היא נטשה, ובמקומו הייתי פוצח בריקוד סוחף • (וזה לגמרי לא מה שאתם חושבים) • יצחק טויטו

היא נטשה אותו

פגישת חבר ילדות היא תמיד עניין שמח, על אחת כמה וכמה כשזה קורה לאחר זמן רב. כך הם הדברים בדרך כלל כשהשגרה מתנהלת בדרכה הנינוחה ועולם כמנהגו נוהג. אלא שזה לא היה המקרה שלשמו יזם חברי את המפגש, ועולם ממנהגו חרג. הוא שפך את מר ליבו כבר בשיחה הטלפונית והניד בתוכי נימי נפש טעוני עצב וכיוון שהצער הינו אבי אבות הכישלונות כבר הצטערתי שהצטערתי.

ישבנו באחד מבתי הקפה הצבעוניים שבאזור השוק הטורקי. מודה שככה אני אוהב אותם – צבעוניים, כי קפה טוב יש לי בבית. אלא שהסיבה לפגישתנו לא הייתה צבעונית במיוחד. לפחות לא מבחינת ידידי. אסביר. עניינים שבינו לבינה אף פעם לא פשוטים וזה היה המקרה של אחד מחברי ילדותי שישב כרגע מולי מעל כוס קהווה מהבילה.

הבחור היה מדוכדך ברמה כזאת שכוס הקפה שלפניו הושפעה ממנו ונראתה דהויה וחסרת חיים. ככה זה כנראה כשזוגתך נוטשת אותך, והוא ננטש. הרגשה – זיפת. למעשה, כיוון שהכרתי גם את הנוטשת, אני חושב שהוא היה עושה נכון אם היה מרים כוסית ויוצא בריקוד שמח, אבל אי אפשר להתווכח עם עובדות. הוא כאן והוא נראה מפוזר, אובד עצות ומבולבל כאילו הודיעו עכשיו בחדשות שנאסראללה לא נהרג בהפצצה אלא רק נפצע, התחמק מלבנון והגיש לרבנות באמצעות שליח בקשה לגיור. לא בטלפון, לא בביפר. שליח. עניין של ניסיון חיים.

המנה המיוחדת

"שמע", אמרתי, "יש תמיד דברים לא צפויים, לא נורא, הכל יסתדר בסוף." אפילו לעצמי נשמעתי נדוש וקלישאתי עד כדי בחילה, כן, כן, אבל זה המקסימום שיכולתי כרגע לקשקש במטרה להרים לו קצת את מצב הרוח וחוץ מזה כיוונתי למשהו. הוא הרים את עיניו שעד לאותו הרגע בהו בכוס הקפה הדהויה. "מה, מה אמרת?"
"אמרתי שתמיד צץ משהו לא צפוי."
"כן?"
"כן. רוצה דוגמא?"
הוא משך בכתפיו בחוסר אכפתיות.
"לא, לא, זה לא עובד ככה, אתה חייב להיות בריכוז." אמרתי.
"נו, בסדר." מלמל הדהוי.
"זה קרה בספרד במסעדה קטנה וצנועה שהמיקום שלה היה מחייב. היא שכנה במרחק של חמישים
מטרים מזירת האצטדיון של מלחמות השוורים. מה שקורה שם זה שהמטאדור בעזרת הגלימה האדומה מגרה את השור האימתני לדהור אליו ולנגוח בו, ואז בשנייה האחרונה המטאדור מצליח להתחמק, וכל העניין חוזר על עצמו שוב ושוב עד שבפעם האחרונה הוא נועץ בשור המסכן חרב והורג אותו לכל מצהלות ההמון הספרדי, שעם כל הכבוד להם לא הבנתי על מה השמחה, אבל לא זו הפואנטה.

תחשוב שכל כמה ימים שור נהרג ובשרו ואבריו נמכרים למסעדות הסמוכות, והמסעדה שעליה אני
מדבר התמחתה בביצי שור. המיקום מחייב.

היי, זאת לא המנה שלי

ובאותו מקום היה בחור אחד שהגיע למסעדה הצנועה תמיד לאחר הקרב והזמין את מנתו הקבועה
והחביבה עליו – ביצי שור. מנה מכובדת שמילאה את כל הצלחת הגדולה. באחת הפעמים, באופן מפתיע, הוגשה לו לצלחת מנה קטנה. קטנה מאד יחסית למנתו הקבועה. הבחור פנה למלצר הצביע על הצלחת ושאל. "מה זה?"
המלצר משך בכתפיו ופלט. "היום המטאדור הפסיד."
לאחר רגע של עיכול פרץ ידידי בצחוק מתגלגל, "תמיד יכול לצוץ משהו לא צפוי, אה?" הוא אמר בחיוך, ופתאום כוס הקפה שלפניו חזרה לחיים. המטרה הושגה ועכשיו נימי העצב שבקרבי עשו פניית פרסה, וכיוון שהשמחה היא אבי אבות ההצלחה כבר שמחתי ששמחתי.