השועל ממדרגות הנביאים שידע את הסוד לחיים ארוכים

רובנו לא קוראים יותר מאשר את שתי השורות הראשונות. אולי שלוש, אבל מה אם אומר לכם שבסיפור הבא טמון הסוד לחיים ארוכים ובריאים?

"יש לי מתכון פשוט שיכול לעזור ועל הדרך יפתור לך עוד בעיות רבות ואפילו ימנע מהן להגיע אליך."
"כן?"
"כן, אבל אחר כך, בוא, אתה העשירי."

עמדתי בקצה גרם המדרגות הרחב של מעלות הנביאים עם הפנים לכיוון העיר התחתית.
אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה ואין אפשרות לעצור אותו אפילו לרגע, אלא אם כן אתה יהושע בן נון שעצר את השמש בגבעון ואת הירח בעמק איילון, וגם אז צריך שתהיה לך סיבה טובה. למזלנו, יש לנו את המגירות הייעודיות במוח שמתייקות את הדברים שנראו לנו חשובים באותה נקודת זמן. זה יכול להיות אירוע שקרה לפני זמן רב, גם אם בהגדרת העולם הוא עניין זניח כשלעצמו, אך בך השאיר רושם עז אפילו אם התרחש לפני עשרות שנים.

עניין ישן נושן כזה בדיוק הקפיץ לי מוחי מתוך אחת המגירות המופלאות, כשהתחלתי יורד במדרגות הנביאים.

חזרתי מספריית בורוכוב, שם נהגתי להשאיל ספרי קריאה מדי שבוע או שבועיים. צעדתי עד סוף רחוב החלוץ ואחרי שורת דוכני הפלאפלים פניתי ימינה ברחוב הנביאים לכיוון העיר התחתית.
באופן כללי הרגשתי לא טוב. הייתה לי תחושת לחץ לא נעימה במרום הבטן ומין לאות כללית בלתי מוסברת. אולי היה זה סוג של תזכורת על אין ספור חודשים שבהם הרגשתי מצוין ושכחתי להודות על כל יום ויום שכזה. תזכורת ששום דבר אינו מובן מאליו. פרופורציות.

ירדתי במדרגות הרחבות של הנביאים וכבר ממרחק הבחנתי בזקן שעמד כמעט באופן קבוע בשעת בין הערביים בקדמת בית הכנסת 'הדרת קודש', הממוקם באמצע רחוב המדרגות הארוך, וחיכה לאדם אחד או שניים שישלימו את המניין החסר לתפילה.

המבט המחבק

כשאתה בן שש עשרה, בחור בן שלושים נדמה לך כמבוגר. בן חמישים – זקן, ואם עבר את השישים כאילו עבר ובטל מן העולם. אבל מה כבר מבין ילד בן שש עשרה?
הוא כבר הכיר אותי מאין ספור פעמים שבהן נעניתי לבקשתו והיה לי ברור שגם עתה יפנה אליי.
אם לא היה חסר לו מישהו להשלמת המניין הוא לא היה בחוץ.

מצב הרוח שלי שידר בעוצמה, 'עזוב, תמשיך הביתה ולך לנוח, זה לא היום שלך.'
הרמתי יד לאה כשראיתי אותו מחייך אלי מרחוק. "אני מרגיש לא טוב היום," פלטתי לעברו בניסיון היחלצות לא הכי מבריק. הוא בחן אותי לרגע והנהן קלות. "כן, אתה לא נראה הכי טוב. אבל בוא, אתה העשירי ואחר כך אתן לך מתכון שכנראה יפתור לך את הבעיה."
המבט המחבק שלו והעיניים הטובות ניצחו את מצב הרוח.
כשיצאנו, רבע שעה אחר כך, הוא התלווה אליי. "באמת התכוונתי לכך, אתה יודע?"
"מה, כשדיברת על המתכון ההוא?"
"כן."

