חיים בירן: האדריכל שהפך את חייו ליצירה ואת ביתו למוזיאון חי

בין קירות שטופי אור ופסלי חומר, עץ ומתכת נועזים, משתרע עולמו האינטימי של האדריכל חיים בירן. זהו בית שהוא מרחב של נשימה, השראה וזיכרון. כאן מתמזגים החיים והאמנות, עד שקשה לדעת היכן מסתיים האדם והיכן מתחילה היצירה.

אדריכלות, עסקים ואמנות

בחלל שבין חומר לרוח, בין פליז מבריק לעץ חמים, נולד עולמו המרתק של חיים בירן שהינו אמן, פסל, משורר ואדריכל ישראלי, אשר יצירותיו חוצות גבולות של צורה ודמיון. הוא סיים את לימודיו בטכניון בשנות השבעים ובנוסף לעבודתו האדריכלית ולעסקיו, בירן פורש בפני הצופה עולם אומנותי עשיר בצבע, תנועה ורגש.

פסליו, עשויים בשילובי חומרים לא שגרתיים: נחושת, פליז אבן, עץ, ברזל, חומרים פולימריים ועוד… אשר יחדיו מהדהדים זהות אישית עמוקה, לעיתים היתולית ולעיתים פיוטית, אך תמיד נוגעת ומעוררת מחשבה.

דרך שפת החומר הוא משרטט את דיוקנו הרוחני של האדם: חקרני, שובב ובעיקר סקרן אל מול הקורה בעולם.

"גם אני חי פה"

בפינה שקטה בקריית אתא שוכן ביתו של חיים בירן- אדריכל, אמן ומשורר, שמרחב מגוריו נדמה כמפה פנימית של חייו. כאן, בין חפצים טעוני זיכרון ויצירות הנושמות דממה ויופי, מתגלם החיבור שבין הבית כאובייקט פיזי לבין הבית כנוף הנפש.

המדור "גם אני חי פה" מבקש להניח זרקור על אנשים כמותו, אנשי חיפה והסביבה השוזרים את חוויית חייהם במעונם לא רק דרך כתובת, אלא דרך הנימים העדינים של הסיפור האישי, המטען הרגשי והנקודה הפנימית שממנה הם מביטים על החיים והאזור. כאן, ההיכרות איננה נמדדת במטרים רבועים או בערך נדל"ני, אלא ברוח, בזיכרון, ובאופן שבו בית אחד יכול לשקף עולם ומלואו.

בית שהוא מוזיאון פרטי לאמנות עכשווית

בין קירות שטופי אור, חללים מרחפים ומבטים המשתנים עם זריחת השמש, נפרש עולמו של האדריכל חיים בירן: בית שהוא הרבה מעבר למבנה. זהו מרחב של נשימה, של מחשבה ושל דיאלוג מתמשך בין אדריכלות לאמנות. בכל פינה ניכרת נגיעת ידו. לא רק של המתכנן, אלא של היוצר, האוסף, האדם המבקש לגעת ביופי בכל יום מחדש.

ביתו של בירן הוא מוזיאון פרטי לאמנות עכשווית, אך גם יומן חיים פתוח. קירות הבטון נושאים עליהם הדהוד של ציורים, פסלים ותצלומים, אך גם של זיכרונות של רגעים, של חלומות ושל שיחות עם אמנים ועמיתים. זהו בית שבו הגבולות בין החומר לרוח מיטשטשים, מקום שבו העיצוב הוא סיפור, והאסתטיקה היא דרך חיים.

כמו ביצירותיו האדריכליות הפזורות ברחבי הארץ, כך גם כאן מתגלה בירן כמי שמאמין בכוחה של הצורה לרפא, של החלל לחבק ושל האמנות להעניק משמעות.

ממקנס לחיפה: סיפור משפחת ביטון, ממגורשי ספרד לבית פאר עות’מאני

בשנת 1950 נולד חיים ביטון-בירן בעיר מקנס אשר במרוקו. משפחתו הייתה בין מקימי העיר, ושורשיהם היו במגורשי ספרד. הילדות של חיים, הייתה מוקפת מסורת, עבודה קשה ושאיפה לחינוך. אימו, בידה אלבז, הייתה תלמידה מצטיינת, אך כשהייתה בכיתה ד', המורה לצרפתית עצרה אותה ואמרה: "למרות שאת כל כך מוכשרת, תלכי לעבוד כי יש לכם הרבה ילדים בבית". אף על פי כן, בני המשפחה האחרים, הבנים, כן המשיכו בדרכם האקדמית.

אביו, ניסים ביטון, עבד בנגרות והשאיר חותם בקרב הקהילה הצרפתית בעיר. בזכות מיומנותו צבר רכוש רב, וחזונו להעתיק את המשפחה לישראל החל להתגשם. בשנת 1954 הגיע ניסים לארץ לבדו, בכדי לבדוק "מה הציונים מוכרים" ובשנת 1956 עלתה כל המשפחה לישראל. המסע החל במרסיי, בספינות עם דרגשי עץ והסתיים בהפלגה מפוארת לחיפה.

בתחילה גרו בצריף עץ בקריית שמונה, אך לאחר זמן קצר עברו לחיפה, שם כבר היו ממוקמים רוב בני המשפחה. אבי המשפחה רכש בית עות’מאני מפואר ברחוב שיבת ציון, עם ארכיטקטורה מרשימה, אשר לו תיעוד נרחב במקומות שונים. הבית הייחודי הפך לסמל של מסורת, עמל וחזון משפחתי: עדות לדרכם המיוחדת ממקנס לחיפה.

נגר ביום, יוצר בלילה: סיפורו של ניסים ביטון מחיפה

ניסים ביטון, אביו של חיים, היה נגר מוכשר בחיפה, אך עבודתו לא הסתיימה עם סיום יום העבודה. בביתו, לאחר גמר מכסת שעות העבודה, יצר לו פינה משל עצמו: שם השקיע את שעות אחר הצהריים והערב בתיקוני יצירות פוליטורה מורכבות, כאשר כל כלי וכל לוח טופל ועובד בידיו במיומנות רבה.

בשנת 1959, כאשר חיפה חוותה משבר חברתי עמוק, (אירועי ואדי סאליב היו סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959, בשכונת ואדי סאליב בחיפה. האירועים היו מרד חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי) יכלו בני המשפחה להסתכל מתוך ביתם מטה, לצד שמאל ולראות את מועדון מפלגת מפא"י, היה זה מראה שהשפיע על ניסים והניע אותו לפעולה.

הרצון להיות עצמאי ולמצוא ביטחון כלכלי הביא אותו לפתוח לעצמו דרך חדשה. הוא עשה זאת בעזרת 'הפנקס האדום' של מפלגת העבודה. בדרך זו נפתחה לו אפשרות לפרנסה ב"אגד", אשר גם שם עבד כנגר, אך הפעם בעיניים הפתוחות לשינויים בעירו ובחברה שסביבו.

סיפורו של אבי המשפחה, ניסים ביטון, הוא עדות לעמל בלתי פוסק, יצירתיות ושאיפה להבטיח עתיד טוב יותר, לא רק עבור עצמו, אלא גם עבור כל בני משפחתו.

בין הרחוב לבית הכנסת: ילדותו של חיים והכמיהה לאמנות

באותם ימים עבדו ההורים מסביב לשעון. אמא בידה, ניווטה את חייה במסלול כפול: בבוקר תופרת במרץ, אחר כך כמטפלת ובערב עבדה במשמרת שנייה במפעל "פלחי אשכוליות". כל זאת כדי לעזור ולפרנס כראוי את ארבעת ילדיהם: שלושה בנים ובת אחת. אכן, הייתה זו משפחה, עמלנית וצנועה, אשר חינכה את הילדים לערכים של חריצות ואחריות, אך גם לשורשים ולמסורת.

חיים, כילד צעיר, התחנך בבית הספר הדתי "בית יצחק", שניצב מול השוק הסיטונאי. היה זה מקום רווי חיים, ריחות וצבעים. שם למד עד כיתה ו' ולאחר מכן עבר לבית ספר בקריית אתא לכיתות ז'-ח'.

בשנת 1962 עברה המשפחה לגור בקריית אתא, שנקראה אז כפר אתא. היה זה מחוז שסממניו היו כמעין "בורגנות פועלי כל העולם התאחדו", שכונה של משפחות עובדות, חיים פשוטים ושאיפות צנועות.

אך 'אליה וקוץ בה' חיים לא השתלב בקלות עם חבורת הילדים שהסתובבו ורצו תמיד ברחוב. בין משחקים סוערים ומרדפים אחרי חוויות קטנות ליבו נמשך לעולם אחר: עולם של צבע, קווים וצורות.

אהבתו לציור נחשפה כבר בגיל צעיר. הוא למד אומנות וציור אצל המורה ויולה, וגם את מלאכת היד רכש במועדון ויצו, ברחוב חרמון 10 בחיפה והמשיך במועדון העירוני בקרית אתא, מקום שהפך עבורו למקלט אישי. שם הבין חיים שלא כל המשחקים והתחביבים הם רק ברחוב; יש גם מרחב שבו הדמיון והיצירה הם המרחב האמיתי שלך, המקום שבו אפשר לחלום ולבנות עולם משלך.

השורשים המשפחתיים והמסורתיים חיזקו את חייו. האב, אף שלא היה דתי במיוחד, שמר על הקשר למסורת דרך סבו של חיים. עם הסב נהג חיים ללכת לבית הכנסת "אליהו הנביא", שנמצא ב"חמאם אל-פאשה": מבנה חצי בית כנסת וחצי בית מרחץ. היום שוכנת שם חנות רהיטים גדולה, אך עבור חיים המקום נשאר קדוש: בדיוק במקום שבו נהג לשבת עם סבו, הציב שנים אחר כך פסל ייחודי שהינו סמל לילדותו, לזיכרונותיו ולקשר העמוק למקום שבו התחילה להתפתח ולצמוח אישיותו האמנותית.

סיפורו של חיים מתאר את הילדות של ילד שמצא את דרכו בעולם של מציאות קשה, עבודה מפרכת ושגרה משפחתית, דרך אהבתו לאמנות ויצירה. זהו עולם שבו הוא הצליח לשמר את הקשר לעבר ולשורשים, תוך שהוא מביט קדימה אל עתידו האישי והיצירתי.

בין מסורת לחופש: פרק נוסף במסע חייו של חיים

בתקופת לימודיו ב'תיכון דביר' בקריית אתא, החל חיים להבין שהדת, כפי שהייתה מקובלת עליו עד אז, אינה מתאימה לו במלואה. למרות שהמסגרת הביתית הקפידה רק על קריאת פרקי אבות ביום שבת לצד האב, הלב שלו חיפש חופש, יצירה ועצמאות מחשבתית.

יחד עם שלושה מחבריו הקרובים, החליט לממש את הסדק שבליבו, סדק שעם הזמן הפך לשבר עדין, שסמן את תחילתו של מסלול אישי המשלב בין מורשת לבין חיפוש עצמי.

ארבע שנים של לימוד במגמה הריאלית בתיכון וחברות בתנועת הנוער העובד והלומד, ב'גרעין מורן', הביאו אותו אל הנח"ל המוצנח ואל עולם הקיבוץ, שהיה אז עבורו שילוב של אתגר, קהילה ואחריות.

עם גיוסו לצבא, נקלט חיים בגדוד חמישים, מחזור קיץ, והפך לצנחן. היה זה הישג שמילא את הוריו בגאווה רבה והוכיח את עמידותו. אך הלב שלו המשיך לנדוד בין מסלול הצבא והחיים הקיבוציים, לבין שאיפה עמוקה ליצירה וללמידה.

הגרעין אליו השתייך השתלב בקיבוץ ניר-עם ואחר כך בקיבוץ גזר, שהיה בתהליכי פירוק. שם, חיים מילא תפקיד משמעותי כמרכז 'המטע של הנשירים'. הוא השקיע את כל כוחו ומסירותו עד לשנת 1970 ואז עם שחרורו, חזר לקיבוץ. באותה העת הכמיהה ללמודים גבוהים הייתה חזקה ממנו. שכן, כאשר נאמר לו שעליו להמתין חמש שנים עד שתתאפשר לו השתלבות בלימודים אקדמאיים, החליט לעזוב ולצעוד בדרך חדשה: הוא עזב את הקיבוץ בכדי ללמוד ארכיטקטורה בטכניון.

בירן היה בן המחזור האחרון של לומדי הטכניון ב'הדר', צעיר המביט לאחור על מסלולו הקיבוצי ועל חוויות הילדות, אך צועד קדימה אל עולם של יצירה, עיצוב והגשמה אישית. המסע הזה, בין מסורת לחופש, בין חוויה קיבוצית לבין שאיפה אקדמית, מלווה את חייו ומעצב את האישיות הייחודית והאמנותית של חיים.

שורשים חדשים: בין אהבת נעורים לשישה נכדים

בשנת 1974 נישא חיים לברוריה, אהבת נעוריו. הם הכירו עוד מימי התיכון בקריית אתא, כאשר שביליהם הצטלבו בין שיעורים וחלומות צעירים.

היא למדה במגמה ההומאנית, הוא במגמה הריאלית, ולעיתים מצאו את עצמם באותן כיתות משותפות, מביטים זה בזה מעבר לשולחנות העץ, אולי עוד מבלי לדעת שהמפגש הזה ייהפך לבסיס חייהם. שניהם השתייכו לאותה תנועת נוער, "הנוער העובד והלומד", שם התהדקה החברות שהפכה עם השנים לאהבה ולשותפות של חיים שלמים.

שנתיים לאחר נישואיהם, בשנת 1976, נולד בנם עומר, מנהל בכיר בחברת "מטא" בלונדון, נשוי לגילה, אב לשלושה מנכדיהם ונושא את רוחו של אביו ביצירתיות ובחריצות. ארבע שנים אחר כך, בשנת 1980, נולדה יעל, פסיכולוגית קלינית המתגוררת כיום בתל אביב, נשואה לקובי, איש הייטק ואם לשלושה מנכדיהם. כולם יחדיו יוצרים שבט אהוב.

כך הפכה המשפחה לעוגן ולמעגל חיים חדש, בבחינת המשך טבעי לאהבה שנולדה על ספסלי התיכון וגדלה עם השנים, עבור חיים וברוריה, כמו עץ שטיפח שורשים עמוקים וענפים רחבים. בין בתי העץ שבנה בעסקיו ובין הפסלים שיצר מאוחר יותר, בין האמנות לבין ההורות, מצא חיים בירן את האיזון העדין שבין יצירה לחיים ואת המשמעות הפשוטה והעמוקה של בית אמיתי.

מן השרטוטים אל השירים: חייו של חיים בין עץ לאמנות

לאחר שסיים את לימודיו והחל להשתלב בעולם האדריכלות של חיפה, מצא חיים בירן את עצמו שוקע בעולם של יצירה, חומר ודיוק. יחד עם חברו שמוליק גרובר, פתח משרד במפרץ חיפה, מקום שניכן מעמל יומיומי ומחלום צעיר של בנייה חדשה.

המשרד עסק בתכנון בתים בשכונת דניה ובדירות מגורים ברחבי העיר.

עם השנים, שמוליק, שכונה "מולי", החל להתעניין בהרכבת ריהוט להרכבה עצמית, רעיון חדשני לתקופתו.

השניים, מלאי סקרנות ואומץ עסקי, חברו יחד והקימו את חברת "דו-עץ", שצמחה במהירות מסחררת. בתחילת שנות השמונים כבר החזיקה החברה שטח של אלף מטרים רבועים והפכה לשם דבר בתחום הבנייה המתועשת הקלה. אך רוח היצירה של חיים לא נחה. הוא החל לחקור את סודות העץ בדרכים חדשות, מחפש את נקודת המפגש בין תעשייה לאומנות, בין חומר לנשמה.

הוא ייבא מגרמניה רעיון פורץ דרך: בניה מתועדת קלה מעץ, עם בידוד תרמי מצוין והתאמה לאקלים המקומי, שנבנו במהירות ובעלות נמוכה בכ־40% לעומת ה'בנייה הרטובה' המקובלת. באותם ימים פעלו בישראל עשרות חברות דומות, אך רובן לא הצליחו להתאים את השיטה הזרה לאופי המקומי, לשמש, לרוחות ולאדם הישראלי. חיים, בעקשנות שקטה, חיפש את הדרך לייצר חיבור מוצלח בין טכנולוגיה אירופית לבין הלב הישראלי.

בשנת 1987 נסע שוב לגרמניה, לסיור במפעלים שעסקו בטכנולוגיות של השבחת עץ גושני והעמיק את הידע שלו. כששב לארץ, הקים את חברת "אדנים-תעשיות עץ בע"מ", כאשר לצידה נולדו חברות-בת נוספות שעסקו בתחום העץ והבנייה. במשך למעלה משלושה עשורים היה העץ, שפתו היומיומית. שפה של קווים ישרים, מרקמים טבעיים, יציבות ודיוק.

בשנת 2008 רעד העולם. משבר המשכנתאות האמריקאי טלטל את הכלכלה הגלובלית עד היסוד. בנקים קרסו, שווקים דיממו והיציבות שנראתה מובטחת התפוגגה באחת.

גלי ההדף הגיעו גם לכאן. מפעל העץ, שידע ימים של פריחה וגאווה, החל לאבד מזוהרו. ייבוא עץ מחו"ל פגע בביקוש המקומי, והדור הצעיר, ילדיהם של הפועלים והיזמים, כבר לא ראה עתיד בין קורות האורן והאלון.

לאט, כמעט בשקט, נעצרו המכונות. הריח המוכר של נסורת הוחלף בתחושת ריק. לבסוף, פורק המפעל, לא כישות כלכלית בלבד, אלא גם כפרק שלם בזיכרון תעשייתי ורגשי, לחלקים.

