"לא לירות! אני ד"ר צ'רצ'ר!" • חיפה – טעם של פעם מנהגים ושאר מוזרויות ○ אורי שרון

בקצה המערבי של רחוב הגפן בחיפה מתפצל רחוב לעבר ההר ובו, בין השאר, שני בניינים צבועי תריסים.

ביקרתי באחד הבתים לפני יותר מ-70 שנה. בבית זה התגורר רופא נוצרי. אימי הזהירה אותי שכאשר נהיה בבית ויזכירו את השם של הרופא – שלא אעז לצחוק. שאם אצחק – היא לא תיקח אותי יותר למקום הזה. ואני דווקא רציתי להיות בבית הזה, כי בסלון היה עוגב גדול שהשמיע צלילים שנשמעו מיוחדים באוזניו של ילד קטן. צלילים שאף פעם לא שמעתי לפני כן. ואני כל כך רציתי להקיש על הקלידים כמו כל ילד שלא מבין כלום במוסיקה. לכן, הבטחתי שלא אצחק כאשר יאמרו את שמו של הרופא הנוצרי – דוקטור צ'רצ'ר. לא שם מצחיק? אותי זה הצחיק!

והבית הזה, ויותר נכון – האנשים המיוחדים שהיו בו – זהו הסיפור הפעם.
את הסיפור הזה כתב פרופסור ניסים לוי, ראש הקורס להיסטוריה של הרפואה, בפקולטה לרפואה בטכניון. הוא התפרסם בכתב-העת "חיפה", שהוא הביטאון של העמותה לתולדות חיפה.

את הבית בנה יהודי מומר ממשפחה דתית בשם דוד יוסף. הוא נולד בשנת 1835 ונפטר בגיל 84. בנערותו, כאשר התגורר באנגליה, הוא התנצר והפך לאח יוסף, ועסק בהטפה בקרב יהודי לונדון.
בשנת 1896 הגיע האח יוסף לחיפה וקנה מגרש מעל שכונת הטמפלרים שבמושבה הגרמנית, ועליו הוא בנה את הבית בן שתיים-שלוש קומות. הכוונה הייתה שהבית ישמש כבית-מרפא ליהודים עניים חולים. האח יוסף חיפש רופא שינהל את המקום. כך נוצר הקשר עם דוקטור אליהו אורבך -הרופא היהודי הראשון בחיפה בעת ההיא. והשנה היא 1911.

ד"ר אורבך ביקש מן האח יוסף לשכור את הבניין ולהקים בו בית-חולים ציבורי. בהיותו יהודי מסורתי, היתנה ד"ר אורבך תנאי שבבית-החולים לא תהיה הטפה נוצרית. האח יוסף הסכים, וכך נוצר שיתוף פעולה יוצא דופן בין מטיף נוצרי לבין יהודי מסורתי.

ד"ר אורבך היה לא רק רופא, אלא גם פעיל בקליטת אלפי עולים חדשים שהגיעו לחיפה בתחילת שנות השלושים, וגם היה חוקר מקרא וספורטאי מצטיין. ד"ר יעקב סובוביץ, חוקר תולדות הספורט, סיפר שד"ר אורבך היה ממקימי אגודת הספורט מכבי חיפה בדצמבר 1912.
בית החולים שבהנהלתו נסגר, מאחר שד"ר אורבך, כנתין גרמני, חזר לארצו בתחילת מלחמת העולם הראשונה, כדי להתגייס לצבא.

גם האח יוסף עזב את הארץ באותה תקופה, אך חזר אליה בסיום המלחמה – הפעם בתור שליח רשמי של החברה המיסיונרית הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים.
האח יוסף פתח מרפאה בבניין שלו, וכאשר הרופאה שניהלה את המקום עקרה לירושלים – שיגרה החברה המיסיונרית במקומה את הרופא הנוצרי, ד"ר ג'יימס צ'רצ'ר, והשנה היא 1924. רופא זה הקדיש את כל חייו המקצועיים לשירות נאמן למען תושבי חיפה. האנגלי הזה הסתגל מהר לעיר הלבנטינית שאליה הגיע. הוא למד לרכוב על סוס, למד ערבית והתמצא במנהגי המקום.

המרפאה של ד"ר צ'רצ'ר המתה חולים רבים במשך כל שעות היום – יהודים וערבים כאחד, שסבלו בעיקר ממחלות זיהומיות.
בסוף שנות ה-20 במאה הקודמת הצטרפו למרפאה שלוש אחיות רחמניות, בהן אחותו של הרופא. למנהלת המרפאה מונתה אשתו של ד"ר צ'רצ'ר.

בסכסוך היהודי-ערבי שמר הרופא על ניטרליות, כמו שני הרופאים הנוצרים הנוספים שעבדו בחיפה באותה תקופה. כאשר הוקם בשנות ה-30 ארגון הרופאים הערבים בחיפה, נעשה ניסיון למשוך את שלושת הרופאים הנוצרים אל הצד הערבי, אך ללא הצלחה. יתירה מזאת: במטרה להפגין אי-הזדהות עם צד זה או אחר בסכסוך, ועל מנת למנוע חיכוכים בין הפציינטים – חילק ד"ר צ'רצ'ר ברבות השנים את עבודתו בין שתי מרפאות נפרדות: מרפאה ערבית ברחוב הבורג', ומרפאה יהודית בשכונת הדר-הכרמל. קרוב לוודאי ברחוב החלוץ.

בתקופת מלחמת העצמאות, גילה הרופא הנוצרי המסור אומץ לב רב. במהלך הקרבות בחיפה הוא הגיש עזרה רפואית לכל דורש. כאשר הוזעק לבית בשכונה שבה התנהל קרב – הוא הלך ברחוב וצעק בקול רם באנגלית: "אני ד"ר צ'רצ'ר, אני ד"ר צ'רצ'ר. לא לירות!", וראה זה פלא: היריות משני הצדדים פסקו מיד.

בשנת 1967 היה הרופא בחופשת מולדת, אך כשפרצה מלחמת ששת הימים הוא שב מיד לחיפה להגיש עזרה רפואית.

ד"ר צ'רצ'ר העניק, ככתוב, עזרה רפואית לכל נזקק ללא הבדל דת, עדה או מצב כלכלי. יתירה מזאת: הוא חילק לחולים שלו פינקסים אדומים, שהיו דומים בחיצוניות שלהם לפנקסי קופת חולים של ההסתדרות. ייתכן שהדמיון הזה לא היה מקרי, והרופא התכוון בכך להעניק לפציינטים העניים שלו את ההרגשה שהם לא נבדלים משאר האנשים. כזה לב מבין היה לו.

פרופסור ניסים לוי, כותב הסיפור, הוסיף שכאשר הוא עצמו היה רופא צעיר בבית החולים "רוטשילד" (כיום: "בני ציון"), וטיפל בחולים בחדר המיון – הגיעו חולים שנופפו בגאווה בפנקסים האדומים והכריזו שהם חברי "קופת-חולים של ד"ר צ'רצ'ר".

הרופא המהולל שירת את תושבי חיפה במשך חמישים-ושלוש שנים. הוא פרש מעבודתו בשנת 1977 ועבר לבית-אבות בלונדון, שם הלך לעולמו בשנת 1992, בהיותו בן 93.