תמיד אהבתי סיפורים של זקנים ובפרט את סיפורי הניסים שעל גבול המיסטיקה, כשגם נפלאותיהן של תרופות הסבתא נכללו בקטגוריה הזאת. אלא שעכשיו, הדבר היחיד שפנטזתי עליו היה מצב של שכיבת פרקדן על המיטה.
הזקן החביב שראה את הבעת פניי המסויגת אמר לי קצרות, "זה קצר וזה שווה זהב, לא תתחרט."
הכתפיים שלי נשמטו מאליהן בכניעה, אי־אפשר עליו. "אני מקשיב."
ישבנו על משטח האבן המשופע שבצד המדרגות.
"כרוב כבוש." אמר הזקן.
"מה?"
"כרוב כבוש כל יום, זו ההמלצה, קיבלתי את זה מסבתא שלי וזה בא כתוספת למתכון העתיק, כמובן."
התבוננתי בו בעיניים עייפות, אבל לא קמתי עדיין ללכת כדי לא להעליב.
"חמוצים, אתה מדבר איתי על חמוצים?"
"כן, אבל לא כמו אלה שיש בדוכני הפלאפל, שם הם הורגים אותם."
"ולמה אתה חושב שזה עד כדי כך טוב?"
"כיוון שסבתא שלי נפטרה בגיל מאה ושתיים והיא אכלה מזה כל יום."
טוב, יש גבול. "תגיד," אמרתי, משתדל להישמע רגוע. "באיזו שעה הייתה סבתא שלך רגילה לקום כל בוקר?"
"אה, מוקדם, בסביבות חמש.
קמתי. הוא נשאר במקומו על האבן השטוחה. "אז אולי זה המתכון לחיים ארוכים, קימה בחמש בבוקר כל יום או התעמלות בוקר ואולי עוד אין ספור דברים, אי־אפשר לדעת. בכל מקרה – תודה רבה."

שועל

התחלתי לצעוד לעבר המדרגות, כשהמיטה הנכספת מרחפת לנגד עיניי. כשהנחתי את רגלי על המדרגה הראשונה שמעתי אותו מאחוריי.
"בעיקרון אתה צודק, אלא שזה הדבר היחיד שהיא המליצה לי עליו בשביל הבריאות ואף הדגישה לאכול ממנו כל יום. 'כרוב כבוש כל יום', כך היא אמרה."
עצרתי, הסתובבתי והתבוננתי בו. הוא נשאר באותה תנוחה בתוספת חיוך.
חייב להודות שהסתקרנתי. "וסבתא מתושלח אולי גם אמרה לך איך זה בדיוק עוזר?"
לא ידעתי אז מה שמו של הזקן וגם היום, עשרות שנים אחרי אין לי מושג, אבל ביני לבין עצמי כיניתי אותו גרשון. אז גרשון גירד את פדחתו ועל פניו נמרחה מין הבעה שגרמה לך לחשוב כאילו הוא מנסה להיזכר במשהו. קשקוש, הוא עושה הצגות. שועל.

"כן, למעשה היא אמרה שזה טוב מאוד לקיבה, פותר הרבה עניינים שם, עושה סדר במלחמה של החיידקים הטובים נגד הרעים וגם עוזר להימנע מאין ספור מחלות, שאפילו את שמן אנחנו חוששים לבטא."
העניין עם הקיבה עשה את שלו. השתכנעתי. "טוב, תגיד לי איך מכינים את הקסם הזה, אבל אין לי דף ועט לרשום."
"לא צריך, זה פשוט מאוד, אתה כבר תזכור." הוא אמר, פירט והסביר לאט.
כשסיים, הערתי. "נשמע פשוט מדי בשביל הפלאים שאתה אומר שהוא מסוגל לעשות. רגע, בן כמה אתה היום?"
הוא צחק. "אם להתייחס לתקדים של סבתא, אני קצת אחרי חצי הדרך ובכלל, יש אצלי זיוף קל. כשעליתי לארץ רשמו לי בטעות שנה אחת פחות, אולי כי הייתי נמוך ורזה. כשהערתי לאימי על כך היא אמרה לי שזה טוב, 'כך יהיה לך יתרון של שנה עם ניסיון חיים ותהיה חכם יותר מכל החברים שלך בכיתה.' כך היא אמרה. לגבי המתכון, נכון, הוא באמת פשוט וקל לביצוע, אבל אתה בטח יודע שברוב המקרים הפתרונות נמצאים מתחת לאף, במיוחד לדברים שנראים לנו מסובכים." אמר, קם, נופף לי לשלום ונכנס לבית התפילה.

עקיפת סמכות מסוכנת

בחמש הדקות של הדרך שנשארה לי להגיע הביתה, שיננתי את המתכון שחששתי לשכוח, למרות שהיה המתכון הכי בסיסי ופשוט בתבל. כנראה.
לא הייתי בטוח שאזכור, אבל מתברר שדברים שהמוח שלנו מקטלג כחשובים – נצרבים ונשמרים. הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי הביתה היה לחטא צנצנת זכוכית במים רותחים.
שִחזרתי את המתכון של גרשון והתחלתי לעבוד. כל הסיפור לקח לי משהו כמו חמש עשרה דקות ואם אני הולך לחיות עד מאה ושתיים בלי מחלות, זו כנראה ההשקעה הכי משתלמת שקיימת.