בשנת 2009, בגיל 59, עצר בירן את המרוץ. בעקבות אילוצים שונים ואף החלטה אישית, הוא הביט לאחור על השנים הרבות שבהן בנה, תכנן ויצר והבין כי הגיע הזמן לשוב אל היסוד שממנו הכול התחיל: אל הנפש היוצרת… ואזי הוא החליט לפרוש מעולם העסקים ולחזור אל עולמות הרוח והרגש: אל האמנות, הכתיבה, הסיפורים והשירים. שם, בין מילים ופסלים, בין זיכרונות ילדות לחומר הגולמי של הנפש, מצא חיים את ביתו הבטוח.

שורש אדריכלי, נשמה של פסל

את דרכו האומנותית רכש בירן בנעוריו כאמור אצל המורה ויולה ובבגרותו בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה, מוסד שהקנה לו יסודות של מחשבה מבנית, הבנה של מרחב ותפיסה מערכתית של צורה ותפקוד.

ככל שהעמיק בלימודים, הבין שהקווים הישרים והחוקים הנוקשים של התכנון האדריכלי אינם מספקים את תשוקתו הפנימית ליצירה אישית, חופשית ומלאת רגש. הוא בחר לפנות לעולם שבו כל חומר יכול להפוך לנשימה, וכל דימוי יכול לשאת משמעות.

האדריכלות, כך הוא מעיד, לא נעלמה מעולמו; היא פשוט שינתה את פניה. כל פסל שלו הוא מעין מבנה קטן של מחשבה, מערכת חיה של צורה, תנועה ואיזון. כמו אדריכל של רגשות, בירן בונה מרחבים קטנים שבהם הנפש מוצאת הד, ולעיתים גם מראה.

החומרים מספרים את הסיפור

בירן יוצר בעיקר באמצעות חומרים פולימריים, חומרים ברי קיימא, צבע, פליז, נחושת ועץ, לכאורה חומרים הנראים מנוגדים אך מתאחדים תחת ידיו לשפה הרמונית אחת.

המתכת הקשה והקרה נושאת בתוכה עוצמה, ברק, תחושת נצח ואילו העץ, על גווניו וחומו, מוסיף רובד של רוך ואנושיות. הדיאלוג בין שני החומרים הללו מייצר מרקם תחושתי עשיר, כמעט פיוטי, שבו הצופה נע בין משקל לקלילות, בין זוויות חדות לעיגולים רכים, בין מה שבנוי בקפדנות למה שמתרחש כמעט במקרה.

הטכניקה המעורבת שבירן מפתח לאורך השנים, מאפשרת לו להמציא בכל פעם מחדש את שפתו החומרית. לעיתים נדמה כי הוא מנהל שיחה אינטימית עם המתכת, כזו שמתחילה במאבק ומסתיימת בהשלמה. מתוך החיכוך, מתוך השרטוטים והעיבודים, נולדים רגעים של חסד ושל יופי בלתי צפוי.

בין עגל הזהב למגן הדוד- פסליו של חיים בירן משרטטים את קווי המתאר של הנפש הישראלית

עבודותיו של האמן חיים בירן, שנוצרו לאורך השנים, מוסיפות להישמע כיום בעוצמה ובצלילות נדירה. הן מציבות מראה מול החברה הישראלית, מול מקורותיה ומול סמליה ובוחנות את המתח שבין אמונה ותבונה, גוף ורוח, זהות וזיכרון.

יצירותיו מתבוננות במציאות הישראלית דרך עין מפוכחת ועם זאת מהורהרת, נעות על הציר שבין הקודש והחול, בין רעיון לצורה.

הוא יוצר מתוך דיאלוג מתמיד עם ההיסטוריה, עם סמלים דתיים ולאומיים, ועם מורשת האמנות המערבית. פסליו מבקשים לא רק להראות אלא גם לשאול, לטלטל ולנחם.

בחומר, מתכת ובלשון סימבולית עשירה, הוא בוחן את יסודות הקיום האנושי והלאומי ואת המתח הנצחי שבין שאיפה לגובה, לבין משיכה לקרקע המציאות.

להלן שלוש מיצירותיו הבולטות, לצד הסברים אודות הרקע והרעיונות העומדים מאחוריהן:

Reality.IL

ביצירה Reality.IL מציג בירן את מצבה המורכב של הקהילה בישראל. אלו הם חיים הנעים תדיר בין שני קטבים.

הקרן האחת, מצופה זהב, מגלמת את 'עגל הזהב' שהינו סמל לקפיטליזם הבלתי מרוסן; ואילו הקרן השנייה, האדומה, מאזכרת את 'הפרה האדומה' שהינה דימוי להזיה המשיחית השוכנת בתודעה הקולקטיבית.

