מה מתרחש בתוך הבועה המסתורית שבהדר הכרמל

"יום אחד עוד אכנס ואראה מה מתרחש שם", כך תמיד מלמלתי ביני לבין עצמי בכל פעם שחלפתי
על פני הבניין. המבנה שלו היה מרשים ואפילו מרתיע, לפחות עבור הנער הצעיר שהייתי ובמקום מסוים אף מסתורי.

באותו היום נעצרתי והתבוננתי בו. אנשים מכל הסוגים, הצבעים והזרמים יצאו ונכנסו ממנו, ואז בהחלטה של רגע אזרתי אומץ ונכנסתי לתוך בית הכנסת הגדול שברחוב הרצל שבהדר. חזרתי ברגל מבית הספר שבחליסה דרך הדר ועד לביתי בשיבת ציון שבעיר התחתית. כן, אהבתי ללכת ברגל ויותר מכך אהבתי את המתנות הפזורות על הדרך שהעיר מזמנת לנו וקיוויתי לאסוף כמה כאלה. לא התאכזבתי.

חבורות קטנות של שניים, שלושה או קצת יותר ישבו מול ספרים פתוחים ולמדו. מי בלחש ומי בקול נגינה. זה שואל וזה משיב, זה מקשה וחברו מתרץ, זה תוהה למה נכתב כך ולא כך וזה מחדד סברתו או מביא ראיה ממקום אחר המוכיח את דעתו. יהודים.

רב המכר

מאות ספרים ואולי יותר ניצבו על מדפים הצמודים לכותל ארוך, אורזים בתוכם מעט מאלפיים שנות פלפול, פירושים, דעות, מוסר ושאלות ותשובות בכל עניין אפשרי שבאופן פלאי נובעים כולם מספר אחד, שמאז שיצא לאור ניצב בראש רשימת רבי המכר בכל העולם – התנ"ך. באחת הפינות ישב בדד איש מבוגר, קסקט מרופט לראשו. בעיניים עצומות, בריכוז עילאי ובגוף שזע קלות ימינה ושמאלה עשה מעשה חנה, רק שפתיו נעות וקולו לא יִשָׁמֵעַ.

ישבתי על אחד מכיסאות העץ והחלקתי יד על סטנד העץ השחוק שלפניי. כמה פרצופים הוא ראה מולו, כמה ספרים הונחו עליו; לכמה פלפולי לימוד הוא נחשף; ואילו תובנות, חוכמות וידע אדיר הוא ספג? במרחק שלושה ספסלים מימיני ישב אדם מבוגר מעוטר בזקן קצר ועיין בספר. שלושה ספרים סגורים נחו על השולחן לידו. לאחר כמה רגעים, שני נערים צעירים שנכנסו כרוח סערה ושילקוטיהם העידו שזה עתה סיימו יום לימודים, הניחו תיקיהם למרגלות המושב והתיישבו לידו.

"איך היה בבית הספר?" הוא שאל תוך שהוא מחלק להם את הספרים. הם מלמלו משהו והניעו ראשם בניד שמובנו – הכול בסדר. אחד מהם החל קורא. הוא לא סיים את פסוקו והמלמד הניח בעדינות יד על זרועו ותיקן את קריאתו, מדייק אותה ומונע קיבוע טעות שעלולה להשתרש. חזקה עליו חוכמת דברי הקדמונים "שַׁבֶּשְׁתָּא כֵּיוָן דְּעַל, עַל." שיבוש, כיוון שהתקבע והורגלת אליו, נתפס וקשה יהיה לשָׁרְשׁוֹ. תיקן הנער שיבוש לשונו והמשיך.

מה קורה ברגע האמת

התכוונתי לקום ולצאת, אלא שמראה שלושה חבר'ה צעירים שנכנסו והתמקמו בספסל פנוי גרם לי לחזור בי. שלושתם לבשו בגדי עבודה שהעידו על משלח ידם. האחד, בגדיו המוכתמים בצבע, חברו, סרבל כחול לגופו ומברג קטן לבדיקת מתח חשמלי נעוץ בכיס בגדו, והשלישי בחור צעיר ושרירי עטור שיער ארוך שנאסף לצמה שהשתלשלה מעורפו אל גבו ועל חולצת הטריקו שלו הדפס של משאית הובלות. הם שלפו מאחד התאים שלושה ספרים שנראה כאילו המתינו להם שם. הפסקת לימוד קבועה
באמצע יום עבודה? אולי. הם החלו דנים בענייני בְּרָכוֹת.

