כרוניקה של עלה לילך – סיפור קצר

אני מטיילת הרבה בחוץ. את הטיולים לאורך הים היפה בחיפה, החליפו במהלך השנים טיולים לצד הכנרת ולעיתים במורד הירדן. לפעמים אני שומעת באזניות ולפעמים אני נותנת לטבע לספר לי.
את הסיפור הזה כתבתי כשעצרתי למראה עלה בצורת לב שנח על המדרכה ליד צמח. צילמתי.
חזרתי הביתה וכתבתי בכתב יד במחברת את הסיפור על עלה שרואה סיפורי חיים מהעוברים ושבים שנוגעים בו.
מאחלת שתמיד נדע לעצור לרגע את התנועה, להגדיל את עדשת המיקרוסקופ שלנו ולשמוע סיפורים כמו שרק הטבע יודע לספר.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצידכם תמיד,
לילי

כרוניקה של עלה לילך מאת: לילי מילת

גבר בן עשרים וחמש

הוא יראה אותי. לא כל כך מהר הוא רץ כך שלא יפספס אותי שם על המדרכה, אבל כן רץ מספיק מהר מכדי לעצור. לעצור מלדרוך עליי.
הוא ימשיך לרוץ קדימה אך מחשבותיו נותרות עמי ורצות לאחור, לעלים שפיזרה אמא שלו. "בוא עמי, בוא נפזר אהבה", היא אמרה והוא חשב שזה מטופש ונשי ונערים בני חמש עשרה לא מפזרים עלי שלכת לבביים. הוא זוכר את צחוקה ואת שיניה שתמיד היו לבנות ומבהיקות, ובשמש הסתווית נראו כמו פרסומת לקולגייט.
שוב סתיו, הסתיו התשיעי מאז מתה, והוא חושב שלו ידע, אולי היה מפזר איתה אהבה ואולי היה תופס מספיק בעצמו ממנה, לפני שנעלמה.

אישה בת ארבעים ואחת

הכלבלב עצר לרחרח אותי והיא חייכה עד שראתה אותי. "בוא שבתאי", אמרה לו, מביטה בי בכאב. חושבת על הפעם הראשונה שקיבלה ממנו אגרוף, על הפעם האחרונה. כואב. אם הייתה מרימה יד אל לחייה השמאלית, יכלה עדיין לחוש בעלבון, לא סתם אומרים עלבון צורב.
היא זוכרת רגעים בתמונות מאותו יום. יום הולדת שמונה עשרה. עלי שלכת של עץ הלילך הסגול. אבא סיפר לה שלילך סגול הוא סמל לאהבה ראשונה אבל באותו יום לא היו פרחים בעץ הלילך. האיש שאהבה היכה אותה. עלי שלכת של עץ הלילך מצאו אותה כשנפלה, סופגות דמעות חמות. נשימות.
בבית, כשהביטה במראה, התגרה בה עלה לבבי אחד שדבק ללחיה, ממש מתחת לצבע הסגול שהתהווה מהמכה.

איש ואישה, זיקנה

הוא כבר לא ממש מדבר ולא ממש זוכר והיא, בכל יום לוקחת אותו בקלנועית, לטיול בשכונה. משהו בתנועה מרגיע אותו, מרגיע אותה. הם עוצרים להביט על הכנרת, כבר לא יורדים לחוף. היא זוכרת והוא לפעמים, איך היו חותרים בקיאק. היא זוכרת והוא לא בטוח, נשיקה ראשונה.
ממשיכים בטיול, היא כאן והוא לא בטוח. היא מחפשת שלווה בתנועה, בטיול היומי בו פעם היו רצים ואז הולכים ועכשיו נוסעים. הוא צועק ומעיר אותה משלוותה. היא עוצרת את הקלנועית ומנסה להבין. הוא מנופף עם מקל ההליכה עד שהיא מבינה. קשה לה להתכופף ובכל זאת, באיטיות היא מרימה אותי מהרצפה. היא מושיטה לו את ידה והוא מצמיד אותה ואותי אל ליבו. מאחורי משקפיו השרוטות היא רואה שהוא זוכר. חתונה בסתיו, שביל שלכת, מרשרשים את דרכם לחופה. לילך סגול, אהבה אחרונה.

בין הגבר שהמשיך בלי לעצור, לאישה שביקשה לשכוח, אימץ אותי אליו האיש שנלחם לזכור.

——————————————————– ~סוף~