בית הקפה של נורה אפרון: "העצב שהשרו עליי הגיבורים גרם לי לשקול לנטוש אותו."

המחשבה הראשונה שאני זוכרת מביקורי הראשון בניו יורק הייתה 'הכול כל כך מוכר'. הרגשתי כאילו כבר הייתי במקום ולא כתחושת דז'ה וו. הבנתי עד כמה היותי חובבת קולנוע עיצבה וקיבעה את ניו יורק בתודעתי. התחילו את התהליך הסרטים הקלאסיים של ארוחת בוקר בטיפאני עם אודרי הפבורן אהובתי או כמעיין המתגבר עם הווארד רורק ארכיטקט גורדי השחקים או יום בניו יורק עם ג'ין קלי ופרנק סינטרה לצלילי המוזיקה של ליאונרד ברנשטיין האגדי. והמשיכו כה רבים אחרים כשהשיא היה כשהאופנה פגשה את מנהטן בסדרה של HBO סקס והעיר הגדולה. בביקור הראשון שלי שידלתי את חברתי הטובה ילידת העיר להצטרף אליי לסיור בעקבות קרי ברדשואו ושאר כוכבות הסדרה. כשמכירים סרט כל כך טוב ומגיעים ללוקיישנים בהם נערכו הצילומים זו חוויה מרגשת, שרק להיות על סט הצילומים עצמו יכולה להעלות ולהשוות אותה.

כך שלא הייתה לי ברירה, כשבחנתי את ערימת הספרים הממתינה לי והכותרת "בית הקפה של נורה אפרון" של ורד שנבל קראה לי לבקר בלוקיישן בו צולם הסרט יש לך הודעה בכיכובם של טום הנקס ומג ראיין. מה עוד שגיבורת הספר, ליב, מצלמת את מאחורי הקלעים של סרטים בניו יורק. נמכר, נמכר, נמכר. ובכן, בשליש הראשון של הספר התהלכתי עם מלנכוליות שיצאה מהגיבורים אליי הביתה. זה משהו שאני אף פעם לא אוהבת. מדובר בעצם בישראלים בניו יורק. ליב ברחה לניו יורק אחרי שאיבדה את אהובה, מותירה אחריה אב דואג איתו היא לא תקשרה במשך 4 שנים.

לא בגלל שהוא לא תומך או אוהב, פשוט בגלל שהשכול גמר אותה. ואני מדמיינת את האבא המסכן הזה וחושבת על חבר שאיבד באותו שבוע את אבא שלו ובא לי להיכנס לספר ולנער את ליב! אבל העניין הוא שהיא כל כך סובלת, שאין מה להוסיף לחיים הפנימיים האומללים שלה. שמתי לב שאיכשהו שכול תמיד יש לו קשר לשינה – או ששוקעים בה יתר על המידה או שהיא נחמסת מהאַבֵל. וכך ליב מתארת את יחסיה עם השינה לאחר מות אהובה:

"ומאז היא נהפכה מדובון שינה לבחורה שמסתפקת במעט מאוד שעות שינה ומתעוררת עם שחר. זה היה אחד הדברים הראשונים שהמוות של מודי עשה לה. הוא לקח לה את השינה. ואת החלומות. הזוי ככל שזה יישמע. מאז שמודי מת היא לא חלמה. לא עליו. גם לא על אמא שלה, שתמיד הופיעה בחלומות שלה. מאז הייתה לה שינה ריקה. שחורה. כאילו מישהו הרדים אותה ואחר כך – עורר אותה." (עמ' 75).

מלבד ליב יש את ניסן, שמנהל את בית הקפה המפורסם מהסרט יש לך הודעה, אותו הייתה נורה אפרון פוקדת בחייה. ניסן לא ביקר בארץ 30 שנה וגם הוא בודד, מלבד ליב שאימץ אותה לעבודה בבית הקפה ויש לו פינה חמה בלב עבורה. אל המיקס נוחת איילנד, שננטש בחופה וסרטון יוטיוב של ייאושו השפיל אותו עד שנאלץ לברוח אל העיר שנולד בה אך מעולם לא ביקר בה. בספר הזה יוצאים לטיול בלוקיישנים שונים ויש כאן אהבה למצלמה ואפילו לנאומים מפורסמים. אולם העצב שהשרו עליי הגיבורים גרם לי לשקול לנטוש אותו.

מה שגרם לי להמשיך הוא תיאור הדמויות הייחודי. הן ממש לא יפות אבל מצאתי בהן יופי, הן מוזרות במובן הרגיל של האדם שממעטים לתאר בספרים אלא אם רוצים לתאר משהו דוחה. אבל איכשהו השומה של ליב נעשתה לחלק מעניין שלה. בסופו של דבר הקריאה קלחה והנחת באה, אם כי ממש בקושי, כמו פולנייה טובה. לא התחברתי לטוויסט בסוף, כי היה מיותר לכתוב שם כזה לספר ורדיפה אחרי סיפורי אהבה מצולמים ואז לנסות להיות "מציאותיים", אבל אתן לכם לשפוט בעצמכם כשתקראו.

בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר מהספרייה הפרטית שלי – אז הייתה לי מעניינת הכתיבה של שנבל ואני שמחה שקראתי את הספר, אך לא נותר לי משהו מהסיפור שארצה לשמור ולעיין בו בעתיד. לכן, משחררת את בית הקפה של נורה אפרון לספריית הקיבוץ ומפנה מקום במדף להרפתקה הבאה.

פרטי הספר: 

בית הקפה של נורה אפרון מאת: ורד שנבל, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 2016. 
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי