בשנת 2000 השתתפתי בקורס ויפאסנה, שהיה אז בביתו הזמני במושב חצבה שבערבה. היו אלה עשרת ימי השאלה שלי – חיפשתי תשובות למשמעות החיים וקיבלתי עוד שאלות. אחד מיסודות הבודהיזם, עליו נשענת מדיטציית הוויפאסנה וחוזרים עליו רבות בקורס הוא: אֲנִיצֶ'ה. משמעותו: הכול ארעי. כל דבר ועניין ממשיך להשתנות, בקביעות.
אני לא זוכרת תקופה בחיי שהשתנות הייתה כה נוכחת ומהירה כמו השנים האחרונות. חשבתי על אֲנִיצֶ'ה במרץ 2020 כשפרצה הקורונה וסגרה אותנו תרתי-משמע. אז ננעלו, בין היתר, חנויות הספרים ואיתם, באופן שאינו רק מטאפורי, ספר הפרוזה הראשון שלי – כלת הים. מטיולים בחנויות הספרים ברחבי הארץ, שם פגשתי אותו על הבמות המכובדות, ל"גן נעול, לא שביל אליו, לא דרך." (רחל בלובשטיין). אין צורך להזכיר עוד כמה קטיעות והשתנות מתמדת טפחה על פנינו מאז.
והינה, שוב חשבתי על אֲנִיצֶ'ה, בעודי בממ"ד בלילה שבין חמישי לשישי האחרון. שלושה ימים מלאי ספרים ומה שביניהם חוויתי בחגיגות שבוע הספר, שנפתח ביום שלישי שהיה, 10.6.2025. לא היה רגע דל, מפגישות מחממות לב, שיחות מעניינות, חלקנו צחוק וכאב ומילים – כשבנינו: הספרים. במתחם שרונה התאסף כל מה שמגדיר אותנו "עם הספר". הסיפורים על מה שהיה ועל מה שעכשיו.
הצטרף למעגל הסופרים אלי שרעבי, עם ספרו: חטוף, המספר בגוף ראשון על קורותיו ב491 ימי שבי חמאס. בדוכן שלנו, צירפתי מספר מילים ליד ספרה של חברתי, הסופרת מיכל אדמוני זיכרה לברכה, שנמצאה חבוקה בזרועות בנה, גיא, שניהם נרצחו בידי חמאס בביתה שבכפר עזה באותו 7 לאוקטובר ארור. עוד אֲנִיצֶ'ה אחד לחשוב עליו, מי היה מאמין שכך יהיה.
אנשים וילדים רבים פקדו את היריד ועבורי, לשוחח על ספרים, לתת במה לספרים בכל הצבעים והמינים ושזה-זה ה-דבר שלשמו התכנסנו – מהווה אושר גדול. בערב הפתיחה הייתה אזעקה. אך מסתבר שהתל-אביבים "התרגלו" לאזעקה היומית של טיל החות'ים ולאחר כמה דקות של ישיבה על הרצפה (בדוכן הצמוד הצ'ייסר שהגיע לחתום על ספרו ועל השביל שליד ישבתי עם אחד מחבריי המו"לים), שככל הנראה לא הייתה עוזרת לנו יותר מידי לו היה נוחת בקרבנו הטיל, הופיעו כולם כמו לא קרה דבר, אפילו לא דיברו על זה.
בתום ערב חמישי, עם געגועים לבנותיי ולאיש, יצאתי חזרה אל עמק הירדן. הדרך ארכה עד מאוד ובסופה, בחצות וחצי התאחדתי עם אהוביי. יש לציין שהתחשבו בי מאוד בטיימינג של הפצצת הכור האיראני. רגע לפני שהשתחרר "אִירַאניוּם מועשר" (שנינות של האיש שלי), הספקתי להתקלח ולהריח טוב לפני שזיעה קרה תשטוף אותי בממ"ד. חתיכת אֲנִיצֶ'ה לפנים, כמו שאומרים. כמה חיים נגדעו ועוד לא חלף שבוע, כמה בתים התפוררו, כמה חרדות השתרשו.
מחר בערב היה אמור להינעל שבוע הספר, אך מה שנותרו נעולים הם הספרים בארגזי העץ, ומשבי החוויות שהותרנו שם מרחפים כרוחות רפאים, לא מבינים לאן הלכנו ומתי נשוב. אולם, אם יש משהו שלימדה אותי אֲנִיצֶ'ה אהובתי, הוא שגם זה ישתנה, גם הרע יחלוף, ההשתנות היא לכל הכיוונים. בינתיים, עד שספינתנו תגיע לנמל מבטחים, שמרו על עצמכם ומצאו נחמה בספרים, אפשר תמיד לסמוך עליהם שיספרו לנו סיפור אחר. וכמו שכתב ר' שלום שבזי, כבר במאה ה-17, "אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ", ואני מפנה מקום לתקווה ולתפילה שבלב.
שלכם,
לילי מילת