים בשתי מקהלות חיפאיות: חמש עשרה שנים במקהלה הנוצרית "דונה מאריס", ועוד כארבע שנים ב"מקהלת גתית" שהיא המקהלה הקלאסית הגדולה ביותר באזור חיפה והצפון. הוא אף הזכיר שהוקלט כשהוא שר אריה מתוך "יבגני אונייגין", הרי היא אותה שירה ספונטנית שהונצחה בקונסרבטוריון זמן קצר קודם לכן.

סוניה, שכבר פגשה אינספור קולות לאורך הקריירה שלה, האזינה לצילומי הסרטון אשר שלח אליה, התפעלה מרצינותו, מהשילוב בין תשוקה למשמעת המוזיקלית והזמינה אותו, כמעט ללא היסוס, להצטרף למקהלתה בירושלים.

כך הפכה טעות דקדוקית זעירה, לדלת שנפתחה וברגע נוסף אחד, העולם האופראי התקרב עוד צעד אל חייו של אדגר.

אדגר כַֿיָאט שר ורדי -חלק מדואט מתוך "לה טראוויאטה" ◄ צפו

קולו כגשר בין רגשות לבמה: בריטון דרמטי שמסעיר את הלב

קולו של אדגר כַֿיָאט הינו בריטון גבוה או כפי שהמוזיקה מכנה אותו, בריטון דרמטי, הנושא עמו עוצמה, טון עשיר ומנעד רגשי רחב. קול זה, גבוה יותר מבריטון רגיל אך נמוך מטנור, ומתמקד בתפקידים דרמטיים, קומיים או הרואיים, והופך כל יצירה לחוויה חיה ומוחשית.

מאז הצטרפותו ל"מקהלת פסטיבל האופרה הלירית בירושלים" המסונפת לאקדמיה למחול ולמוזיקה בירושלים, חווה אדגר מסע מוזיקלי מרתק: למשל השנה שר במקהלה באופרה מאת דוניצטי, "שיקוי האהבה" בליווי פסנתר ואף באופרה "דון ג’ובאני" מאת מוצרט, כאשר בפעם זו השירה הייתה בליווי תזמורתי מלא. היו אלו חוויות המעמיקות את ההיכרות שלו עם עולם האופרה, את התחושה של מנעד וניואנסים ואת הקשר הישיר שבין קולו לבין סיפורי הדמויות על הבמה.

אך מעבר לטכניקה והופעות, מה שמניע את אדגר באמת הוא אהבה טהורה לשירה האופראית, תשוקה להופיע ולחלוק עם הקהל את העולם הרגשי שהוא מביא מכל תו וצליל. כל אריה, כל פתיחה, כל סולו, הופכים אצלו למפגש אישי עם המוזיקה, שדרך קולו הופכת לחוויה המרחיבה את ההיסטוריה והנופים של ילדותו ומשלבת אותם ברגעים של התעלות אמנותית על הבמה.

הבית שעל ההר והלב  אשר בפנים

מעונו הפרטי של אדגר, השוכן על רכס הכרמל הצרפתי, הוא יותר ממקום מגורים. זהו מרחב שבו הרוח הגבוהה של ההר פוגשת רוח גבוהה פנימית.

שם, בין קווי הרוח החוצה והנושבת מעל חיפה לבין קווי הנוף הנפרשים בחלונות רחבי היריעה, מתגלה גם אופק אחר: אופקו הנפשי של אדם שנע כל חייו בין קרקע המציאות לבין שאיפות של רוממות. המעבר היומיומי בין משרדו שבמושבה הגרמנית לבין ביתו שברום ההר משקף את הדרך שאדגר עצמו עושה. זוהי דרך העוברת בין שורשים עמוקים לבין בקשה מתמדת להתעלות, בין זיכרונות העבר לבין העתיד שהוא עוד מבקש לעצב.

כבר כעשרים שנה שהוא חי שם, על הרכס, בפרק חיים צלול ונקי, פרוד וללא ילדים, ובכל זאת מוקף בחברות נאמנה אחת: החתול מימי. מימי, היפיפה והמפונק אוהב ליטופים עד אין סוף, הפך לחבר קבוע בבית כמעט במקרה. אימו של אדגר, שמבקרת תכופות את משפחתה באיטליה, הייתה מפקידה את החתול אצלו לשמירה, עד שהיה ברור לשניהם: מימי בחר את ביתו של אדגר לביתו שלו. כך מצא אדגר את עצמו חולק את חייו עם יצור עדין ואוהב, שלעיתים מסמן יותר מכל את המרחב האינטימי שבו אדם ונוף יוצרים בית.