בין שני הקטבים הללו מיטלטל האדם הישראלי, נחבט ונולד מחדש. בירן רואה במתח הזה יסוד קיומי: כשם שסוללה אינה יכולה לפעול בלי שני קטבים, כך גם חיינו נזקקים למתח שבין ניגודים כדי להוליד זרם חיים.

הפסל "כמיהה"

הפסל "כמיהה" צמח מתוך שרטוט אקראי על דף, שהוליד מחשבה על יצירת דימוי ללא בנייה ישירה שלו. מתוך הבנתו של בירן במורפולוגיה, גיבש בירן שישה קווים שאינם מחוברים זה לזה, אך חיתוכיהם יוצרים כוכב משושה, אשר יוצר דימויו של מגן דוד.

כך התגבשה היצירה המבטאת את כמיהת הדורות לציון. שש הצלעות מעוצבות כראש יונת שלום: חמש מהן בצבע כחול, ואחת בזהב בבחינת רמז להצעתו של הרצל לדגל שבעת הכוכבים.

המביט ביצירה מלמעלה, או דרכה אל השמים, מבחין בדמוי של מגן דוד כאשר אפקט האור מטיל את צל הדימוי על התקרה.

"כמיהה" מביטה כלפי מעלה: אל עבר השמיים, מעין סמל השלום והבית.

הפסל "מכתב למרסל"

ביצירתו "מכתב למרסל" מתכתב בירן עם עבודתו האייקונית של מרסל דושאן, "המזרקה".

בעוד דושאן, תלש משתנה משירותי הגברים, הציב אותה במאוזן וקרא לה "מזרקה", הרי שבירן נטל כלי מבית חולים, זה המשמש חולים לעשיית צרכיהם והציבו בניצב. ביצירה זו פורצים מתוך הכלי "מים חיים" מול מסך ממיר ומתחתיו מפרש, המרמז על מגדל אייפל. כך נוצר דיאלוג בין מציאות גופנית גולמית לבין מטאפורה של טוהר והתחדשות.

אצל בירן, המים הנובעים מן הכלי נושאים עמם גם את סמל המקום: בארץ שבה חיי היום-יום נעים ונודדים בין שלום לעימות, עד כי נדמה שהמים עצמם עלולים להשתנות ואף להיהפך לדם.

בין הומור לפיוט- עולמות של דמיון

בירן אינו מהאומנים הנוטלים את עצמם ברצינות תהומית. להיפך, בעבודותיו יש לא פעם הומור עדין, קריצה שובבה ולעיתים גם היבט סוריאליסטי המטשטש את הגבולות בין חלום למציאות.

הוא משחק עם דמויות, עם חיות ועם אלמנטים מכניים ויוצר מהם סצנות קטנות, המעלות חיוך אך גם הזדהות. מאחורי כל יצירה עומדת תפיסת עולם הרואה באמנות לא רק ביטוי אסתטי, אלא גם שפה של רגש, חכמה וצחוק.

הצופה בעבודותיו חש לעיתים כי הוא נכנס אל יומן אישי של מחשבות הרשומות, לא במילים, אלא בצורות, בצבעים ובחיבורים מפתיעים. וכמו בכל יומן טוב הרי שגם כאן יש מקום לסוד, למסתורין ולפרשנות האישית של כל מתבונן.

המקדש הפנימי של יוצר הנודד במחשבותיו

מן האמנות נולדה גם תחנת הלב של חיים בירן. זהו חלל הסדנה שלו, המקום שבו הדמיון מתעורר והחומר מקבל נשימה.

המקום, שבעבר שימש סטודיו למחול של בתו, לבש חיים חדשים והפך לסטודיו רחב-ידיים שבו נוצרים רוב יצירותיו. האָטֶלְיֶה מכיל שולחן נגרים ישן העשוי עץ מאסיבי, כלי עבודה פזורים ואף חדרון צדדי שבו הוא שומר את החומרים, הפולימריים ודבקים נדירים. יחדיו כולם מספרים סיפור של מחקר מתמיד בין צורה לרוח.

אך לא רק שם נובעת היצירה: בסלון, בפינת הקריאה האהובה, הוא מתכנס לכתיבה. לעיתים רבות הוא עושה זאת בעזרת מכשיר הטלפון הקטן, שהינו חברו הקבוע בבית ובדרכים.

בירן לוכד רעיונות בכל מצב, גם מאחורי ההגה. לפעמים קורה שבעוד הווייז מורה לו "לנסוע ישר", מחשבותיו נודדות לשבילים צדדיים של השראה, אל מקומות שאיש מלבדו אינו רואה. במיוחד שם, בין המציאות לדמיון, הוא ממשיך ליצור את עולמו.

