חשיפה לצפון: "פתאום שמתי לב לקסם" – יומן מלחמה

כשסיימתי שירות חובה בצה"ל, חשבתי שזהו זה, נתתי את שלי וסיימתי עם הצבא. 30 שנים אחרי הבנתי, שאולי הזדכתי בבקו"ם על הציוד, אבל את הלב שלי נתתי להם לפני שנה. כך רשמתי ביומני ביום הגיוס של הבכורה שלי: "ואז היא הלכה וישבה בין כל המתחיילים, שולחנות הפרידו ביני לבינה והבנתי – שאנחנו אולי בתוך קניון, אבל זה לא שופינג ואי אפשר לבוא ולחבק. הסכר נפרץ ואתו יגון עמוק. קיבלתי עוד חיבוק – אבל אין יותר ילדוּת."

כבר ביציאה הראשונה שלה הביתה הבנתי משהו חשוב: "כמה לילות מחוץ לבית והיא שבה, נאחזת באמא. נראה שמכל התקופות מהילדות ועד הלום – הצבא זה הזמן של אמא לתת, ואני מתכוונת לתת לה כל מה שתרצה ואוּכל."

עוד חודש חלף: "כמה מהר 'שגרה' הופכת לכזאת. היא לא כאן אך ימיי סובבים סביב הטלפון האחד… אדם חושב שעשה שירות צבאי, אבל אנחנו מגויסים תמיד."

החודשים הראשונים עברו תחת אש בצפון, כלומר – היא תחת אש ואני תחת ענני החרדות הקודרים. הנסיעות בצפון הנטוש מעוררות מחשבות: "לנסוע לראש פינה, לראות את השלט 'לקרית שמונה'… אנחנו באמת במלחמה? והיא נמשכת ונראה כי תמשך שנים. והימים ממהרים לעבור מעליי מבלי שאצליח ללחוץ על איזושהי פאוזה."

ואז הגיעה הפסקת האש ואיתה נסיעות שבועיות לבסיס, אני והיא. הבטחתי לעצמי שכל עוד זה אפשרי, אסיע אותה. אני חושבת על זה כזמן מתנה בו אנחנו שבויות בקופסת גלגלים, פעמים שותקות, פעמים חופרות ותמיד אוהבות. 

בשבועות הראשונים הדרכים היו מהוססות, ריקנות הפינוי כמו הוטמעה באוויר. וגם חוסר האמון בהימשכותה של הפסקת האש דפק כמו תזכורת על העורף. אך הטבע לא עוצר וגם לא רוח האדם המוצא משמעות בהרים הירוקים, וככל שחלפו הימים, נתיבי הזחילה התמלאו במשאיות נושאות חומרים משקמים והאנשים חזרו לצדי הדרכים.

בתקופת הירי מלבנון וההפנמה עד כמה חשוף הצפון, תהיתי איך יחזרו האנשים לבתיהם הנטושים? שנה וחצי בהן בנו למשפחתם בתים ארעיים בפינות הארץ, מה יחכה להם שם שאין במקום אחר?

הבוקר, נסעתי לביקור בבסיס, להביא קצת בית לחיילת שנשארת שבת. נסעתי לאיטי, ימין ושמאל כרמים ופרדסים. פתאום שמתי לב לקסם שוודאי מרגישים אנשי הצפון.  "הירוק היום ירוק מאוד," תפסה אותי לאה גולדברג בקולה של יהודית רביץ. ואולי "עוד לא קל לנשום, ועוד לא קל לחשוב מול הרוח," אבל ואללה, הצפון הזה התגנב לי ללב. שבוע אחרי שבוע ואני חשה את האפשרויות שלו נפרשות. ועוד דבר חשוב הבנתי – עוד חודש, כשבכנרת יצרחו 45 מעלות בצל, אפשר בתוך שעה לעלות בהר ולנשום לרגע אוויר פסגות.

מאחלת לתושבי הצפון חזרה מחבקת הביתה ומי יודע, "אולי מרחוק, איזה אושר יתגנב אל החלון" (יעקב גלעד, יהודה פוליקר) וישובו חטופינו לגבולם.

בינתיים, "מאוד לא פשוט לחכות."

שלכם,
לילי מילת