אדגר כַֿיָאט במונולוג מאת שייקספיר – המלט – "להיות או לא להיות" ◄ צפו

מקומות הלב: המוזיקה, האופק והמרחב שבו נחה הנפש

על רקע כל שנפרש עד כה, הולכת ומתבהרת המפה האישית של אדגר, זו המורכבת מפינות בית שאינן רק חללים פיזיים, אלא תחנות נפש.

כמעט כולן ולא במקרה, נוגעות במוזיקה ובמבט אל הים. ליד פסנתר היאמהה, באותה פינה אליה הוא חוזר שוב ושוב, שוכנת עבורו שלווה שמילים אינן יודעות לשאת.

אמנם השנתיים האחרונות גרמו לו להזניח מעט את נגינתו, שכן השירה במקהלות, שיעורי פיתוח קול וההופעות גזלו את זמנו, אך האצבעות עדיין זוכרות והצלילים עוד מבקשים לצאת.

מעט הלאה בחדר אחר, ניצב ארון עמוס דיסקי DVD, ובו אוסף אדיר של אופרות בביצועים הטובים ביותר, בהן הוא צופה ולהן הוא מאזין ללא צורך בכתוביות; הוא מכיר אותן בעל פה, ולכן יכול לשקוע לעומקן, לצרף את נשימתו לנשימת הזמרים ולהתמסר ליופיין הטהור.

בחוץ, על המרפסת רחבת הידיים, הוא מארח חברים אל מול נוף המשתפל ממורדות הכרמל ועד קו המים. שם, בין רוח ההר לנשימת הים, נפרש אולי המקום המדויק ביותר שבו אדגר "מרגיש בית".

הזוהר התלוי מן התקרה: שלוש נברשות וסיפור של יופי שקוף

במרכז חלל המגורים בביתו של אדגר, תלויים מן התקרה שלושה שנדלירים מרהיבים, העשויים קריסטל בוהמי ואלו צובעים את אורו של הבית, כנגנו של כלי מיתר.

אלו אינן נברשות בלבד, אלא יצירות אמנות של זכוכית בוהמית, אותה זכוכית צלולה, קשה ובורקת,  אשר נולדה בבוהמיה והפכה שם נרדף לאצילות ולמלאכת מחשבת עתיקת יומין.

החיתוכים העדינים, החריטות המבוצעות ביד אמן, הצבעים הרמוניים וההשתקפות הייחודית של האור היורד מהן, מעניקים לחלל תחושה של יוקרה מאופקת, כמעט מלכותית, אך גם חמימה וזוהרת.

אדגר, שמקפיד על פרטים קטנים ועל איכות בלתי מתפשרת, בין אם במוזיקה ובין אם בחפצי הבית, מוצא בשנדלירי הקריסטל הללו מעין סמל: מפגש מושלם בין מסורת לבין חדשנות, בין זוהר אירופי ישן לבין חיים עכשוויים על רכס הכרמל. כך הופך האור הנשבר בקריסטל להיות חלק מהאור הפנימי של הבית עצמו.

"פינת המלך": המקום בו אדגר פוגש את האופרה בקדושתה

על גבי מזנון עץ בהיר, מהודר במידה הנכונה, ניצבים שלושת כלי הקודש הביתיים של אדגר: הטלוויזיה, נגן ה-DVD ומערכת רמקולי הבלוטוס המשוכללת שלו.

זו אינה עוד פינת בידור; זהו המקדש הקטן שבו הוא מקיים את טקסי הצפייה והאזנה לאוסף האופרות העצום שלו, טקסים שהוא מקפיד עליהם באהבה, במשמעת ובהתרגשות שובת לב.

כאן, מול המסך ומול הצליל הנפרש בחלל, הוא מוצא את התנאים האידאליים לשקוע אל עולמות הבמה, כאילו הוא עצמו יושב בתא מלכותי של תיאטרון עתיק.

