להגמיש תבניות, לחשוב בצורה רגשית • על הספקטרום האוטיסטי

אוטיזם הוא תופעה שמוגדרת כשונות נוירולוגית המאופיינת בעזרת קבוצת תסמינים הנוגעים ביכולת התקשורת, ביכולת החברתית ובתחושה החיובית לעצמיות. אנשים עם אוטיזם יכולים להיות מאוד יצירתיים, אך ניתן להבחין בקשיים בהבנת רגשות או ביכולת להתמודד עם שינויים בשגרה יומית.

מזה כמה עשורים חלה צמיחה משמעותית בהבנת האוטיזם. מחקרים רבים מצביעים על כך שהטיפול המוקדם יכול להוביל לשיפורים ניכרים בתפקודים של הילדים האוטיסטים. תוך שילוב של גישות רפואיות, תקשורתיות וחינוכיות, ניתן לסייע לילדים ולמבוגרים אוטיסטים לפתח את יכולותיהם הפוטנציאליות.

להתחיל לטפל בגיל מוקדם

התקשורת והחינוך הם מרכיבים מרכזיים בהבנת האוטיזם בקרב הציבור הרחב. ישנה מגמה חיובית בקרב רוב החברה להבין יותר טוב את צרכיו של האדם עם אוטיזם וליצור סביבה ידידותית יותר, ליצור מיזמים חברתיים שמטרתם לשפר את הגישה ולהרחיב את מגוון ההזדמנויות לקהילה האוטיסטית, כמו תהליך גיוס מיוחד לצה"ל למי שמעוניין להתגייס. הגמשת התבניות לה זקוקים האוטיסטים כדי לתפקד טוב יותר בחברה, נדרשת גם מהחברה כדי להכיל טוב יותר ולהבין את האתגרים האוטיסטיים.

טכנולוגיות מתקדמות מספקות כלים חשובים לאנשים עם אוטיזם ולמשפחותיהם. משחקי טלפון ואפליקציות מיועדים, תוכנות ייעוץ וכלים תקשורתיים יכולים לתרום לשיפור חוויית החיים ולסייע בהתמודדות עם קשיים יומיומיים.

נכון לשנת 2022, יש בישראל 56,233 ישראלים מאובחנים על הרצף האוטיסטי, 92% מהם יהודים. שיעור השכיחות של אנשים על הרצף האוטיסטי לכל 1000 נפשות עלה פי חמישה במהלך 20 השנים האחרונות. מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע, מסביר במאמר שפורסם באתר המכון, שהרצף האוטיסטי הוא שם כולל למגוון מצבים שמקורם בהתפתחות חריגה של מערכת העצבים המרכזית (המוח וחוט השדרה), שבאה לידי ביטוי כבר בתקופת הילדות.

מכון דוידסון:

הפרעות על הרצף האוטיסטי מתאפיינות בליקויים בתקשורת ובכישורים החברתיים, ולעתים רבות גם בכישורי שפה לא מפותחים, תחומי עניין מצומצמים והתנהגויות חזרתיות.

המאמר מציין שיטות מחקרים שונים שניסו למצוא תסמינים במבנה המוח. מחקר אחד שבו מדדו את היקף הראש וחישבו את משקל המוח, מצא שאצל ילדים אוטיסטים יש גדילה של המוח ותאי העצב אך בבגרותם חלה ירידה בנפח המוח ובעובי השכבות בו. הם הסיקו שחשוב לטפל בילדים בגיל מוקדם.

מחקר אחר מדד בעזרת דימות, את השינויים בצריכת החמצן בכלי הדם של המוח בזמן פעילות מונחית. ההנחה היא שאזור פעיל יזרים יותר דם עם חמצן. נמצא שמוח של אוטיסטית נוטה להיות פחות מסונכרן, ולא תמיד יש תיאום בין אזורים באונה הקדמית של המוח לבין אזורים באונה הקודקודית.

מחקרים נוספים נעשו על פעילות החלקים במוח שתפקידו לעבד גירויים רגשיים, והסתבר שהפעילות שם מופחתת, מה שיכול להסביר בין השאר את הקושי בתקשורת חברתית אצל אוטיסטים, וקושי בהבנה של סימנים חברתיים.

מכון דוידסון מציין מחקר שנעשה על הופעת תופעות שונות בתאומים זהים, כדי להעריך אם הן עוברות בתורשה, ונמצא כי לתסמונות על הרצף האוטיסטי יש מרכיב גנטי, אך לא נמצא גן יחיד הנושא את תכונת האוטיזם כפי שרואים בתופעות אחרות. "בשל כך הפרעות הרצף האוטיסטי נחשבות מרובות גורמים. מחקרי מיפוי הצביעו עד כה על עשרות גנים שמוטציות בהם קשורות כנראה לאוטיזם".

כל דבר דורש חשיבה מודעת

אוטיזם אינו מחלה. הוא מצב שנמשך כל החיים, ולעתים בתפקוד גבוה, כמעט ואינו משפיע על איכות החיים. משום ריבוי הרמות של אוטיזם, נהוג לדבר על "ספקטרום, קשת אוטיסטית" ולא על מצב אחד מוגדר.

דיברתי עם ריטה אירבאוך, פסיכולוגית חינוכית, מורשית לאבחון אוטיזם, מבכירות המאבחנות בישראל ובעלת ניסיון של שנים רבות. ביקשתי שתסביר מה זה ואיך יודעים אם הילד או האדם בוגר נמצא על הקשת האוטיסטית.

ריטה: "אוטיזם הוא מצב נוירולוגי שנקרא נויירו א-טיפיקלי. משמע לא טיפוסי, כזה שפועל אחרת. דומה שבעצם אף אחד לא מבין את זה עד הסוף. דמיינו פאזל אלף חלקים שכמה חלקים מפאזל אחר נכנסו אליו. או ספרייה ענקית שחסר בה כרך אחד מסוים של הידע. באבחון מחפשים את ההבדל בין אוטיסט ללא אוטיסט. בדרך כלל בני אדם חושבים באופן מודע חלק מהזמן ובחלק אחר אינם מודעים לתהליכים. המוח עובד כל הזמן.

לדוגמה, כשאנחנו הולכים ברחוב, מדברים בטלפון וצריכים לחצות כביש. אנחנו מתבוננים תוך כדי שיחה על הכביש והמוח עושה הערכה ומודיע אם לחצות או לחכות. זה נעשה באופן כמעט אוטומטי, המוח עשה הערכה והסיק מסקנה אבל לא היינו מודעים לתהליך, לא עצרנו ושאלנו שאלות אלא פעלנו לפי ההנחיה של התהליך האוטומטי. זה חוסך אנרגיה, לא צריכים להשקיע בלחשוב.

אצל אוטיסטים כמעט כל דבר דורש חשיבה מודעת, וזה גוזל המון אנרגיה. זה ההבדל בין אינטואיציה לקוגניציה. כשאדם שאינו אוטיסט נכנס לחדר, באופן אינטואיטיבי הוא חש מה האווירה בחדר. זה לא מיסטי. המוח באופן אוטומטי בודק ומעריך, מסיק מסקנות ומבשר לנו את התוצאה. זאת נקראת אינטואיציה חברתית גמישה, הערכה אוטומטית של המוח שמודיעה לנו אם המצב בחדר נחמד, מתוח, רגוע או מלחיץ. כשאדם אוטיסט נכנס לחדר, אין לו דרך לקבל מידע אוטומטי מהמוח על מצבים חברתיים. אין לו אינטואיציה חברתית וכדי להסביר מצבים הוא משתמש בקוגניציה – בשכל.

אם ישאלו אותו מה האווירה בחדר הוא יפעיל תהליך קוגניטיבי מודע שבו יעשה עיבוד של המידע שהוא רואה לפי הבנתו: אנשים שעומדים מצד ימין עומדים עם הגב לאלה שמצד שמאל ומסתודדים ביניהם. האנשים משמאל מצביעים על אלה שמצד ימין ואף אחד לא חוצה את החדר לכיוון של האחר. מתוך זה הוא יסיק שיש מתח ואווירה לא נעימה.