בין דאלי לבירן- מרחב החלום והדמיון

בין מאות ספרים הממלאים את ספרייתו הגדולה של חיים בירן ובהם ספרי ידע, אמנות ותולדות תרבות, יש אחד שאליו הוא שב שוב ושוב: זהו הספר העוסק ביצירותיו ובחייו של סלבדור דאלי.

לא במקרה נמשך אליו; בדמותו של דאלי הוא מוצא נפש אחות: יוצר הנע בין חלום למציאות, בין שיגעון לגאונות.

כמו אצל דאלי, גם בעולמו של בירן מתלכדים ריאליזם מדויק עם דימויים סוריאליסטיים, חופש דמיון וחקר עומק פסיכולוגי, המזכיר את פרויד. דאלי, באופיו האקסצנטרי והתיאטרלי, סלל דרך לאמנות שבוחרת לא להישען על ההיגיון, ואף בירן, בדרכו השקטה והאישית יותר, ממשיך את אותו קו: מביט אל המציאות בעין חדה, אך יוצר ממנה חלום.

האור והאש- זיכרונות ילדות בבית אחד מלא נשמה

בין שלל שכיות החמדה הפזורות בביתו רחב-הלב של חיים בירן, ישנם פריטים מסוימים, היקרים לו עד מאוד. אלו הם חפצים הטומנים בתוכם ריח של ילדות וניחוח של זמן שאיננו עוד.

הראשון בהם הוא מנורת שמן ישנה, אותה רכש באחד ממסעותיו ביוגוסלביה.

מנורה זו, פשוטה ועתיקה, מאירה בו זיכרון רחוק של המנורה אשר דלקה בבית הכנסת בעת שבה התפלל עם סבו. זהו זיכרון לאותו אור רך ומנחם שנצרב בנשמתו.

לצידה תלוי מפוח ישן, זהה כמעט למפוח בו השתמשה סבתו, כדי לפזר אוויר על פחמי הבישול. קול הנשיפה, ריח העשן והחום המתפזר סביב, כל אלה חוזרים אליו בכל מבט, כעדות חיה לקשר הבלתי ניתן להפרדה שבין עבר להווה, בין ילדות רחוקה לבין האומן אשר הפך להיות.

חום השוקו, זוהר הכסף- זיכרון מתוק ממסע רחוק

בין אוצרותיו של חיים בירן, ניצב פריט קטן אך יקר במיוחד לליבו. זהו כלי כסף למזיגת קקאו חם, אשר אותו קנה באחד ממסעותיו למרוקו.

שם, בעיר עטופת ריחות ותבלינים, פגש בירן שוקולטייר מקומי, שהיה אמן מומחה של מתיקות ושל דיוק. האיש סיפר לו על מלאכת עיבוד השוקולד, על הסבלנות, כמו גם על החום והאהבה הדרושים לכל טמפרטורה ולכל ערבוב.

 משהו ברגע ההוא נגע בחיים. אולי החיבור שבין אמנות למלאכה, בין חומר לרגש ואזי הוא רכש את הקנקן: כלי כסף סטרלינג ישן, כנראה פרי יצירה צרפתית.

עינו של מבין דבר, מזהה מיד: זה איננו קנקן תה או קפה אלא קנקן קקאו, שכן פייתו קצרה, כדי לשמור על חום החלב שבמשקה, כך שלא תיווצר קרומית על פניו.

כך, בדיוק כמו באמנות שלו, גם כאן ניכרת התשוקה לשמר את הרגע כשהוא חם, חי ונוגע בלב.

תהודת העץ- מחווה לחברות ולזיכרון שלא כבה

על אף שמדובר בעץ ובחומר, הפריט הבא בביתו של חיים בירן נושא עמו לא רק יופי אלא גם נשמה. זהו הומאז’ עדין ומלא אהבה לחברו הקרוב, עמוס בנין ז״ל.

ארבעה ראשי נולים אפריקאיים, מחוף השנהב, ניצבים זה לצד זה, מגולפים בעץ בובינגה נדיר, עץ אציל ממערב אפריקה השייך למשפחת הרוזווד. זהו עץ עמיד וחזק, בעל מרקם צפוף וצבע חום-אדמדם המהדהד חמימות פנימית.

הבובינגה, אותו עץ אפריקאי נדיר המשמש לבניית גיטרות יוקרתיות בזכות צלילו העמוק והחם, הפך בידיו של בירן ליותר מחומר גלם. הוא הפך לסיפור. לסמל של אחווה וגעגוע.

כל מקבץ של ארבעה ראשי נול עוצב אצלו כפסל, אחד לו, אחד לחברו. הדבר הינו כמעין דיאלוג שקט בין חיים למוות, בין חומר לרוח. בין שני יוצרים שחלקו לא רק מלאכה, אלא גם חלום ואהבה גדולה אחת: עולם שבו העץ יודע לדבר.

אמנות ההקשבה- שיעוריו של חיים בבית הספר "רגבים"

שלוש שנים הקדיש חיים בירן מזמנו ומליבו לבית הספר "רגבים" אשר בקריית חיים. זהו מוסד חינוכי ייחודי לילדים טעוני טיפוח בגילאי 13 עד 17.

שם, בכיתה קטנה של שמונה תלמידים, בשיתוף עם המורה אסנת, לימד לא רק אמנות אלא גם אנושיות.

בעבורו, היצירה עם הנוער לא הייתה מטרה אלא כלי: הזדמנות לגעת בנפש, לגלות את היופי שבהקשבה ובוויתור. הוא דיבר עם תלמידיו על "זכות הוויתור". דהיינו, לדעת מתי לפנות מקום לאחר, מתי לשתוק כדי לשמוע ומתי להקשיב באמת.

במרחבי ההתנסות החדשניים שפותחו ב"רגבים" מצא חיים, זירה חיה של תיקון וצמיחה. שם, בתוך סביבה מוכרת ובטוחה, יכלו הצעירים להתנסות, לטעות, לנסות שוב ואף ולגלות את עצמם. הסדנאות שהוביל בירן, הפכו למרחב של ביטוי ושל ביטחון, מקום שבו אמנות הפכה לשפה של שייכות, תקווה ואמונה בכוחו של האדם להשתנות.

מעגל האור: מפגש בין הגות, אמנות ושירה

בתחילת 2024, ביוזמתו של חיים בירן, נולד פורום מרגש וייחודי בשם "הגות, אמנות ושירה".

זהו מעגל אנושי וחי של שיח ויצירה. תחילתו בקבוצת הכתיבה "כותבים, קוראים, מדברים" אשר ממנה צמח מרחב עמוק ורב-רבדים של רוח ותרבות.

בערך אחת לחודש, בבתי המשתתפים ברחבי חיפה וסביבתה, נאספים מיטב המרצות והמרצים לצד יוצרים, קוראים וחובבי אמנות, כולם על טהרת ההתנדבות.

במפגשים אלו נשזרים רעיונות, שירים, מחשבות ורגשות לכדי מארג חם של קהילה חושבת ויוצרת. בירן, המוביל את הפורום ברוח נדיבה ובאמונה עמוקה שבכוחה של התרבות לחבר לבבות. הוא מצליח להפוך כל ערב כזה למסע קטן של השראה. מעין מקום שבו ההגות פוגשת את האדם והשירה נושמת מחדש בתוך חיי היומיום.

חיפה כמודל לחלום ישראלי מתחדש

בעשור וחצי האחרון, בירן, מהאומנים הבולטים בסצנת האמנות הישראלית, מציג את יצירותיו בגלריות המובילות: מבית בידרמן שבכפר שמריהו ועד לחיפה, שם נוכחותו אמיצה ומתמשכת. בקרוב אף תיפתח גלריה חדשה במרינה בהרצליה.

בירן מביט על חיפה בעיניים של יוצר. הוא רואה בה לא רק עיר נמל ומדרונות ירוקים, אלא מעבדה תרבותית תוססת, מודל קטן למה שמתרחש בארץ כולה. לדבריו, הקהל החיפאי הוא מן המשובחים בארץ: קשוב, תרבותי ובעל סקרנות אמיתית כלפי אמנות. הוא רואה בחיפה מודל מוקטן של החברה הישראלית כולה: עיר שבה מתערבבים ים והר, שוק ישן ופרויקט חדש, תקווה ותנועה. הוא מתפעל מן ההתחדשות ברחוב הנמל, בשוק הטורקי ובאזור הדר הסמוך לשוק תלפיות. הוא מאמין כי חרף מגמת העזיבה של צעירים למרכז, חיפה ניצבת על סף פריחה מחודשת.

 "יש לה הכול" הוא אומר, "הכרמל והים משני צדדיו, הנוף הנפלא, האוויר הצלול, ובעיקר האנשים, חמים וידידותיים."

 מבטו של בירן מצייר את העיר כחזון של תקווה, של תמונה ישראלית הנבנית מתוך אמונה ביופי, בקשר ובכוח ההתחדשות.