בחוש ההומור הדק המלווה אותו מוסיף אדגר ומחייך: "אפילו למלך לואי ה-14 לא היו תנאים כאלה טובים לצפות בריקודים, במחולות ובאופרות של התקופה." כך, בין עץ בהיר, טכנולוגיה מודרנית ורוח עתיקה של אמנות, נרקמת לה פינה שמספרת אודות אהבתו העמוקה ביותר.

אדגר כַֿיָאט שר ורדי מתוך "ריגולטו" האריה "לה דונה è מובילה" ◄ צפו

בין עומס היומיום למוזיקה המחזירה נשימה לפנימיות הנפש

למרות העומס הבלתי פוסק שמביאים עימם ניהול נכסי הנדל"ן, הפרויקטים המשפחתיים והאחריות הכבדה על מערך עסקי רב שכבתי, מצליח אדגר שוב ושוב לפנות מקום בליבו ובזמנו למה שהפך למרכז חייו הפנימיים: המוזיקה.  

היא אינה רק תחביב, אלא ציר רגשי שמחזיר אותו אל עצמו, אל הילד שגדל בבית שבו הפסנתר לא היה רהיט, אלא בן משפחה נוסף.

אביו, שנצר בביתו אוסף כמעט אינסופי של תקליטים קלאסיים, מבלי להשאיר מקום אפילו לא לתקליט אחד בערבית, פתח בפני ילדיו עולם אחר לגמרי. היה זה עולם שבו מוצרט, באך ובטהובן לא היו רק שמות על עטיפות קרטון התקליט, אלא דמויות חיות, מעין מגדלים שדרכם למד אדגר להכיר את הגאונות אשר בתחום זה.

עם השנים התעבה טעמו המוזיקלי של אדגר וכיום ליבו נמשך יותר לפוצ'יני הרומנטיקן ולוורדי, גדול מלחיני האופרה, מי שהבין את נפש האדם דרך תזמורות רחבות וסיפוריהם של גיבורים שבורים.

המוזיקה ליוותה את אדגר בילדותו בפסנתר כאשר ניגן בו "און אנד אוף", והיא ממשיכה ללוות אותו גם היום, אולי אף בעוצמה גדולה יותר.

מזה כמה חודשים הוא מקדיש זמן לשיעורי פיתוח קול בקונסרבטוריון אשר בקריית אתא. זוהי נסיעה שבועית שהיא עבורו לא רק מחויבות, אלא מעין מסע פנימי שהינו צעד נוסף בדרך להעמיק את יכולותיו, להרחיב את המנעד, לחדד את הביטחון הקולי.

לצד המוזיקה, ניסיונות אחרים לגעת בעולם התנועה: במשך שלוש שנים רקד ריקודי סלון ב"סטודיו לריקוד הרמוני" בדרך אלנבי בחיפה, עד שמחלת שפעת עיקשת של כמה שבועות קטעה את הרצף והוא לא חזר לרקוד. לא מתוך ויתור, אלא משום שעולמו כבר נמשך למקום אחר, ברור יותר, עיקש יותר: המוזיקה. שם הוא חי, שם לבו נח ומשם ממשיך אדגר לבנות לעצמו מרחב של תשוקה, עומק ויופי המחלחל לכל שכבות חייו.

אדגר כַֿיָאט בפסנתר, אופנבך – סיפורי הופמן – ברקרולה ◄ צפו

חיפה אשר בליבו: העיר שבה הנשימה חוזרת למקומה

כשמדברים עם אדגר כַֿיָאט על מקומות בעולם, נפתחת מפה רחבה של תחנות חיים: שווייץ, ארצות הברית ואף היכולת לאפשרות העומדת בפניו, לבחור לחיות בכל פינה על פני הגלובוס. ובכל זאת, כשהשיחה מתקרבת לחיפה, קולו מתייצב ומאד מתרכך.

בעבורו, חיפה זו לא עוד עיר; זו הנקודה היחידה שבה המציאות מרגישה שפויה. כאן, הוא אומר, "יש חיים נורמליים, אמנם לא מושלמים, שכן תמיד יש מה לשפר, אבל יש רוגע, נשימה, איזון שכמעט נכחד במקומות אחרים".

הוא אוהב את ירושלים, אך בכל ביקור בה הוא מוצא את עצמו ממתין לרגע שבו יחזור לחיפה; תל אביב מושכת אותו רק למוקד אחד: בית האופרה. לשם הוא מגיע כדי לשטוף את נפשו בצלילים.