בעל הסרבל הכחול שנראה ונשמע גם כבעל הסמכות ההלכתית הסביר כי על אבטיח מברכים, "בורא פרי האדמה". הצבעי חשב שיותר מתאים לאבטיח שיברכו עליו "בורא פרי העץ" והסבל בעל הצמה ביטל את שניהם, "שום דבר," הוא פסק. "על אבטיח מברכים שהכול נהיה בדברו." כשראה את חבריו מתבוננים בו בתהייה הוא הסביר. "במלחמת יום הכיפורים הייתי שריונאי בסיני. הטנקים של הפלוגה שלנו עלו על מארב מצרי. החלו קרבות שריון בשריון וההרגשה הייתה כאילו הוטלנו באחת ללב ליבו של הגיהינום. כשהסוף שלנו נראה קרוב מאי פעם ולא נשאר אלא לבקש רחמי שמים, שמענו את המפקד צועק בקשר 'מי יודע איך הדתיים מתפללים?'

היה שקט, אף אחד לא ידע. לא ידענו להתפלל. אין לי מושג מאיפה זה הגיע, אבל לפתע נזכרתי בסבא שלי שבכל פעם שהייתי בא לבקרו היה נותן לי כוס מיץ ואומר לי לברך 'שהכול נהיה בדברו'. חטפתי במהירות את הקשר וצעקתי בחזרה למפקד 'שהכול נהיה בדברו.'

רגע אחר כך המפקד נתן פקודה לטעון פגז. ברכנו עליו 'שהכול נהיה בדברו' והפגז שוגר. באופן פלאי ונגד כל חוק שהכרנו, הפגז הראשון כבר פגע וטנק מצרי עלה באש. מאותו הרגע, כל פגז ששיגרנו ובירכנו עליו את הברכה, פגע פגיעה ישירה בטנקים המצריים. בעלות השחר הבנו שכנגד כל הסיכויים ההגיוניים, הבסנו אותם. עכשיו תגידו לי, אם 'שהכול נהיה בדברו' עובד על טנק מצרי, למה שלא יעבוד גם על אבטיח?" צמרמורת אחזה בי ועיניי התלחלחו. לאחר כמה רגעי התאוששות ועיכול הדברים ששמעתי זה עתה, קמתי בהרגשה שאני מתנתק ממשהו כביר הנמצא מעל לזמן. ניגבתי באגרופי את עיניי הדומעות, שלא ידעתי כמה מהן היו של צחוק כבוש וכמה של התרגשות יהודית גנטית ויצאתי מן הבועה.

עכשיו נשאר לי לבחור באיזו דרך להמשיך. לרדת לרחוב ה'חלוץ', העממי, לחלוף על פני שוק תלפיות ובהמשך ליד דוכן העוגיות הצמוד לתחנת המוניות לטירה ושממולו 'פוטו ברנר', אחר כך להסניף את ריח הקפה הנטחן ב'קפה כהן', או לפנות ל'הרצל' הרחוב היותר יוקרתי המאכלס חנויות קלאסיות דוגמת 'מצקין' או 'דן גבריאלי' בבית הקרנות… אבל ההתלבטות הזאת הייתה כאין וכאפס לעומת התהייה האם בירידה שלי במדרגות הנביאים לכיוון שיבת ציון לא יחכה לי שם השועל כשהוא ניצב בתנוחת הסוריקטה שלו ליד בית התפילה 'הדרת קודש' ויפציר בי בחיוכו השועלי ובעיניו הטובות להיכנס לכמה דקות להשלים מניין.

ואם תהיתם מי זה השועל ממדרגות נביאים, חזרו נא סיפור אחד אחורה, כי זה לא שועל קונבנציונאלי והוא שווה כל רגע שתשקיעו בו. יש שם גם בונוס. בין כך ובין כך, במסעי מבית הספר אספתי את המתנות שנקרו בדרכי, וכרגיל – לא התאכזבתי.

(קטע קצר מתוך אחד הפרקים שבספר 'סטנטון סיטי' שיצא לאור לאחרונה.)