אדם אוטיסט יותר חושב את העולם ופחות מבטא אם הוא מרגיש אותו. לחשוב כל הזמן בצורה מודעת זה מעייף וגוזל הרבה אנרגיה. כל הזמן לעשות תהליכים של עיבוד מידע, של איסוף וניתוח שכלי של הנתונים. כשנמצאים עם הרבה אנשים יש יותר מדי נתונים וקשה לעבד את כולם ולכן יש לאנשים אוטיסטית נטייה לצמצם את המגע ואת החשיפה לסביבה, כדי לשמור על האנרגיה".

לא מבינים כוונות ולא מתרגמים הבעות

הרבה פעמים אנשים על הקשת האוטיסטית לא יבחינו בהבעות פנים ובהתנהגויות שמרמזות על תחושות או תגובות, והסימנים החברתיים שברורים לכל אחד אחר, לא יהיו ברורים להם.

ריטה: "ככל שהתפקוד גבוה יותר, כך יש יכולת ללמוד לזהות רגשות לפי הבעות פנים. ילד קטן מזהה את הכוונה של אמא שלו לפי התנהגות והבעות פנים. אם היא מחייכת או כעוסה, עייפה או שמחה. לא צריך ללמד אותו את זה, הוא קולט באופן אינטואיטיבי את המידע הזה מגיל מאד צעיר. עבור ילד אוטיסט זה לא אינטואיטיבי, הוא לא יודע באופן טבעי לתרגם הבעות פנים וצריך ללמוד את זה כמו שלומדים שפה.

בחלק מהסרטים המצוירים הקוריאנים, סרטי מנגה ואנימה, מלמדים להבחין בין הבעות פנים שונות והמשמעויות שלהן, הרבה ילדים נמשכים לסדרות ולסרטונים האלה כי זה לא מרומז אלא ברור ומלמד את השפה של הבעות הפנים.

לאוטיסטים יש גם קושי בפירוש כוונות. לדוגמה, כששואלים אדם אם יש לו שעון, אדם נוירו טיפיקלי, אדם טיפוסי, יבין שהכוונה היא לדעת מה השעה. אדם נוירו א-טיפיקלי, לא טיפוסי, אוטיסט, לא יבין זאת אינטואיטיבית, אלא כאשר יסבירו לו את הכוונה".

בספקטרום האוטיסטי יש המון רמות ומספר מאפיינים ביניהם תגובות חריגות לגירויים חושיים כמו צלילים, מגע, ריחות, טעמים או מראות, קושי להתמודד עם שינויים, קושי בהבנת סימנים חברתיים והבעות. בגדול לכולם צריך להסביר כוונות כדי להבין את השפה החברתית ואת המצבים. ריטה מספרת על ילד מחונן ברמות על, שאובחן כשהיה בגיל 5 כאוטיסט.

"כשהוא נכנס אלי לחדר הוא אמר לי: ריטה, איזה שמנה את! אמא שלו התביישה, ואמרה לו לא להגיד את זה, אז הילד אמר בצער גדול: ריטה, את לא יודעת שאת שמנה? דוגמה אחרת. באחד האירועים היו על השולחן בקבוקי שתייה בגדלים שונים. ילד אוטיסט בן 13 אמר שהבקבוקים יפים ליצירה, ושאל אם אפשר לקחת את הבקבוקים ליצירה שלו. אמרו לו שכן. הוא שפך את המשקאות ולקח את הבקבוקים. הוא לא הבין שהמסר שמועבר באופן לא מילולי, באופן לא ישיר, את האמירה שלא נאמרה: אחרי שנשתה תיקח, או תמזוג את השתייה למיכל אחר וקח את הבקבוקים. אמרו לו כן, אז הוא לקח".