חיפה עבורו היא עיר גם של מוזיקה: מסגרות קלאסיות ברמה גבוהה, הוא מציין את "החוג למוזיקה קאמרית" שמביא אליה את מיטב האומנים ופנים מוכרות שהפכו לחלק מנוף חייו.

אדגר ממשיך לשוב אל הים, אל אותו "חוף כיאט", שנפרש בילדותו מחוף הכרמל ועד בת גלים. שם הוא מהלך, נושם את האוויר המלוח, נותן לרוח להחליק על פניו כמו זיכרון רחוק.

אל הנוף הזה נוספה בשנים האחרונות גם התעוררות קולינרית שמלהיבה אותו. מסעדות ערביות, אסייתיות ומטבחי פיוז'ן מגוונים הפכו את העיר לדבריו, ל"מטאור קולינרי" של ממש. חיפה, הוא מסביר, לא רק שמרה על יופייה ושפיותה, היא ממש השתבחה.

חזון על הים: אדגר כיאט והחלום להשיב לחיפה את פני המפרץ

כשאדגר מדבר על עתידה של חיפה, עיניו לובשות ברק של אדם הרואה את העיר לא רק כפי שהיא, אלא כפי שהיא יכולה להיות.

בעיניו, בת גלים איננה עוד שכונה ותיקה ליד הים; היא פנינה שטרם נוקתה מאבק השנים, מקום שחייב להפוך לשכונת יוקרה בזכות הקרבה המופלאה שלה למים. גם תחתית הכרמל, הוא אומר, איננה צריכה להסתפק בצלן של שכונות הפאר שעל הרכס. היוקרה, מבחינתו, אינה עניין של גובה, אלא של תכנון, התייחסות ונוף אשר נמצא ממש שם, מחכה שיראו אותו.

אך מעל הכול, יש לו חלום אחד המבעיר בו תשוקה כמעט ילדותית: להשיב את חזית הים לתושבי העיר. מסילת הברזל, החוצצת בין העיר למפרץ, היא בעיניו פצע ישן שטרם טופל. "זה פשע" הוא אומר בקול טעון, "לחסום את הגישה אל הים עבור רוב תושבי חיפה". הוא מדבר על השקעה, על הטמנה, או על פתרון יצירתי כלשהו, העיקר שהים יחזור להיות של כולם, לא רק של תשתית תחבורתית.

ואז מגיע הנושא שמקפיץ בו אש של ממש: בית דגון. בניין המאגר האפור, הניצב כבר עשורים ככתם בלב הנוף, הפך בעיניו סמל למה שלא צריך להיות. "הייתי לוחץ על הכפתור שמפוצץ אותו" הוא אומר בלי למצמץ. באמירה זו לא מסתתרת גחמה, אלא המשך ישיר לעמדתו של סבא רבא שלו, עזיז כיאט, שהתנגד בזמנו להקמת המבנה ואף התפטר מהוועדה כשלא הקשיבו לו. עבור אדגר, בית דגון אינו מורשת, אלא מטרד זהו "מקור לבעיית יונים בלבד" הוא מסביר בנחרצות "ואין שום סיבה שימשיך לעמוד ולהיות שם."

כך נראה חזונו: עיר הפונה מחדש אל הים, מסילה שאינה מפרידה, שכונות חינניות הקמות לתחייה וחיפה שמחזירה לעצמה את נשמתה.

סיפור של בריחה שהפך לסמל

כך הפכה משפחה אחת, שחצתה יבשות, לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני והתרבותי של חיפה וסיפורן של הנשים שעמדו בחזית ממשיך להדהד בין הגלריה במנהטן לבין האבק המלוח של הכרמל. ממשפחת סנדלרים נמלטת, למשפחת סוחרי עתיקות בינלאומיים, לדיפלומטים, לבעלי נכסים, לבוני חיפה.

זהו סיפור על כאב שהוליד עוצמה.

סיפור על עיר שאימצה זרים והפכה אותם לשכבת אריסטוקרטיה מקומית ושל שושלת שכל צעדיה, אם ברגליים יחפות על סלעי צור או בנעלי עור מהודקות במדרכות מנהטן, הרי שנחרטו עמוק גם באדמת חיפה.