כשראיתי, ולצערי גם שמעתי את הילד מדבר עם אימו בתור לקופת המָרְכֹּל, נחרדתי. לא פחות. וכיוון שאני מניח כי יש הַנֶּחְרָדִים מֵחֶרְדָתִי אנסה לְסַבֵּר להם את הדעת בעקבות משהו שנצרב בי כשהייתי בגילו של הילד שהטריד את אימו עד כדי הוספת לה שערות לבנות רק בעקבות הדקה האחרונה.
וכך סיפר לי אבי ז"ל: "היה זה כשהייתי בהפסקת הצהריים שבה נהגתי לבקר אצל אחותי ואימי ולאכול עימן. ישבתי בפינת חדר האוכל ואימא, שישבה לידי, הניחה רגליה על כיסא נמוך לידי, כך שדרכי נחסמה. אם ארצה לקום, תצטרך להוריד רגליה. הזמן הפנוי לי לארוחת הצהריים אזל. ואני עדיין יושב. סדרי עדיפויות. השעון אינו יודע מאומה על כיבוד אב ואם, אינו עוצר ולא אכפת לו שאני תקוע בפינה.
אחרי זמן, כשהורידה אימי בנחת את רגליה וקמה, קפצתי ממקומי ומיהרתי לעבודה. איחרתי. אבל אתה מבין איפה הרווחתי?". באותו זמן חשבתי כי זה יפה. כיבוד אב ואם לעילא ולעילא. מצווה. רק הרבה אחר כך הבנתי. זו הייתה הנחלת מסורת. קיבוע שרשרת גנטית. חינוך. כנוהל קבוע, בשבת, כשהמבוגרים פרשו למנוחה, אנחנו היינו בעונג השבת שלנו. משחקים בחוץ. בשקט, כדי לא להעיר אף אחד חלילה.
אם דודי המלומד נמצא – אנחנו סביבו. הוא לא נח. תמיד העדיף את חברתנו על פני בני גילו. הוא מגנט אותנו. אולי בגלל ידיעותיו הנרחבות. אולי בגלל הסיפורים המעניינים, שתמיד יש מה ללמוד מהם. אפילו הלצות ידע. וגם מהן היה הרבה ללמוד. ואולי זה בכלל בגלל החיוך התמידי, המסביר פנים, שלעולם אינו מוכיח, תמיד מקרב.
מעולם לא דיבר על לימודיו. אבל ידענו כי הוא בדרך ל"דוקטור". כששאלנו אותו, ענה בחיוך בוחן "אני רק 'דוק'". כשראה שאיננו מבינים היה אומר: "אני בחצי הדרך. חצי דוקטור".
מילים סתמיות – לא בבית ספרנו
בין היתר, השלים לנו את החסר בידיעת השפה העברית הנכונה והמדוקדקת. העיר, תיקן והסביר. אם הכנסנו בדברינו מילים לועזיות או סלנג כלשהו, היה עוצר אותנו, מחייך ומשכנע אותנו כי "חבל להחליף דיבור בעל משמעות, יקר ושורשי במשהו סתמי". "ובכלל", פירש והסביר, "השפה העברית היא שפת קודש והשיח שלה בהתאם. אפילו דיבור יום-יומי אינו דומה לשפות הלעז ורחוק מדרכיהן". והיה מביא דוגמאות:
- דרך העולם, כשרוצים לנחם אדם שאיבד קרוב יקר, אומרים: "משתתף בצערך", או "שלא תדע עוד צער". וכי צערך מנחם אותו? ואיך תיכנס בנעליו? בצערו האישי? מילים, שאין בהן כלום.
- אם, רחמנא ליצלן, שמענו על פלוני שנפטר מן העולם, נצדיק את הדין ונאמר, "ברוך דיין האמת". שהרי, לא מחשבותינו מחשבותיו ומה לנו בשיקולי שמיים? אבל אנו יודעים שחותמו "אמת" ואין עוולה לפניו.
- ואם ניכנס לנחם אבלים, נאמר "מן השמיים תנוחמו". כי במה אנחנו נוכל לנחם? איזה כלים אמתיים יש לנו? מי שיש ביכולתו, הוא ינחם. ולכן "המקום ינחם אותם […] ולא יוסיפו לדאבה עוד".
- ולהבדיל. כשתפגוש חבר לאחר זמן, תברכו: "השם עמך", והוא יענך "יברכך השם".