יש אוטיזם עם תפקוד נמוך, עם פגיעה קוגניטיבית, ויש בתפקוד גבוה שיכולים להיות מחוננים. יכול להיות פיגור, עם הפרעת תקשורת ברמה קלה, כאלה שמתקשרים ומחייכים ויוצרים קשרים עם הסביבה, ומצד שני יכול להיות מחונן עם הפרעת תקשורת חמורה, ילד שיכול ללמוד אבל סגור בחדר שלו, כל היום במחשב, לא מקיים תקשורת עם אף אחד ולא יוצא מהבית. זה משתנה, ולכן נקרא ספקטרום.

יש אוטיזם עם אינטליגנציה רגילה או גבולית, ילדים שמדברים, מתקשרים ורוצים קשר, ובעיקר רוצים שיקשיבו להם כי לאוטיסט קשה לפעמים לקבל את האחר כסובייקט, משמע כישות עצמאית. הרבה פעמים האוטיסט מקבל את האחר כאובייקט, כמו חפץ שיש לו שימוש בחיים. האמא עבור כל תינוק היא אובייקט, היא הציצי המאכיל, ובשלב מאוחר יותר היא הופכת להיות סובייקט, משמע אדם בעל צרכים ורצונות משלה.

ריטה: "האוטיסט מתקשה לראות באחר סובייקט. הוא לא מפתח את תיאוריית המחשבה של האחר – מה האחר מרגיש חושב וצריך. מצד שני יכול להיות מאד רגיש לבעלי חיים. לדוגמה, לפני הרבה שנים ביקרתי בפינת החי באחד מבתי החולים במרכז הארץ, היו בעלי חיים שניצלו מהתעללות ופחדו מבני אדם. הילדים האוטיסטים ידעו איך לגשת אליהם בלי להפחיד אותם".

התנהגויות משונות ורגישות יתר

איך הורים יכולים לשים לב אם הילד אוטיסט? "הזיהוי אצל ילדים קטנים הוא בדרך כלל זיהוי של התנהגויות כמו נפנוף ידיים, אי יצירת קשר עין, אין תגובה לפניות, איחור שפתי, וסימנים נוספים שמראים שצריך אבחון כי הילד לא מתפתח כמו חברים בני גילו.

הסטטיסטיקה מדברת על פי 4 בנים אוטיסטים לעומת בנות, בין השאר כי אצל בנות יותר קשה לאבחן.  הילדה האוטיסטית יכולה לתת לך משהו ומיד לרצות את זה בחזרה. הילד רוצה לספר לך משהו ולא מעניין אותו מה אתה אומר. ילדים בתפקוד תקשורתי גבוה, שמשחקים במחשב, לפעמים משחקים עם ילדים אחרים, אבל הקשר הוא סביב המשחק בלבד. אין קשרים מעבר לכך. גם אם אוהבים אותם ומזמינים אותם, הם נמנעים כי הם מוצפים.

אם הילדים מתפקדים ויש להם אינטליגנציה תקינה, אז איך רואים שהם אוטיסטים? "מתחילים לזהות התנהגויות שנראות מוזרות. רגישות חושית, לדוגמה רגישים לריחות. לא יכולים לסבול ריח של משהו אז יתרחקו מהאחרים. לא סבילים לרעש של לעיסות, לא מוכנים ללבוש בגד עם ציור או בצבע מסוים. לפעמים מחפשים גירוי חזק כמו גירוד רב. יש מקרים של אינטליגנציה גבוהה מאד, אבל התקשורת נמוכה.

הילד יושב על הספסל בחצר וכאשר בא ילד אחר לשבת לידו על הספסל, הוא מתחיל לצרוח. למה? כי מישהו ישב על הספסל שלו. באותה כיתה ילדה עם אינטליגנציה גבולית ותקשורת בתפקוד גבוה יותר, וכאשר היא יושבת על ספסל בחצר ומישהו מתיישב על ידה, היא מחייכת אליו. אינטליגנציה ותקשורת אלה שני חלקים נפרדים לכאורה.

