המבנה שיודע לדבר

מבנים, במיוחד העתיקים שבהם, שיכולים לדבר זה עניין השייך לסרט דמיוני, או מצויר. מצד שני זה סוג של משאלת לב, כיוון שהם נמצאים כאן הרבה לפנינו ויכולים לספר לנו סיפורים ייחודיים ומרתקים. ואני לא מדבר רק על סגנון החיים של שנים עברו, החברות, המשמעות של תקיעת כף ללא חוזה, או הצניעות והתמימות, לא רק.
אולי אני אשמע לכם מוזר אבל החבר'ה האלה מדברים איתי, טוב, לא כולם אבל חלקם. ולא, אני לא זקוק לאשפוז. כן, כן אני יודע, בתי המשוגעים מלאים בכאלה שאומרים בדיוק את המשפט הזה.
אבל עובדה היא עובדה, אני משוחח איתם חופשי, ואל תשאלו אותי למה הם החליטו לדבר דווקא איתי, אין לי מושג.
יאללה ברברתי יותר מדי, בסוף הסיפור תחליטו, הבחור סתם מטורלל זניח או זקוק לאשפוז דחוף.

קולנוע 'הדר'

המבנה איתו ניהלתי את השיחה הוא  קולנוע 'הדר', שבעיר התחתית, שאיתו אני מיודד משכבר בשנים, למרות שאנחנו לא באותו הגיל. הוא נולד קצת לפני קום המדינה, אי שם בשנות הארבעים וכרגע סיפר לי משהו שהעביר בי רעד.

"אני חייב להקדים משהו לצעירים שאולי לא יודעים" אמר הקולנוע הישיש והחביב, "ואדי סאליב הייתה שכונה צפופה עם בתי אבן ישנים שבהם שוכנו עולים מצפון אפריקה. בשכונה הקטנה שוכנו בצפיפות כחמשה עשר אלף תושבים."

"אתה רציני?"
הוא הביט בי בעיניו הטובות ואמר בשקט "יש מצב שאפילו יותר והנורא הוא, שרובם היו מובטלים, או ליתר דיוק, מסורבי עבודה."

"מסורבי עבודה?"
הוא נשף בחוסר סובלנות. "כן, כיוון שמי שלא היה מצויד בפנקס אדום, המשייך אותו למפלגה ה'נכונה', נוצרה לו בעיה רצינית במציאת עבודה, אבל תעזוב עכשיו."

"סליחה על ההפרעה, ימשיך כבודו."

הוא בחן אותי לרגע. "מעניין שלא הכנסת את העניין בספרך האחרון."
"הספר האחרון, 'סטנטון סיטי', מספר סיפורים רבים ומיוחדים על רקע רחובות חיפה, משולבים בהרבה הומור ואופטימיות, ולא נראה לי שהסיפור שאתה מתכוון לספר הולך בכיוון הזה."
הוא הנהן באיטיות לפני שהתחיל.

יעקב אלקריף

הקולנוע הקשיש לקח נשימה והמשיך, "בערב קיץ  אחד של 1959, יעקב אלקריף שעבד מידי פעם בסבלות ושאהבתו לערק הייתה ידועה לתושבי הוואדי, הסתובב ליד קפה 'רוזוליו' ומפה לשם הסתבך בקטטה לא נעימה. יש אומרים שהוא שתה כמה כוסיות ובעל בית הקפה טען שהוא לא שילם והזעיק משטרה. בין כך ובין כך, במהלך העניינים השוטרים ירו ביעקב שהתמוטט ונפל.

עכשיו תאר לך מה קורה בשכונה צפופה, עמוסה באנשים מרירים ומתוסכלים שנתקלים בקיפוח על בסיס יום יומי, כשהם רואים שוטרים שלא אהודים עליהם במיוחד, יורים באחד משלהם. שוטרים המייצגים את הממסד שמפלה אותם בכל תחום.

אלקריף פונה לבית חולים ועוד באותו הלילה נפוצה השמועה בשכונה כי יעקב נהרג.
אם עד לאותו הערב השכונה הייתה סוג של חבית חומר נפץ, המקרה הזה היה הניצוץ.
מאוחר יותר המון מתושבי השכונה צרו על תחנת המשטרה המקומית וההפגנות שהתפשטו גם לשכונת הדר, הפכו לאלימות במיוחד, כאלה שלא ראיתי מעודי."

"עד כדי כך?"
"תבין, היה בהם זעם, תסכול, רגשות של השפלה ואכזבה. יתכן שזה היה קורה בכל מקרה אלא שאלקריף, היה הטריגר. אבל זה לא נגמר כאן, המהומות התפשטו מעבר לחיפה, והארץ הצעירה רעשה וגעשה.

 טוב, כדי לא להלאות אותך אקצר ואציין שהוקמה וועדת חקירה שנקראה וועדת עציוני, שבשורה התחתונה טייחה את האירועים והדוח שלה שידר את חוסר ההבנה שלהם את המציאות האמיתית. כל הסיפור הזה התרחש כמה חודשים לפני הבחירות וכדי להרגיע את המצב, ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, החליט לכנס אספת בחירות כאן ממש."

"מה זה כאן ממש, פה אצלך, בקולנוע?"
"בדיוק, אבל תחשוב שהכנס  נקבע ליום שישי בערב."

נו, אז?"
'הדר' צחקק במרירות. "תבין, כמעט כל תושבי השכונה היו שומרי שבת או לפחות מסורתיים, ולעשות את הכנס ביום שישי ממחיש עד כמה הממשל היה מנותק."

היינו בשקט לכמה רגעים, מפנימים, לפחות אני.

"אז ממש היית במרכז העניינים באותה תקופה, כאילו…'סלב'."
"לא יודע מה זה ה 'סלב' הזה שלך, אבל כן, כחודשיים לאחר אותו מקרה, בגין, יו"ר תנועת החירות דאז, קיים ברחבה שלמרגלותיי עצרת מחאה או כנס בחירות, ואפילו אירחתי כאן את אספת הבחירות של הממשל, כשבמרפסת שלי עמדו בן גוריון, פרס ואבא חושי, ראש העיר. תבדוק באמצעים המודרניים שלך, יש תמונה."

צחקתי "'סלב' קשיש וחביב."
"לא מבין את השפה שלך, דבר עברית."
"לא חשוב, "תגיד, מה נגמר עם יעקב אלקריף?" שאלתי.
הקולנוע העתיק נשף נשיפה ארוכה ואיטית. "למעשה, אלקריף לא נהרג, אבל נשאר משותק עד סוף ימיו. הוא טופל זמן רב בבית חולים ונפטר כחמש עשרה שנים אחרי כן, מריר וחסר כל."

"לא הייתה לו משפחה?"
"לא."
"הוא לא קיבל פיצוי כלשהו?"
"הוא קיבל מהמדינה כיסא גלגלים."
"עצוב."
"כן, אבל הוא היה סוג של ציון דרך ושינה משהו לדורות."
"מה?"
"בעקבות האירועים, הונהגו לראשונה קצבאות ילדים, ששולמו למשפחות בעלות ארבעה ילדים ומעלה."

התבוננתי בידידי הוותיק ופלטתי כמעט בלחש "ועכשיו רוצים להרוס אותך ולבנות מגדל של בטון וזכוכית מודרני, שלא יודע כלום על היסטוריה."

יכולתי להישבע שראיתי באותו הרגע דמעה זולגת ממרומי הבניין לאורך הטיח המתקלף, או שאולי הייתה זו רק טיפה של גשם שגלשה מהמרזב החלוד והישן. אולי.