"כי אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם.
הוא נשאר, על קירותיו ועל התלוי בהם ועל חדריו ודלתותיו הנסגרות בזהירות."
(ברוח הנוראה הזאת, יהודה עמיחי, 1961)
כל כך הרבה איבדנו, כולנו על האדמה הזאת, בישראל, בעולם. שוב מבצע, מערכה, לא יודעת כבר איך לקרוא לזה ולא ברור לי למה לא לקרוא לה בשמה, מלחמה. השיר הזה של הביטלס מנגן לי בראש, "one, two, three, for, five, seven – all good children goes to heaven" והכול מרגיש לי כמו ספירה, אחת שתיים, שלוש, "מי הבא בתור ומי בתור הבא?" (פוליקר). בין רצון להתמגן ולהגן וללכת לפי אותו ספר חוקים, לבין פטליזם הנובע מאלה שעשו הכול, שמרו על ההנחיות ובכל זאת "נפלו בספירה", רצות לי בראש תמונות של בניינים נופלים.
יש כמו אנחת רווחה בכל פעם שיש ידיעה שאין פגיעות בנפש ומיד לאחר מכן, אני חושבת על הבתים. אדם נכנס לביתו, ממלא חלומות מקיר לקיר ופעם בשנה, לפני פסח, נותן בו אקסטרה טיפול ואהבה. ואז, בשם המלחמה, הוא מביט בעפר אליו שב ביתו, שלא יהיה עוד מבצרו. אני חושבת שיש פגם באמרה "אין פגיעות בנפש", בית הוא לא רכוש, בית הוא הלב. אנשים שאיבדו את ביתם, איבדו פיסה מליבם. יגידו שזה נמוך יותר בשרשרת המזון שאוכלת מלחמה. ודאי שאפשר לבנות בית ואי אפשר להחיות מתים. זו לא תחרות. זה רק רגע בו אני רוצה שנזכור גם את הבתים.
כשאני עובדת עם לקוחות על מעבר לבית חדש, אני מסבירה שאין מנוס מלהיות רגישים בתקופת המעבר. אפשר לקחת חברה שתטפל באריזה ובהובלה ותפרוש הכול בבית החדש ובכל זאת, תחושה של פגיעות תלווה אותנו. אחת הסיבות, לדעתי, היא שבתקופת המעבר אנחנו "בן בלי בית", יש תחושה שאין קורת גג לראשנו וגם אם אנחנו ישנים היכנשהו בבטחה, זה לא מרגיש "שלנו".
סיבה נוספת אקח מעולם הפנג שואי. הבית הוא מפת חיינו, כל מה שקורה בו, משתקף בעבודה, בזוגיות, בגשמיות וברוחניות שלנו. במעבר בית, אנחנו מקפלים את חיינו בקופסאות ואין מצב שלא נושפע מכך. יש דרכים טובות לעזוב בית אחד ולהתחיל מחדש אבל אף אחת מהן היא לא הדרך של כל אלה שאיבדו את ביתם במלחמה.
לפני כמה ימים היה כאן חבר שהגיע לנוח קצת מהמרכז המופצץ בלי הרף. סיפר ש"סוּדוּך" בגבעתיים נמחק באחת ההפצצות, מקום שהוא לא יכול לספור כמה פעמים ביקר בו, והוא מחשיב אותו כחלק מהבית. דיברנו על זה ש"מזל שאף אחד לא נפגע כי הוא פתוח 24/7" וחשבתי שהרבה אנשים, כמו החבר הזה לגמרי נפגעו, כי הבית שלהם נפגע ואת הפגיעות הזו לא ניתן היה להסיר מהעיניים שלו כשדיבר על המקום.
מחר ליל הסדר, הבית הפרטי שלי עומד על כנו. לכל אורך החודש הארוך הזה נתנו לו את האקסטרה אהבה המגיעה לו. ובערב החג, במקום חגיגה גדולה, נהיה מצומצמים אבל עם לא פחות אהבה. ואני מתכוונת לזכור, את אלה שביתם נפל במערכה, ולהתפלל, שיבנו מחדש במהרה.
מאחלת לכם חג שמור ובטוח,
שביתכם יחזיר לכם אהבה,
ולכולנו – שנעזור לאחר לצקת יסודות לבית שאיבד.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי


לילי יקרה
איזה כיף לחפש את פרק הזמן הנכון, לקחת פסק זמן ולשכוח לרגע את המציאות היומיומית ולשקוע במילים הכתובות ברצף נינוח שכה "קל לעיכול".
תודה על יהודה עמיחי, כתיבתו תמיד מרגשת ונוגעת ואצלי גם קולעת. והזכרת לי שיש לי ספר נהדר שנקרא "שיעור מולדת" של יואב קוטנר ושם הוא מביא חשיבה על מהו שיר עברי ומהי מולדת וכמובן מהו בית.
הספר מאגד בין 272 עמודיו שירים לפי תקופות ואנשי מפתח בזמר העברי והחלק המקסים בעיני שבגינו רכשתי בזמנו את הספר: גלויה קטנה אותה הוא שלח לאנשים שונים ושאל אותם למשמעות המונח בית עבורם. את תשובתם הוא משבץ בים העמודים השונים ובהקשרים המתאימים.
כי בסופו של יום כולנו רוצים להגיע ל-"בית" שיהיה מוגן ובטוח עבורנו להשתחרר שם ממסע היום ומשאו המעיק.
חג שמח לכם שם בפינה הקסומה של הכנרת
עופר יקר! עכשיו גם אני רוצה את הספר של קוטנר 🙃 איך לא שמעתי עליו קודם?!
תודה רבה שאתה כאן להאיר את ערב החג במילים טובות, שיהיה אכן חג חירותנו ונזכה לרגעים יפים עם יקירנו🫶