"נער אוטיסט עם אינטליגנציה מאד גבוהה, לומד 5 יחידות מתמטיקה ו 5 יחידות אנגלית בלבד. למה? כי לא צריך. הפסיק ללכת לבית ספר כי הוא לומד טוב יותר בבית. אומרים לו חוק חינוך חובה, אי אפשר, אז הוא אומר- אין בעיה, בואי נעזוב לארץ אחרת שם מותר.

אמא שלו מנסה להסביר לו שאי אפשר כי יש פה אחים בצבא, יש לה פה עבודה, אז הוא אומר תעבדי מהמחשב בחו"ל, ואת האחים גם ככה אינך רואה כל הזמן כי הם בצבא. הוא מגיב לפי הגיון נקי מה כדאי לעשות כדי לשרת את הצרכים שלו. זאת לא אנוכיות, זה אוטיזם. לא להבין את הרגשות והרצונות של האחרים. הצורך התקשורתי של האוטיסט נמוך. להגיד לילד אוטיסט שאלמנט החיברות בבית ספר חשוב, ולכן כדאי ללכת לבית ספר, זה לא מעניין אותו. הוא יכול לשחק במחשב שעות ארוכות עם חברים מכל העולם, אבל כשהם מתחילים לדבר על נושאים שאינם המשחק הוא אומר – באנו לשחק לא לדבר.

"כדי לאבחן אוטיזם צריך 5 מתוך 7 קריטריונים לפי ספר האבחנות DSM-5, המהדורה הנוכחית של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאיות, שמטרתו לאבחן ולסווג הפרעות על פי תסמינים. כל מני הפרעות כולל הפרעת קשר וריכוז, דיכאון, חרדה, הפרעות למידה עם לקות בקריאה כתיבה או חשבון ואחרות. אגב יש כיום נטייה במדינות מסוימות, כמו אנגליה, לא להתייחס לאוטיזם כהפרעה ולא כבעיה אלא כמצב, ולכן מבקשים שם לא להגדיר את האדם "סובל מאוטיזם" או "מתמודד עם אוטיזם" אלא כאוטיסט.

שלושה מהקריטריונים הם בנושא תקשורת: לקות בהדדיות חברתית רגשית, לקות בהתנהגויות תקשורתיות לא מילוליות שמשמשות באינטראקציות חברתיות – מחוות, הבעות פנים וכדומה, והשלישית: לקות בפיתוח שימור והבנה של מערכות יחסים, מתאימות לרמה ההתפתחותית , משמע קשרים כפי שמתאים לגיל של האדם. חייבים ששלושת הקריטריונים האלה יתקיימו.

המדד הנוסף קשור לסימפטומים התנהגותיים: התנהגויות אופייניות וחזרתיות אינטנסיבית לא מתואמת כמו להסתובב, לנופף ידיים, לסדר חפצים בדרך מסוימת, התעקשות על תבנית מילולית שחוזרים עליה, דפוסי חשיבה נוקשים וקושי משמעותי להתמודד עם שינויים, כמו גם תחומי עניין מצומצמים ביותר. מאפיין נוסף הוא קושי בוויסות חושי, רגישות יתר או תת רגישות חושית. קריטריון אחר הוא שהקשיים הופיעו בילדות מוקדמת אבל הם בולטים יותר ככל שהילד גדל ויש פער בתפקוד שלו ביחס לבני גילו.

אחד הקריטריונים אומר ששילוב הסימפטומית פוגע בתפקוד היומיומי של האדם. כי אם האדם או הילד אוטיסט וזה לא מפריע לו בתפקוד, הוא לא צריך הגדרה. הקריטריון האחרון החמישי הוא שאי אפשר להסביר את הקשיים שיש לאדם על ידי לקות שכלית, בעיה התפתחותית, או כל דבר אחר.

אגב, באף אחד מהקריטריונים לא מופיע עניין שמירת קשר עין כמדד הכרחי, זאת משום שיצירת קשר עיין זה חלק משפה חברתית. זה לא קריטריון הכרחי. ילד חרדתי גם לא ישמור קשר עין. ילד עם הפרעת קשב יכול להיות שלא ישמור על קשר עין כי דעתו תוסח. הרבה דברים יכולים לגרום לכך שהילד לא יוצר קשר עין, לא בהכרח אוטיזם.

איינשטיין, אנדי וורהול וג'רי סיינפלד

אחרי הרבה שנים שחיכו לזה, ב 2013 יצא 5 DSM, ספר האבחנות והסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, ושם שונו הגדרות הישנות של אוטיזם. אחדו את ההגדרות שהיו מופרדות בעבר והשאירו בין השאר אוטיזם בתפקוד גבוה, בינוני ונמוך, ויצרו קטגוריה חדשה שנקראת עבור אוטיסטים שאין להם התנהגויות אוטיסטיות אך יש קשיים בהבנה חברתית. המילה "אספרגר" יצאה מהאבחונים. היא עדיין מופיעה בקריטריונים האירופאים, ICD11 שדומה לאמריקאי.

בסרט איש הגשם עם דסטין הופמן, מסופר על אוטיסט עם פיגור, חסר יכולת לפתור בעיות אך עם יכולת אחת מוגברת בספירת קלפים. דסטין הופמן שמשחק את האוטיסט, נאחז בתבניות קבועות. חייב לאכול בשעות קבועות ואת המזון המסוים, חייב לראות תוכנית טלוויזיה מסוימת בשעה קבועה. הוא בנה לעצמו עולם ברור שיש בו נקודות קבועות.

אין גמישות ואין יכולת להכיל שינויים. ההיסטריה מלאה באנשים אוטיסטים שהגיעו להישגים מרשימים. אומרים שאלברט איינשטיין, ניקולס טסלה, אייזק ניוטון, צ'רלס דארווין, היו אוטיסטים. כך גם אנדי וורהול האומן הייחודי, וג'רי סיינפלד שטוען על עצמו שקשה לו עם אינטראקציות חברתיות.

יש אוטיסטים שלא צריכים תמיכה, ילדים ואנשים בעלי יכולות מיוחדות אשר אירועים ואינטראקציות חברתיות לא מצליחות להפריע לריכוז שלהם. זה הקריטריון הרביעי, וזה חשוב מאד כי הוא מבקש לאבחן אם המצב של האדם עם כל התסמינים ביחד, מפריע לאדם לתפקד.

אדם עם חרדה שהולך לעבוד ומקים משפחה, נמנע מחלק מהדברים ועושה את השאר. כל עוד הוא מתפקד רגיל ויודע ממה להימנע, הכל בסדר. כשהחרדה גורמת לעצירת התמודדות עם מטלות התפתחותיות של הגיל, אז זה הפרעה. כך גם עם אוטיסטים.

אם האדם אוטיסט אבל מתמודד עם מטלות התפתחויות של הגיל אז הוא בסדר, מסוגל ליצור קבוצת השתייכות, יש לו שני חברים שמשחק איתם משחקי מחשב, יודע מה רוצה לעשות, אז אין לו הפרעה. אבל אם הוא מסתגר ולא פוגש אף אחד ולא רוצה שום קשר, זאת הפרעה. למה? כי זה מונע ממנו להיות עצמאי, לעשות, לעבוד. אם אדם אוטיסט לומד, מפרנס את עצמו, יש לו קשר עם אדם אחד או שניים והוא מתמודד עם מטלות, זאת לא הפרעה.

היו מקרים של בני נוער בגיל ההתבגרות, שמגלים קשיים רגשיים, מרגישים זרים, מחפשים הגדרה. בגיל התבגרות שזה שלב של גיבוש זהות עצמית, עניין ההגדה יכול להיות משמעותי. נערים ונערות אחרי שנים של טיפולים רגשיים לפעמים גם פסיכיאטריה להפחתת חרדה, ילדים שלפעמים מפסיקים ללכת לבית ספר וכל השנים מטופלים אצל מטפלים שונים, מגלים שהקושי הוא בעצם בתקשורת החברתית.

הילד יכול לקרוא ולהגיד להורים אני חושב שאני על הרצף, כי הילדים קוראים מאמרים, בודקים בעצמם את הקשיים שלהם. ואז הם מגיעים לאבחון, וכשמסתבר שהם אוטיסטים הם אומרים: ידעתי. זה משחרר. זה נותן לנער להבין את עצמו, לא להרגיש שהוא לא בסדר. זה נותן לו מקום לטפל, להתפתח ממנו.

להבין שאין סבל, יש הימנעות

ריטה: "לדעתי אוטיזם זה לא הפרעה, זה לא סבל. זאת עובדה. צריכים הגדרה כדי לתת את הטיפולים המתאימים. אני חושבת שהעבודה עם אדם אוטיסט היא לא להפוך אותו ללא אוטיסט, אלא לעזור לו להגמיש את התבניות, כדי שיהיה לו קל יותר, כדי שיהיו לו פחות עימותים עם הסביבה. כאשר מגמישים את התבניות ילדים מוצאים דרכים להתמודד עם הסביבה טוב יותר.

היה ילד אוטיסט שגרעתי מהאבחנה כשהגיע לגיל 17. בגיל שנתיים הלך, נפנף בידיים ודפק את הראש בקיר. היה בגנים תקשורתיים, כיתות תקשורתיות, קיבל את כל הטיפולים שצריך. הגיע לחטיבה עליונה, ילד מבריק שלמד בכיתה רגילה. הוא מתנדב במד"א, היו לו שני חברים, רישיון נהיגה, והוא מיועד ליחידה צבאית מובחרת. הוא הגיע אלי וביקש שיוציאו אותו מההגדרה כדי שיוכל להתגייס בדרך רגילה ולא ביחידות המיוחדות לאוטיסטים.

הפסיכיאטרית אמרה שהוא כבר לא עונה לחמישה קריטריונים ושלחה לאבחון, ובאמת הבחור לא ענה לקריטריונים. סיימנו את האבחון ושאלתי אותו לפני שהוא יצא, איך התגברת על כך שלא יצרת קשר עין, אז הוא אמר: אני מסתכל על הגבות שלך. ועל נפנוף הידיים בשעת לחץ? אני מכניס לכיס את הידיים הוא אמר. הגמיש את התבניות, יצר פתרונות והאוטיזם לא מפריע לו יותר.

הגדרה צריכה לשרת את האדם ולא האדם את ההגדרה. ההגדרה צריכה לעזור לאדם לקבל את התמיכה הנדרשת כדי שיוכל להתמודד בחברה הרגילה בצורה מיטבית. בצבא יש תוכנית "תתקדמו", תוכנית מיוחדת לאוטיסטים. אבל הוא לא רצה. אם אדם חי טוב ואין בעיה, אז לא צריך אבחון. לא כולם אוהבים מסיבות והרבה חברה. אם יש שניים שלושה חברים ויושבים ביחד במשחקי מחשב או בסרטים זה מספק".

הרבה הורים לילדים אוטיסטים מתקשים להבין את הילד שלהם לא סובל מחוסר חברתי. הם מדברים על כך שהילד נמנע, לא מתחבר, שהוא בודד ומסכן, אבל בעצם זה ההורים שמרגישים אי נוחות מהיות ילדם בלי חברים ולא הילד עצמו.

ריטה: "יש עניין של איכות הסבל. עבור אדם שאינו אוטיסט, הסבל מהקושי החברתי הוא עמוק מאד, לפעמים שברון לב ממש. בן אדם אוטיסט שהוא לבד ואין לו חברים, זה לא אותו חור בלב. זה סבל אחר, כי האוטיסט רוצה מישהו שיקשיב לו. אבל זה לא דומה לאדם שרוצה להיות שייך וסובל דחייה חברתית. יש הבדל באיכות הסבל. אדם שאינו אוטיסט סובל כאשר המפגש החברתי אינו עובר לחברות ונשאר סביב הנושא. הוא רוצה להרחיב מעגל חברים, ליצור תקשורת על מגוון נושאים. האוטיסט לא. יכולה להיות שפה משותפת סביב משחק מחשב, או סביב מבוכים ודרקונים, אך אין שום צורך לעשות פעילות מעבר לנושא המשחק".