- כשתקבל דבר, תביע תודה באמירת: "יעבדוך עמים". והנותן יחזיר, "וישתחוו לך לאומים".
- ואם התעטש חברך, תברכו ב"חיים טובים" והוא יודה לך – "ויוסיפו לך שנות חיים".
- כשתתעטש ואין איש עמך, תאמר – "לישועתך קיוויתי השם".
- וכשתראה רוב טובה, תאחל "בן פורת יוסף".
- כשתיפרד מיקיריך, לאחר שדאגת להם לשנת הלילה, תברכם: "בטוב תלינו". והם יענוך – "בישועה ורחמים תקיץ". ויש עוד. דיבור יהודי.
לפעמים, שיחקנו במגרש האספלט הישן והגיעה שעת מנחה, או ערבית רצנו בבגדי המשחק הקצרים ונכנסנו לבית התפילה מתנשפים, סמוקי פנים ונוטפי זיעה. מעולם לא העירו לנו על הופעה לא נאותה. מקרבים.
לא הוא מעשן, היטלר מעשן.
וכך שמעתי: זמן מועט ביותר לאחר השואה הנוראה, כשהלך הרב עם בנו לבית הכנסת ביום השבת, ראה צעיר יהודי, פליט מצומק, שחיף עצמות, יושב בקרן הרחוב. הזמינו הרב במאור פנים לבית הכנסת. הנער משך בכתפיו, "לא מעניין אותי", אמר.
הפציר הרב, "בוא. תשב לידי, תשמע ניגונים יפים". התחבט הנער ולבסוף השתרך עם הרבי. מדי פעם, הציץ הרב בנער. בחן את תגובותיו. לאחר התפילה, לפני שנפרד ממנו, שאל: "נו?"
"דווקא נחמד", השיב הצעיר. בשבת שאחרי כן, שוב פגש הרב את הנער, עומד באותו המקום, סיגריה בפיו. משך בן הרב בכנף אביו. "ראה אבא, הוא מעשן בשבת". עצר הרב. נעץ עיניו בפני בנו ואמר: "לא הוא מעשן. היטלר מעשן". חיבק הרב את הצעיר ושאל, "תבוא איתי?"
"לא נראה לי", הייתה התשובה.
"כדאי לך. אתה תהיה החזן", אמר הרב. סופו של עניין, נתרצה והלך איתו. בשבת הבאה, באותה קרן רחוב, נפגשו שוב. הנער המצומק נראה מעשן ברוב חשק. "בוא בני", אמר הרב לצעיר. "אתה החזן גם היום". הלך איתו. משך הבן בכנף אביו ולחש באוזנו, "אבל אבא הוא מחלל שבת בפרהסיה, הוא מעשן בשבת, כיצד יהיה חזן?"
הסתכל הרב בבנו ואמר: "לא הוא מעשן. הגסטאפו מעשן". לאחר אותה השבת כבר לא נראה הנער.
מתוך שאוהבים – מקרבים
עשרות שנים עברו מאז ואל חדרו של הרב הישיש נכנס אדם מבוגר. כיפה גדולה לראשו וציציותיו משתלשלות מצדדיו.
"שלום לכבוד הרב. אני רוצה להזמין את כבודו לברך בחתונת נכדי".
"שלום וברכה", ענה הרב. "מי כבודו?"
"אינך מכירני? אני הבחור הרזה, שחיף העצמות, שחיבקת והושבת לידך בבית הכנסת. לפני, אולי,
ארבעים שנה".
לקח לרב קצת זמן לעכל. "כן, כן, ודאי שאני זוכר", אמר. ולאחר שניות מספר הוסיף, "לא אוכל להגיע
לחתונה, אבל לשבע הברכות, בעזרת השם, אגיע".
כשהגיע לשבע הברכות, קיבל את פניו במאור פנים נכדו של אותו הבחור.
"אני הנכד", אמר לרב הזקן. "הנכד של סבא שהצלת. אבל ראה, כבוד הרב, מה הצלת לסבא יש כאן קרוב למאה צאצאים, כולם יהודים אוהבי אדם ויראי שמיים, וכולם כאן בזכותך, בזכות ההזדמנות שנתת לבחור שעישן בשבת, להיות חזן בבית הכנסת". הרב הרכין ראש במעט, ובינו לבין עצמו לחש, "לא הוא עישן". מתוך שאוהבים – מקרבים.
כל כך יפה ומרגש.
ישר כח יצחק טויטו על הכתבה המעניינת