הטמנתי את האוצר היקר על מדף מאחורי התנור, לא לפני שהצמדתי לצנצנת מדבקה עם הכתובת
'ס – 102' ומלמלתי ביני לבין עצמי, 'הסיסמה הסודית של סבתא מתושלח'.
זה היה בשעת ערב מוקדמת. מאוחר יותר באותו ערב התגלה הסליק.

"מה זה החמוצים החיוורים האלה בצנצנת שהחבאת מאחורי התנור?" שאלה אותי אימי, שאין דבר נעלם ממנה ואין נסתר מנגד עיניה. נתפסתי.
"אה, זה כרוב כבוש. מתכון שקיבלתי מחבר, הוא אמר שזה בריא." מלמלתי בהתנצלות.
למה התנצלות? כי לעשות משהו במטבח של אימי נכנס להגדרה של 'עקיפת סמכות', חד וחלק. "כרוב כבוש? הוא נראה ממש חיוור ומוזר, כאילו שעוד מעט הוא ימות. מה, הוא רומני החבר הזה שלך?"
"כן, נראה לי."
"טוב, נראה מה יצא לך." אמרה בעיקום אף והתרחקה.

נשפתי אוויר. וואי, וואי, זו לא רק עקיפת סמכות, יותר מזה, זה סוג של התרסה, כאילו הכרזתי, 'את לא יודעת לעשות, אז אני אעשה ממתכון שקיבלתי ממישהו שיודע.' השם ישמור, יחוס, יחמול וירחם. למחרת בבוקר לפני שיצאתי לבית הספר, הצצתי מאחורי התנור.
הצנצנת נראתה אחרת לגמרי.
בין רצועות הכרוב בצבצו חתיכות גזר קטנות, רצועות דקות של פלפל אדום, גבעולי שמיר, פלפל ירוק חריף, כדורים קטנים של פלפל אנגלי ונדמה היה לי שהרחתי גם חומץ. קורטוב.
הצנצנת נראתה כמו ציור של קנדינסקי על סטרואידים והזכירה לי את פסטיבל הפרחים שהיה מגיע מדי שנה לקריית אליעזר. רק עכשיו הבנתי את ההערה של אימא מאתמול, כשגילתה את הכרוב שלי, ש'עוד מעט הוא ימות'. ליד האומנות הצבעונית הזו, אין ספק.
פסטיבל הצבעים היה מדהים, אבל הייתי סקפטי. זה לא המתכון המקורי, וההוא, המקורי, מגיע עם קבלות. קבלות עם תעודת עוסק פטור, סבתא – 102 ופטורה ממחלות. שווה התייעצות.

למחרת באותה שעת בין הערביים, גרשון ניצב באותה פוזת הסוּריקָטָה שלו, מתצפת לעבר המדרגות, אלה שעולות ואלה שיורדות. צופה, מקווה ומייחל לעוד אחד או שניים שישלימו את המניין שהלך והידלדל משנה לשנה.

תוספות

הוא קיבל אותי כרגיל, בחיוך.
"שאלה." יריתי ללא הקדמות. "עבדתי לפי המתכון של סבתא חיים ארוכים, אלא שאימי הוסיפה לצנצנת עוד כל מיני ירקות ואפילו קצת חומץ. זה לא עלול לשבש את התוצאה?"
גרשון צחק בפה מלא, אולי מתוספת הכינוי שלי לסבתא שלו. "תקשיב, ברומניה בתקופת סבתא שלי, חיו ברמה של הישרדות שאתה לא יכול לדמיין. כל דבר היה מחושב ובצמצום ולא תמיד היה הכול, אז להוסיף עוד כמה דברים זה מצוין, העיקר שיהיה לך כרוב כל יום כי הוא העיקר."

לאחר נשיפת הקלה מתבקשת שאלתי, "בפעם הקודמת הזכרת שהכרוב הוא כתוספת למתכון העתיק. למה התכוונת, מה זה העתיק הזה?"
"אה, כרוב הוא באמת שובר השוויון בעניין הספציפי הזה, אבל יש משהו אפילו יותר חזק מהכרוב שאני מתאמץ לא לדלג עליו ושאותו למדתי בחוץ לארץ כילד בחדר."
הוא עצר לרגע, נותן למילים להישאר באוויר ולגרות אותי לשאול. השועל הצליח, הסתקרנתי. "כן, מה יותר חזק מהכרוב?"
"באחד השיעורים למדנו קטע מספר 'משלי' שכתב החכם באדם. אתה יודע מי זה?"
"שלמה המלך."
"נכון. בפרק ד' הוא כתב את המשפט הבא: 'כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.' והמלמד פרש לנו בפשטות שהשומרים את מצוות התורה יזכו בין היתר גם למרפא. אז אני מוסיף את האלמנט הזה. אני מגיע לבית הכנסת שעה לפני הזמן ולומד, כדי שאדע מה ואיך לקיים ולשמור וכמובן מדי יום גם מנשנש קצת כרוב כבוש." הוסיף בקריצה.
זה היה מזמן.

עכשיו ניצבתי מול השער החלוד של חצר בית הכנסת שעמד תלוי באלכסון ונראה כי אפילו אם זבוב מזדמן ינוח עליו לרגע, הוא יקרוס תחתיו. הכניסה המזוהמת בגללים ובאשפה שהצמיחה עשבים ודרדרים שהגיעו עד לגובה הברכיים ושלא אִפשרו מעבר, העידו כי המקום נטוש כבר הרבה מאוד זמן. הרגשתי צביטה בלב.

חשבתי על גרשון. כשדיברתי איתו בפעם האחרונה, הייתי כבן שש עשרה ובאחת ההזדמנויות המעטות שלנו יחד, הזכיר כי לאחרונה חגג שבעים שנים. כיוון שעברו מאז כשלושים שנים, הסקתי כי על פי עץ השורשים שלו ייתכן שהוא עדיין חי וקיים ואולי אפילו ישבור את השיא של הסבתא, שכן הוא הוסיף עוד אלמנט מספר 'משלי' לתפריט.
"גרשון", מלמלתי לכיוון בית הכנסת השומם והמוזנח. "לא נראה לי שיהיה כאן מניין היום, אבל תרשום שהגעתי."

זה לא גרשון והוא כבר לא ילד

התחלתי לרדת במדרגות לכיוון שיבת ציון. העפתי מבט ימינה לאחת הכניסות של בניין אבן ישן. לפני שנים גרו שם זוג מבוגרים קשי יום, שמדי פעם נהג גרשון לעבור דרכם. לא היה לי מושג למה, אבל משהו במוחי לחש שהוא תומך בהם בצורה כלשהי. אישה בת גילי לערך יצאה משם ופנתה לכיוון המדרגות. אפשר לשאול, מה כבר יכול להיות. פניתי אליה.

"סליחה, לפני שנים הכרתי זוג מבוגרים שגרו כאן. אני לא מכיר אותם בשמם, אבל הם היו בקשר עם הגבאי של בית הכנסת הסמוך. את אולי מכירה אותם?"
היא אמדה אותי לרגע ואז חייכה. "הזוג הזה הם סבא וסבתא שלי ונכון, הם היו בקשר עם גבאי בית הכנסת 'הדרת קודש', הוא היה עוזר להם הרבה. סבי נפטר ורק סבתא שלי גרה כאן עכשיו. היא הכירה אותך?"
"לא, אני הכרתי את גבאי בית הכנסת. יש אפשרות לשאול אותה אם היא יודעת מה איתו, איפה הוא גר, או אם הוא עדיין חי?"
"חכה רגע, היא במיטה, אבל אנסה לשאול אותה." אמרה ונפנתה לתוך הבניין.
אחרי דקות ארוכות היא חזרה. "חייבת להגיד לך שסבתא התרגשה. היא אמרה שאלכס לא היה באמת בן אדם, אלא מלאך. בשנים האחרונות, אחרי שבית הכנסת ננטש, הוא נהג להתקשר אליהם, בעיקר לפני החגים לשאול אם חסר משהו או עם מי הם יהיו בחג. בפעם האחרונה שהיא שמעה ממנו היה לפני כשלושה או ארבעה חודשים, כשהתקשר מבית החולים 'פלימן'. הוא נפל, שבר את האגן והתאשפז שם לשיקום." היא משכה קלות בכתפיה ובחצי חיוך הוסיפה. "אין ספק, דור של נפילים, איפה אנחנו ואיפה הם. בכל מקרה, מקווה שעזרתי."
"עזרת לי מאד, תודה רבה ורפואה שלמה ומהירה לסבתא." עניתי ונפרדתי ממנה.

במשך כל הדרך למקום חניית הרכב עלו במוחי קטעי שיחות שהיו לי עם גרשון, שרק עכשיו, עשרות שנים אחרי, הבנתי ששמו אלכס ועשיתי חשבונות כדי לנסות להסיק מה גילו היום. היה קשה.
נכנסתי לרכב, הנעתי ובהחלטה של רגע החלפתי יעד ונסעתי לכיוון בית החולים 'פלימן'.
לאחר בירור קצר צעדתי לכיוון המחלקה המתאימה. שתי אחיות איישו את הדלפק בכניסה למחלקה וכיוון שצעדתי לאט יכולתי לשמוע שברי שיחה. הם פטפטו ביניהן על ענייני שופינג ומכירות סוף עונה. נשים.

צריך סדר ברשומות

כחכחתי בגרוני. התוועדות השופינג אמורה לעצור. היא אכן עצרה, גם אם בהדרגה, והן נפנו אליי.
"אני מחפש מישהו בשם אלכס ששבר את האגן והגיע לכאן לפני כמה חודשים. הוא לא ילד, למעשה, הוא אמור להיות בסביבות מאה."
משהו קל מאוד, כמעט בלתי מורגש, השתנה בשפת הגוף שלהן. ראיתי סוג של מסך שירד על פניהן ושידר – לא משנה מה אתה רוצה, התשובה היא לא.
"ומי אתה בשבילו?"
לא הייתי צריך יותר מידע מזה, שפת הגוף והשאלה הסגירו הכול. איחרתי, גרשון כבר לא איתנו.
"אני לא קרוב משפחה, רק חבר עתיק. הוא היה גבאי בבית הכנסת שמדי פעם ביקרתי בו."
שרירי הכתפיים התרככו ופניהן עטו את הבעת הפנים המתאימה לבשורה שהן התכוונו לבשר. "אלכס נפטר לפני שבוע, בשיבה טובה."

למרות שחשתי את המציאות לפני דקה, זה לא מנע את הצביטה בלב. אולי רק גרם לה להגיע בהדרגה. לאחר שתיקה של כמה שניות, מלמלתי לעברן בשפה רפה. "אהה, טוב, חבל שלא הספקתי לראות אותו." נפרדתי מהן וצעדתי לכיוון היציאה.
הם לא הגיבו ורק עטו עליהן את אותה ההבעה. לא קינאתי בהן, לא תפקיד מלבב. לפני דלת היציאה עצרתי לרגע, הסתובבתי וחזרתי אליהן. הסקרנות הטרידה. "יש לכם אולי מושג בן כמה הוא היה כשנפטר?"
אחת מהן חייכה. "למעשה כן, כי הכול כאן מתועד והוא באמת היה ישיש. לא טעית בהרבה כשאמרת בסביבות מאה. על פי תעודת הזהות שלו הוא היה בן מאה ושלוש כשנפטר, ואני חייבת להגיד לך שהוא היה עצמאי וחיוני, אבל הנפילה והשבר באגן דרדרו את מצבו."
"נראה שאחרי הנפילה והריתוק לכיסא הגלגלים הוא איבד עניין בסביבה וכאילו חיכה לסוף." הוסיפה חברתה.

מגירה ישנה נפתחה במוחי באחת. לאחר שניות בודדות של עיכול המידע נתקפתי בעווית בלתי רצונית של צחוק עד כדי כאב בטן. האחיות הטובות הביטו בי בעיניים מבוהלות ואולי בסוג של חשדנות מהולה ברחמים. 'מסכן, השתגע הבחור. טוב, כל אחד מקבל את זה אחרת'.

הן התקרבו אליי. "הכול בסדר?" שאלה אחת בדאגה אמיתית.
ניגבתי את דמעות הצחוק שנקוו בעיניי והבטתי בהן במבט שניסה לשדר התנצלות. "הוא היה אדם מיוחד. איש של חסד, צדיק אמיתי, מצחיק בדרכו שלו ושועל לא קטן."

הן הביטו זו בזו ואז הנהנו קלות לעברי. כאילו אמרו – לא ממש הבנו, אבל אם זה מקל עליך אז שיהיה.
שנייה לפני שנפרדתי מהן סופית הרגשתי צורך לעשות להן סדר ברשומות.
"כיוון שהכול מסודר ומתועד בדקדקנות אצלכן, אני רק רוצה לציין שתאריך הלידה בתעודת הזהות שלו לא מדויק, למעשה, הוא מבוגר בשנה. הוא נפטר בגיל מאה וארבע."
השתיים הנהנו לעברי במבט רציני ורחום, כזה השמור לניחום אבלים בתקופת השבעה וחזר לשיחת השופינג הרת הגורל שלהן.
חצי שעה מאוחר יותר עצרתי בסופר לקנות כרוב.

זהו פרק אחד מתוך הספר "סטנטון סיטי" שיצא לאור ממש לאחרונה והוא השלישי בסדרה אחרי "לאסוף מתנות מהרצפה" ו"הצלפת שוט". פרטים בקישור: