הילד שנולד מהשבר ובנה חיים של אור
בבית המלא בנברשות עתיקות שאותן הוא משקם ומחזיר לחיים, יונה מזור מוקף בחפצים שנשאו איתם מאות שנים של זיכרונות.
אולי משום כך הם קרובים כל כך לליבו: גם חייו שלו הם סיפור של שימור, תיקון ובנייה מחדש. כיום, כאיש עסקים, כאיש ציבור וכמנהיג בצמרת "רוטרי ישראל", הוא פועל מתוך שקט פנימי של אדם שיודע כי משמעותו של אדם אינה נמדדת רק במה שהשיג, אלא במה שהוא מעניק לאחרים.
מאחורי הדרך המרשימה הזו עומד ילד שנולד בשנת 1952 בחיפה להורים ניצולי שואה, שהגיעו לארץ ללא משפחות, ללא רכוש וללא עבר שניתן היה להשיב.
בדירת שני חדרים צנועה בשכונת קריית אליעזר, בין סיפורי האובדן של הוריו לבין החלום הישראלי של התחלה חדשה, למד יונה מזור את השיעור שילך איתו כל חייו: גם מתוך שבר אפשר לבנות אור.
"גם אני חי פה"
כאן, המדור המבקש לפתוח דלתות, לא רק של בתים, אלא של נפשות. זהו מדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות, היישר אל מרחב מגוריהן, מתוך אמונה כי היכרות אמיתית נרקמת דרך סיפורים, מטעני חיים ונקודות מבט ייחודיות ואישיות.
כך נפרש בהדרגה הפסיפס האנושי העשיר של עירנו, חיפה, עיר של קולות, זיכרונות וזהויות חיות ונושמות. מדור אודות נשים ואנשים החיים כאן, כפי שמרמז גם שמו של המדור: "גם אני חי פה".
זה המקום בו נפגשים עם הדמויות הללו בתוך בתיהן, אך לא כחלל פיזי גרידא, כזה הנמדד במטרים רבועים, בשומות נדל"ן או באסתטיקה עיצובית. הבית מתואר כאן כמרחב רווי משמעות: אוצר של זיכרונות, עדות לסיפורי חיים ומרחב טעון ברגש. דרך הבית נכיר את יושביו, לא מבחוץ, אלא מבפנים: דרך עדשה אינטימית, חד פעמית, החושפת את עולמם כפי שהוא נחווה מבפנים.
הפעם נתארח בביתם המרשים של יונה מזור ואשת חיקו הנצחית, רעייתו עטרה.
מן היערות של ווהלין אל חופי הכרמל
כשיונה מזור נולד בחיפה בשנת 1952, שבע שנים בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הוא כבר נשא עמו היסטוריה שלא הייתה שלו, אך עתידה הייתה לעצב כל נדבך בזהותו.
הוריו, שמואל-סיומה מזורק ומינה לבית זיבלט, הגיעו ארצה בשנת 1948 עם בנם הבכור פסח, לאחר שאיבדו את כל משפחתם בשואה.
הם היו ילידי חבל ווהלין שבפולין, אזור שסופח לאחר המלחמה לאוקראינה, ושניהם נשאו עמם זיכרונות של עולם יהודי שנכחד. אימו הייתה בת שש עשרה בלבד כאשר הצבא הגרמני התקרב לעיר רובנה. יחד עם אחיה בן הארבע עשרה ודודיהם, הצליחה להימלט מזרחה אל ברית המועצות. אמה נותרה מאחור, ממתינה לבעלה מבלי לדעת שכבר נרצח. זמן קצר לאחר מכן הובלו יהודי רובנה אל היער ושם נטבחו ביריות בידי הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים. מסע ההישרדות של הנערה הוביל אותה עד אוזבקיסטן, שם התמודדה עם רעב כה קשה עד שכמעט איבדה את חייה. מנהל עבודה יהודי במחסן תבואה העניק לה עבודה ובכך הציל את חייה. בסיום המלחמה ביקש הוא ורעייתו, שלא זכו לילדים, לאמצה כבת.
גם אביו של יונה שרד כנגד כל הסיכויים. בן העיירה אוסטרוג, המרוחקת כעשרים קילומטר בלבד מרובנה, שירת כפרש בצבא הפולני ונשלח לסיביר. הוא סבל מקור, רעב ומחלות עד שכמעט התעוור. כששב לביתו גילה שהוריו, אחיו ואחותו נרצחו יחד עם כל יהודי העיירה. הוא נותר האדם היחיד ממשפחתו.
שני הצעירים, שכל אחד מהם נשא עמו עולם שנמחק, נפגשו לאחר המלחמה במחנה העקורים פוקינג שבבוואריה. המחנה, שהוקם בידי צבא ארצות הברית והיה השני בגודלו בגרמניה, הפך למקום שבו אלפי ניצולים ניסו להשיב לעצמם חיים. שם נולד בשנת 1947 בנם הבכור פסח ז"ל (נפ' 2019). שנה לאחר מכן עלו בני המשפחה הצעירה לישראל באונייה "קזרטה", שהפליגה ממרסיי אל מדינה שזה עתה קמה.
בית קטן בארץ גדולה
הם הגיעו לארץ ללא הורים שילוו אותם, ללא אחים, ללא רכוש, ללא מקצוע וללא השכלה. כל עולמם הסתכם בילד קטן ובאמונה שדווקא בארץ החדשה ניתן יהיה להתחיל מחדש.
בחיפה מצאו בית ערבי נטוש בן חדר אחד ברחוב מוכליס, שכיום נקרא רחוב י.ל. פרץ. החדר הזה היה ביתם במשך השנים הראשונות, ובין קירותיו נבנתה משפחה חדשה על יסודות של אובדן, התמדה ואמונה.
האב החל לעבוד כסבל בנמל חיפה, עבודה מפרכת שנדרשה ממי שכבר נשא על גבו חיים שלמים. בהמשך מצא את מקומו כמסגר במפעל דשנים בקריית אתא, שם עבד עד פרישתו. האם, ששרדה רעב ונדודים, הקדישה את עצמה לבניית בית יציב לילדיה. עבור שניהם, כל יום של שגרה היה ניצחון קטן על העבר.
אל תוך המציאות הזאת הגיעו בשנת 1952 התאומים יונה ואבי. הם נולדו בבית היולדות "אימהות" שבשדרות הנשיא, אז רחוב הצנובר.
גם המבנה שבו באו לעולם נשא סיפור יוצא דופן. הוא תוכנן בשנת 1936 בידי האדריכל שמואל רוזוב כבית משפחת רוטנברג, והוסב בשנת 1945 לבית יולדות ביוזמת ד"ר פיניה רוטנברג. בין כתליו נולדו לא רק ילדי חיפה אלא גם בני משפחת המלוכה הירדנית, בזכות קשרי הידידות עם המלך עבדאללה הראשון, שאף העניק לבית החולים אוהל בדואי גדול שבו נערכו טקסי ברית המילה. הייתה בכך אירוניה היסטורית כמעט פיוטית: באותו מקום שבו נולדו נסיכים, נולדו גם ילדיהם של מי שהגיעו חסרי כל, לאחר שאיבדו עולם שלם.
הילד שנולד אל הזיכרון
יונה לא הכיר את הסבים והסבתות שמעולם לא זכו לראותו, ולא את הדודים ובני הדודים שנרצחו עוד לפני שנולד. אך ההיעדר שלהם היה נוכח בבית, כמעט כמו אילו ישבו סביב שולחן השבת. הוא גדל בידיעה שהוריו אינם רק עולים חדשים, אלא אנשים שהצליחו להציל את חייהם מן התהום ובמאמץ כמעט בלתי נתפס בנו מתוכה משפחה חדשה.
ילדותו בחיפה הייתה אפוא יותר מסיפורו של ילד בעיר מתפתחת, היא הייתה סיפורו של דור שנולד אל מדינה צעירה, אך ירש זיכרון עתיק של חורבן, הישרדות ותקומה. הרחובות שבהם שיחק, הנמל שבו עבד אביו והבית הצנוע שבו גדל לא היו רק תפאורה, אלא עדות חיה למסע שהחל ביערות ווהלין והסתיים על מורדות הכרמל. משם, מתוך אותה נקודת פתיחה צנועה ורוויית משמעות, החל להיכתב גם סיפור חייו של יונה, סיפור שעתיד היה להתרחק מן האובדן, אך לעולם לא להתנתק ממנו.
האושר שבקומה הרביעית
בשנת 1957, כאשר היה יונה בן חמש, עברה המשפחה לדירת שני חדרים צנועה בקומה הרביעית של בניין בשדרות רוטשילד 12, בשכונת קריית אליעזר בחיפה. בעבור זוג ניצולי שואה, שהגיעו ארצה כמעט ללא דבר, לא הייתה זו רק דירה, היא הייתה הפעם הראשונה שבה העתיד קיבל כתובת. השכונה, שנבנתה בראשית שנות החמישים עבור העולים החדשים ועובדי הנמל והתעשיות שסביבו, הייתה אחת מאותן שכונות של המדינה הצעירה שבהן כולם התחילו כמעט מאותה נקודה, משפחות פועלים, עולים מאירופה ומארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון, חלקו את אותם רחובות ואת אותה מציאות כלכלית. איש לא הרגיש יוצא דופן, משום שכמעט כולם נשאו סיפור דומה של התחלה מחדש.
מן המרפסת שבקומה הרביעית ניתן היה לראות את אצטדיון קריית אליעזר, שהיה במשך עשרות שנים הלב הפועם של השכונה ושל הכדורגל החיפאי. בשבתות הגיעו קולות המשחקים אל הבית, בעת שיונה ואחיו אבי ופסח ז"ל, יכלו לצפות מרחוק במשחקי מכבי והפועל חיפה. האצטדיון, הרחובות, הילדים ששיחקו בחוץ והנוף העירוני הפכו לתפאורה של ילדות פשוטה אך מאושרת, מאושרת מאד.
הבית עצמו היה קטן מאוד. ההורים ישנו בסלון, ושלושת הילדים חלקו חדר אחד. האם לא עבדה עד שהתאומים הגיעו לגיל שתים עשרה, בעוד האב עבד שבעה ימים בשבוע, שתים עשרה שעות ביום, כדי לפרנס את משפחתו. עד גיל שמונה כמעט שלא ראה יונה את אביו, הוא היה יוצא מוקדם בבוקר, בשעה שבה הילדים עדיין ישנו וחוזר בלילה לאחר שכבר נרדמו. אך מאחורי ההיעדר הפיזי עמדה נוכחות מסוג אחר: אב שניסה להעניק לילדיו את הדבר שהיה חסר כל כך בחייו שלו – ביטחון.
בית שנבנה מעבר למילים
למרות הצפיפות והפשטות, הבית ברחוב רוטשילד היה מקום של אהבה ולכידות. למשפחה לא הייתה משפחה מורחבת להישען עליה, לא היו סבים, דודים או קרובים שימלאו את החסר, היו רק ההורים והילדים ובתוך המעגל המצומצם הזה נוצר קשר עמוק. הוריו של יונה הרעיפו על ילדיהם אהבה ודאגו לחינוכם ולהשכלתם, כאילו ביקשו להשלים באמצעותם את כל מה שנשלל מהם.
בבית התקיימה חלוקה שקטה בין העולם שאבד לעולם שנבנה. ההורים דיברו עם ילדיהם עברית בלבד, מתוך רצון שהילדים יהיו ישראלים לכל דבר, בינם לבין עצמם עדיין דיברו יידיש, השפה שנשאה את זיכרון אירופה ואת האנשים שלא שבו. בהדרגה הפכו הילדים למורי הדרך של הוריהם בעולם החדש: הם לימדו אותם עברית, קריאה וכתיבה, ובכך התהפך לרגע הסדר הטבעי. הילדים לימדו את הוריהם את שפת העתיד.
יונה ואחיו התאום אבי צעדו יחד בכל תחנות הילדות. בגיל חמש הלכו יחד לגן החובה בשכונה ובגיל שש החלו ללמוד בבית הספר היסודי "דרור", שבו בילו שמונה שנים לצד חברים שהגיעו ממשפחות ממוצא אירופי ואפריקאי. זו הייתה ילדות של חברויות עמוקות, משחקים ברחובות ותחושת שייכות מלאה, לא היו בה מותרות רבות, אך הייתה בה תחושת עושר מסוג אחר: הידיעה שהם חלק מקהילה.
בגיל שלוש עשרה הגיע רגע סמלי במיוחד. ליונה ולאחיו התאום נערכה מסיבת בר מצווה, ב"קזינו" שבבת גלים, אחד המבנים ההיסטוריים המזוהים ביותר עם חיפה. למרות שמו, לא היה זה מקום של הימורים, אלא מרכז חברתי ותרבותי שנבנה בשנות השלושים על קו המים.
שם, מול הים, חגגו הוריו את כניסת בניהם לעולם המבוגרים. עבור מי שהגיעו שנים קודם לכן כפליטים ללא משפחה וללא רכוש, הייתה זו תמונה כמעט בלתי נתפסת: שני בנים, חברים סביבם, עיר חדשה מאחוריהם ועתיד לפניהם. לרגע אחד, כל מה שאבד באירופה נדחק הצידה ובמקומו עמדה המשפחה שהם הצליחו לבנות.
ממעבדת האלקטרוניקה אל העולם הגדול
אחרי שמונה שנות לימוד בבית הספר היסודי "דרור", הגיע יונה אל שלב חדש בחייו. במקום להמשיך למסלול תיכון עיוני, בחר ללמוד בבית ספר תיכון עיוני-מקצועי לקראת תואר "טכנאי אלקטרוניקה". זו הייתה בחירה מעשית, כמעט אופיינית לדור של משפחות פועלים, שבו מקצוע היה לא רק תחום עניין אלא מפתח לעצמאות ולביטחון. במשך שנות לימודיו למד לצד המקצועות ההומניים מתמטיקה, כימיה ופיזיקה ברמה של חמש יחידות, ובמקביל העמיק ביסודות החשמל, האלקטרוניקה והרדיו.
אך הדרך אל המקצוע לא הייתה פשוטה. הלימודים וההכשרה נמשכו יום אחר יום, מבוקר ועד ערב, והותירו מעט מאוד מקום לחיים שמחוץ לכיתה. החברים, הרחוב והמפגשים הספונטניים של ילדותו בקריית אליעזר נדחקו הצידה. עולם שהיה פעם מלא במשחקים ובחברויות הפך לעולם של מעבדות, שרטוטים ומכשירים. זו הייתה תקופה של התבגרות מואצת, שבה למד יונה לא רק כיצד להרכיב מעגלים חשמליים, אלא גם כיצד לשאת אחריות ולהתמיד בדרך שבחר.
דווקא בתוך התקופה התובענית הזאת הגיע מפגש ששינה את חייו. בכיתה י"ב הכיר את עטרה, תלמידת כיתה י' ב"תיכון חדש" בחיפה. היא נכנסה לחייו בזמן שבו העולם שלו הצטמצם כמעט לחלוטין ללימודים ולעבודה והביאה עמה מרחב אחר: חברות, קרבה ותחושת בית. מאז אותו מפגש לא נפרדו דרכיהם.
בין ים, מלחמה ושליחות
מיד לאחר סיום לימודיו התגייס יונה לצה"ל. בשל הכשרתו המקצועית נקבע כי ישרת בחיל מקצועי, בתנאי שיחתום מראש על שנת שירות קבע נוספת. כך החלו ארבע שנים שהפכו לבסיס הקריירה הצבאית שלו: שלוש שנות שירות חובה ושנת קבע. בשנת 1971 הצטרף לחיל הים, חיל מקצועי אך גם משפחתי, שבו עתיד היה לבלות את מרבית חייו הבוגרים.
לאחר תקופת הכשרה בת שלושה חודשים החל את דרכו כטכנאי אלקטרוניקה בבסיס ספינות הטילים והצוללות בבת גלים, אותו אזור חיפאי שהיה מוכר לו מילדות. בתוך זמן קצר עבר לבסיס ההדרכה של חיל הים, שם שימש כמדריך אלקטרוניקה בבית הספר שהכשיר את טכנאי האלקטרוניקה של החיל. הוא עבר מן הצד הטכני אל הצד המחנך, מן העבודה עם מערכות אלקטרוניות אל העבודה עם אנשים צעירים שזה עתה החלו את דרכם.
ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים. באוקטובר 1973 מצא עצמו יונה לא רק כאיש מקצוע אלא כלוחם. הוא שירת על ספינות הטילים של חיל הים, שיצאו מדי לילה אל הים כדי להילחם בספינות האויב של מצרים וסוריה. עבור צעיר שגדל בבית של ניצולי שואה, במרחק דור אחד בלבד מהחורבן באירופה, הייתה זו חוויה טעונה במיוחד: ההיסטוריה היהודית לא הייתה עוד סיפור ששמע בבית, אלא אחריות שנשא במדים.
לאחר המלחמה חזר אל בסיס ההדרכה בבת גלים, אל המקום שבו שילב בין ידע מקצועי לבין היכולת להעביר אותו לאחרים. עם השנים התקדם בשורות חיל הים, מילא מגוון תפקידי פיקוד, ולבסוף פרש בשנת 1996 בדרגת סגן אלוף, לאחר עשרים וחמש שנות שירות.
זוג מכנסיים, דירה ריקה ותחילתו של בית
במאי 1975, שלושה חודשים בלבד לפני סיום שנת הקבע שעליה התחייב מראש, נישא יונה לעטרה לבית אהרונוביץ, לאחר ארבע שנות קשר וחברות אמיצה. החתונה נערכה באולם "בת גל" בבת גלים, מרחק של כחמישים מטרים בלבד מ"קזינו" בת גלים, המקום שבו שנים קודם לכן חגג את בר המצווה שלו.
שני רגעים בחייו נפגשו באותו קו חוף: הילד שחגג שם את כניסתו לעולם המבוגרים והאיש הצעיר שהחל שם את חייו העצמאיים.
החתונה נערכה באולם צנוע. בחיפה של אותן שנים היו אולמות מפוארים יותר, אך הללו היו מעבר ליכולתם הכלכלית. גם הבית הראשון שרכשו זמן קצר קודם לכן היה תוצאה של מאמץ גדול ולא של שפע. בעזרת הוריה של עטרה ובאמצעות משכנתא כבדה רכשו דירה צנועה בקריית שפרינצק, שכונת עולים בעלת מעמד סוציו-אקונומי נמוך, דירה בקומה השלישית על עמודי הבניין. משכורתו של יונה בשירות הקבע עמדה על אלף לירות והמשכנתא לבדה הייתה חמש מאות לירות.
הוריו של יונה, שחיו כל חייהם בצניעות ואף סייעו שנה קודם לכן בחתונת אחיו הבכור, לא יכלו לעזור לו מבחינה כספית. וכך, ביום שעזב את בית ילדותו, הוא עבר אל הדירה החדשה כמעט בידיים ריקות. בדירה היו מקרר, כיריים ומיטה זוגית, אך מעבר לכך כמעט דבר. הוא הגיע אליה עם זוג מכנסיים וחולצה שלבש.
אך דווקא מתוך הפשטות הזאת החל פרק חדש.
אחרי ילדות שנבנתה מתוך הישרדות, ואחרי נעורים שהוקדשו ללימודים ולשירות, הגיע הרגע שבו יונה מזור בנה לראשונה משהו שהיה כולו שלו. והמזל, כפי שהוא עצמו עתיד לומר שנים מאוחר יותר, "המזל החל להאיר כבר ברגע שבו פגש את עטרה".
בין ים כחול לעולם גדול
בשנים הראשונות לאחר נישואיו המשיך יונה מזור לפרוח בתוך חיל הים. לצד ההצלחה המקצועית זכה גם להערכה רבה מצד מפקדיו וחבריו ליחידה. הצבא, שהחל עבורו כמסגרת שירות, הפך בהדרגה לבית מקצועי וחברתי.
במקביל לשירותו הצבאי לא ויתר על לימודים, והשלים תואר הנדסאי אלקטרוניקה בבית הספר להנדסאים שליד הטכניון. עבור בן למשפחת ניצולים, שגדל בדירה קטנה בקריית אליעזר, הייתה ההשכלה לא רק הישג אישי אלא המשך ישיר לחלום של הוריו: להעניק לילדיהם אפשרויות שלא היו להם.
לקראת סיום שנת הקבע הראשונה שאליה התחייב מראש, החל יונה לתכנן את צעדיו הבאים והתקבל לעבודה בחברת "אלביט" בחיפה כטכנאי אלקטרוניקה.
אך חיל הים לא היה מוכן לוותר עליו. הצלחתו בתפקידים שמילא, הידע המקצועי שפיתח והאמון שרכש הפכו אותו לאדם שהמערכת הצבאית ביקשה להשאיר בשורותיה. חודש בלבד לאחר חתונתו עם עטרה, כאשר עדיין היה חייל צעיר וחודשיים לפני מועד שחרורו המתוכנן, הגיעה הצעה ששינתה את מסלול חייו: לצאת עם רעייתו לארצות הברית למשך שנה, כדי לפקח על פרויקטים ביטחוניים שחיל הים רכש עבור ספינות הטילים והצוללות שלו.
שנת הזוהר באמריקה
ביולי 1975 יצאו יונה ועטרה לארצות הברית. הם היו בני עשרים ושלוש ועשרים ואחת, זוג צעיר כמעט ללא ניסיון חיים, שעזב לראשונה את הארץ ויצא אל עולם זר לחלוטין. לא היו להם קרובי משפחה מעבר לים, לא רכב, לא היכרות עמוקה עם השפה האנגלית ולא רשת ביטחון שתקל על המעבר. יונה שלט אז באנגלית באופן חלקי בלבד ובכל זאת מצא עצמו בתוך זמן קצר בלב העשייה הטכנולוגית האמריקאית.
הייתה זו תקופה שהפכה עבורם לזיכרון של אור וחופש. לצד העבודה המקצועית הם חוו מעין ירח דבש ארוך ברחבי ארצות הברית.
יונה עבד במפעלי אלקטרוניקה בפילדלפיה שבחוף המזרחי ובעמק הסיליקון שבקליפורניה במערב. בגיל עשרים ושלוש, בדרגת סמל ראשון בלבד, מצא עצמו אחראי לבדו על פרויקטים צבאיים בהיקפים של מאות מיליוני דולרים. הוא פיקח על עבודתם של מהנדסים וטכנאים אמריקאים מנוסים, בדק עמידה בתקנים ואישר ביצועים של מערכות שנועדו לשמש את כלי השיט המתקדמים של חיל הים הישראלי.
ללא כל עוררין, השנה הזאת הייתה עבור בני הזוג בית ספר לחיים. הם טיילו לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, הגיעו גם לקנדה, ובשנת 1976 חגגו יחד עם האמריקאים את שנת המאתיים לעצמאות ארצות הברית. מעבר לחוויות ולנופים, השליחות העניקה להם עצמאות, ביטחון עצמי וניסיון חיים שלא ניתן לרכוש בשום מוסד לימודים. הם הצליחו לחסוך כסף, לחזור לישראל עם פריטים חיוניים לדירתם הצנועה ובעיקר עם תחושה שהם מסוגלים להתמודד עם העולם.
לקראת סיומה של השליחות התחולל המפנה המשמעותי ביותר בחייהם. בשנת 1976, כשעטרה הייתה בחודש השמיני להריונה, שבו בני הזוג לישראל, אל המציאות המורכבת של בניית חיים חדשים, פיתוח קריירה והקמת משפחה. זמן קצר לאחר שובם נולדה בתם הבכורה, ורד, וסימנה את תחילתו של פרק חדש בחייהם, כזה שבו השאיפות המקצועיות והמשפחתיות החלו להישזר זו בזו.
בין מדים למשפחה
עם שובו ארצה חזר יונה לשירות בחיל הים, בעוד עטרה החלה את דרכה האקדמית באוניברסיטת חיפה, שם למדה לתואר ראשון באנגלית וסוציולוגיה. במקביל ללימודיה עבדה במחלקת משאבי האנוש בבית החולים רמב"ם, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. התקופה הראשונה כהורים צעירים הייתה קשה במיוחד. יונה נעדר רבות מהבית בשל שירותו הצבאי וכל עול גידול הילדה, הלימודים והפרנסה נפל במידה רבה על כתפיה של עטרה, במיוחד בתקופה שבה לא היה ברשותם אפילו רכב פרטי.
אך מתוך הקושי הזה נבנה גם יסוד חזק של שותפות. כל אחד מהם המשיך לצמוח בתחומו. יונה התקדם בסולם הדרגות, יצא לקורס קצינים והפך לקצין אלקטרוניקה בספינות הטילים והצוללות של חיל הים. בהמשך למד בטכניון לתואר מהנדס תעשייה וניהול, ועשה הסבה לתחום ניהול הפרויקטים, תחום שבו יכול היה לשלב בין הידע הטכנולוגי שצבר לבין יכולות הפיקוד והניהול שהתפתחו בו.
בשלב הבא מונה יונה לראש לשכת סגן מפקד חיל הים בתחום הרכש והאחזקה של ספינות הטילים והצוללות. התפקיד חייב את המשפחה, שכבר כללה שתי בנות, לעבור לארבע שנים לרמת גן.
עבור עטרה היה זה שינוי משמעותי: היא עזבה את תפקידה במחלקת כוח האדם ברמב"ם והתקבלה לתפקיד בכיר במחלקת כוח האדם בבית החולים איכילוב, שם המשיכה לבנות לעצמה קריירה מצליחה.
בהמשך השתלב יונה בצוות שניהל את רכש שלוש הצוללות הראשונות שנרכשו בגרמניה. הוא היה אחראי על חוזים, תקציבים ותהליכי בנייה, ובמסגרת התפקיד נע ללא הרף בין ישראל לגרמניה, לערים המבורג, קיל ואמדן. עבור מי שנולד למשפחה שנעקרה מאירופה, היה במסעות האלה ממד כמעט בלתי נתפס: בן של ניצולי שואה, שחייו החלו בסיפור של בריחה ואובדן, שב אל אירופה כאיש מקצוע ישראלי המוביל פרויקטים אסטרטגיים למדינתו.
בשנת 1996, לאחר עשרים וחמש שנות שירות, פרש יונה מזור מחיל הים בדרגת סגן אלוף.
הוא יצא מן המערכת הצבאית עם תחושת סיפוק עמוקה, עם קשרים מקצועיים וחברתיים שנמשכו לאורך שנים, ועם הידיעה שהמסע שהחל כילד קטן בדירת שני חדרים בחיפה הוביל אותו אל מקומות שמעולם לא יכול היה לדמיין.
לחזור אל הכרמל, להתחיל מחדש
עם פרישתו מחיל הים בשנת 1996, לאחר עשרים וחמש שנות שירות, חזר יונה מזור עם משפחתו לחיפה. אחרי שנים שבהן חי על פי לוחות זמנים צבאיים, עבר בין בסיסים, ספינות ופרויקטים בינלאומיים, הגיע הרגע שבו ניתן היה לעצור ולבחור מחדש את הכיוון הבא. המשפחה עברה לבית חדש בשכונת ורדיה שעל הכרמל, ושם החל עבור יונה ועטרה פרק אחר בחייהם: לא עוד מערכת צבאית גדולה עם משימות לאומיות, אלא מסע אישי של יצירה, עצמאות וגילוי מחדש.
המעבר לאזרחות לא היה עבורם פרישה מן העשייה, אלא שינוי צורה. יונה הביא עמו את עולם ההנדסה, ניהול הפרויקטים והיכולת לבנות מערכות מורכבות, בעוד עטרה הביאה את ניסיונה רב השנים בתחומי משאבי האנוש והניהול. יחד החליטו לפתוח דף חדש לחלוטין.
הם רכשו מחיפאי מבוגר, שהרגיש כי הגיע הזמן למכור את עסקיו, מבנה רחב ידיים שבו שכן בית המלאכה הוותיק "אורנד", שעסק בייצור ובתיקון נברשות. המקום הפך במהרה לנקודת מפגש בין היסטוריה, אמנות ומלאכת שיפוץ ושיחזור.
סוף שבוע ששינה את גורלה של "אורנד"
שנת 1996 הייתה אמורה להיות שנת התבססות. זמן קצר קודם לכן השלים יונה מזור את רכישת "אורנד", בית מלאכה ותיק לנברשות, מידיו של מייסדו, אומן בן שמונים וארבע, שהפקיד בידיו לא רק עסק אלא מסורת של עשרות שנים, מוניטין שנבנה בקפדנות וסדנה שנראתה כאילו הזמן עצר בה מלכת. מזור האמין כי תפקידו יהיה להמשיך את הקיים, ללטש את המלאכה ולהצעיד את המותג אל העתיד. אלא שהחיים, כפי שקורה לא פעם, החליטו לשרטט עבורו מסלול אחר לחלוטין. השינוי הגדול לא נולד מתוכנית עסקית, לא מישיבת הנהלה ולא ממחקר שוק. הוא החל דווקא מתוך רגע משפחתי שקט, מתוך בקשה של אם מבנה.
בין חדר הטיפולים לשוק העתיקות
אימו, מינה, נזקקה לטיפול רפואי בהולנד אצל ד"ר מאייר ורעייתו, דיאטנית שליוותה את שיטת הטיפול. היא ביקשה מיונה להתלוות אליה לשבוע שלם.
בכל יום, משעות הבוקר ועד אחת בצהריים, הייתה שקועה בטיפולים, ואילו סופי השבוע נותרו פנויים. באחד המלונות הבחין יונה במקרה במודעה קטנה, כמעט שולית, שהזמינה מבקרים לשוק עתיקות סמוך לעיירה שבה שהו. הוא נסע לשם מתוך סקרנות גרידא, אך מצא את עצמו בעולם שנראה כאילו יצא מספר היסטוריה אירופי.
בין הדוכנים עמדו עשרות נברשות עתיקות, עשויות קריסטל, פליז וזכוכית, שכל אחת מהן נשאה עליה את סימני התקופה שממנה באה. הוא התהלך ביניהן במשך שעות ארוכות, מוקסם מהעבודות, מהפטינה של השנים ומהאפשרות להעניק להן חיים חדשים. לבסוף בחר חמש נברשות יוצאות דופן, פירק אותן בזהירות לחלקיהן, ארז אותן בתוך שתי מזוודות קטנות, והחזיר אותן עמו לישראל.
מהמסורת אל מסע של גילוי
בדיעבד, היה זה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם אדם אינו מבין שהוא חוצה קו בלתי נראה. הנסיעה שנועדה ללוות אם במסע רפואי הפכה למסע גילוי אישי ומקצועי.
מאותו ביקור ראשון חזרו יונה ורעייתו עטרה שוב ושוב לאותם שווקים באירופה, מחפשים לא רק חפצים נדירים אלא גם את הסיפורים הטמונים בהם. בהדרגה השתנתה גם זהותה של "אורנד", הסדנה שנודעה במשך שנים כיצרנית נברשות חדשות, החלה להפוך לבית עבור נברשות עתיקות, משוחזרות בקפידה ולצדן פריטי עתיקות נוספים שנבחרו בעין רגישה.
עטרה העמיקה את הידע שלה בתחום באמצעות לימודים ב"גלריה תירוש", והביאה אל העסק הבנה מקצועית של עולם האמנות והעתיקות. כך נולדה זהות חדשה למקום: לא עוד רק בית מלאכה, אלא חלל שבו ההיסטוריה אינה נשמרת מאחורי זכוכית, אלא ממשיכה להאיר, תרתי משמע, בבתיהם של אנשים חדשים.
האור שנשמר מאות שנים
הגלריה לא הייתה רק עסק. היא הייתה מסע אל עבר עולם שנעלם כמעט: עולם של אומנים, מלאכות מסורתיות וחפצים שנשאו איתם זיכרונות של בתים רחוקים. יונה ועטרה התמקדו בנברשות עתיקות, שעונים, פורצלנים ורהיטים נדירים, ויצאו למסעות ברחבי אירופה ובארצות הברית כדי לאתר פריטים בעלי סיפור.
הם עברו בין בתי מסחר לעתיקות ומכירות פומביות בצרפת, בלגיה, הולנד ובערים שונות בארצות הברית ובמשך השנים שלחו לישראל עשרות מכולות עמוסות בפריטים שנאספו בקפידה.
בין הפריטים שהגיעו לגלריה היו נברשות ומנורות קיר בנות מאות שנים, שנדלקו בעבר באמצעות נרות, שמן ואפילו גז. אך יונה לא הסתפק באיסוף, מתוך הרקע הטכני שלו הוא זיהה את הצורך לשלב בין כבוד לעבר לבין דרישות ההווה. לצד הגלריה הקימו בית מלאכה מקצועי שבו שוקמו הנברשות מבחינה מכנית, הותקנו בהן מערכות חשמל חדשות, חוטים ובתי נורות והן הותאמו לתקנים הישראליים המחייבים. כך הפך המפגש בין מהנדס לבין עולם העתיקות למומחיות ייחודית: שימור ההיסטוריה באמצעות טכנולוגיה מודרנית.
דווקא בשנים שבהן בנו את הגלריה החל האינטרנט לשנות את עולם המסחר. עבור יונה ועטרה הייתה זו מהפכה של ממש. הרשת אפשרה להם לאתר מקורות חדשים לרכישת פריטים, ליצור קשרים עם סוחרים ברחבי העולם ולפרסם את פעילותם מעבר לגבולות ישראל. במקביל פרסמו מדי חודש במגזין "מכירה פומבית", כתב עת ישראלי ייחודי שעסק באספנות, אמנות, עתיקות ושוק פריטי הערך, אשר הופץ בין היתר במחלקות הראשונות של מטוסי אל על ובבתי מלון יוקרתיים בארץ.
עם השנים הפכה "אורנד תאורה עתיקה" לבית המסחר המוביל בישראל בתחום הנברשות העתיקות ולמרכז הרסטורציה המקצועי היחיד מסוגו בארץ. לקוחות הגיעו אליהם מכל רחבי ישראל, ממטולה ועד אילת, ובהם בתים פרטיים, בתי מלון, בתי קפה, בתי כנסת ומוסדות ציבור. בין לקוחותיהם היה גם המרכז הבהאי בחיפה, שעבורו מכרו ושיפצו נברשות עתיקות. עבודתם הגיעה גם מעבר לים, ללקוחות בפריז, בוקרשט וניו יורק.
מן הבית שבנה לעצמו אל הבית הנבנה גם לאחרים
השנים בגלריה היו עבור יונה ועטרה תקופה של שינוי עמוק. הם לא רק החליפו מקצוע, אלא למדו שפה חדשה לחלוטין. מי שהיה במשך שנים קצין ומהנדס במערכות ביטחוניות גדולות הפך לאדם שמכיר מקרוב חפצים שנוצרו לפני מאות שנים, את סיפורם של בעלי המלאכה שיצרו אותם ואת האנשים המבקשים להכניס אותם לביתם. הם נהנו מן המסעות באירופה ובארצות הברית, מן המפגש עם תרבויות שונות ומן התחושה שהם מחזירים חיים לדברים שכמעט נשכחו.
בתוך התקופה הזו המשיכה גם המשפחה לצמוח. שתי בנותיהם, ורד וענת, נישאו והקימו משפחות לתפארת ולכל אחת מהן שלושה ילדים.
כשוורד נולדה, זמן קצר לאחר שובם של הוריה לישראל, איש לא יכול היה לדעת כי התינוקת שהצטרפה אל המשפחה בראשית דרכה תהפוך בבגרותה לאישה שמנווטת מערכות מורכבות בעולם הדיגיטלי. אולי הייתה זו רוח הבית שהאמינה בהתמדה, יותר מאשר בקיצורי דרך ואולי הייתה זו הסקרנות הטבעית שצמחה בין שיחות על עשייה, אחריות וחתירה למצוינות. כך או כך, דרכה הובילה אותה אל הפקולטה למתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת חיפה, שם רכשה את יסודות המקצוע שהפך לייעודה.
לאורך השנים ביססה ורד קריירה מרשימה בעולם המחשוב, תחום שבו חשיבה אנליטית, קבלת החלטות ויכולת להוביל אנשים, משתלבות לכדי אחריות יומיומית. במקביל להשלמת תואר שני במנהל עסקים, המשיכה להתקדם עד לתפקיד ניהולי בכיר בחברת כרטיסי האשראי MAX, לשעבר לאומי קארד. זהו מסלול מקצועי המבטא לא רק הישגים אישיים, אלא גם את הערכים שספגה בבית: משמעת, התמדה ואמונה בכך שהצלחה נבנית לאורך שנים, צעד אחר צעד.
אם ורד בחרה בשפת המספרים והמערכות, הרי שענת נמשכה אל עולמם של בני האדם. את שירותה הצבאי עשתה כקצינת ת"ש בפיקוד הדרום, תפקיד המחייב רגישות, הקשבה ויכולת להתמודד עם מצוקות אנושיות ברגעים המורכבים ביותר. גם לאחר שפשטה את המדים, נשארה נאמנה לעיסוק באדם ובחרה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מתוך רצון להבין לעומק את הכוחות המניעים אנשים ואת המרקם העדין של חייהם.
החיים הוליכו אותה אל נקודת המפגש שבין אנושיות לארגון. כיום היא מופקדת על מערך השכר של כאלף ומאה עובדים בחברת פלייטיקה, מן החברות הבולטות והמשפיעות בתעשיית ההייטק הישראלית בתחום משחקי המובייל. מאחורי המספרים, הדוחות והמערכות, ניצבת אחריות יומיומית לרווחתם של עובדים רבים, אחריות המחייבת דיוק חסר פשרות לצד הבנה עמוקה של האדם שמאחורי הנתון. במובנים רבים, זהו המשך טבעי לאותם ערכים של מחויבות, אכפתיות ואחריות שליוו אותה מראשית דרכה.
כאשר הגיע יונה לגיל שישים ושתיים, לאחר שהמשפחה התבססה כלכלית, בנותיו ומשפחותיהן עמדו על רגליהן, החל להרגיש שנפתח בפניו פרק נוסף.
במשך שנים הוא בנה מערכות, ניהל פרויקטים, שימר חפצים עתיקים ובנה עסק מצליח. כעת ביקש להפנות חלק מן האנרגיה הזאת החוצה, מן ההצלחה האישית אל תרומה לחברה. עבורו, כמו לאורך כל חייו, לא היה זה סיום של דרך אלא התחלה חדשה.
סופה של גלריה, תחילתם של חיים חדשים
יש מקומות שאינם נסגרים ברגע שבו מתקבלת ההחלטה לפרוש. סיום פעילותו של עסק הוא אמנם תהליך רשמי וברור, אך החיים שבתוכו אינם נפסקים באותה מהירות. הם ממשיכים להתקיים, בשקט, בין מדפים עמוסים, ארגזי עץ, חלקי זכוכית עטופים בקפידה וריח מוכר של מתכת ישנה. נדמה שהזמן פועל שם אחרת. במקום שבו במשך שנים נאספו חפצים נדירים, גם הפרידה אינה מתרחשת ביום אחד.
כך גם גלריית "אורנד". לאחר שנים רבות של פעילות בתחום התאורה העתיקה והאספנות, העסק נמצא כיום בתהליך הדרגתי של חיסול האוסף לקראת פרישה סופית לגמלאות. דלתות הגלריה עדיין לא נסגרו לחלוטין, והיא ממשיכה להיות פתוחה ללקוחות המעוניינים להתרשם מן הפריטים שנותרו, בתיאום מראש עם יונה ועטרה. לצד זאת, אתר האינטרנט של הגלריה כבר אינו פעיל והפעילות עוברת בהדרגה ממצב של גלריה מסחרית פעילה אל שלב של סיום דרך ארוכה ופינוי האוסף שנבנה במשך שנים.
בבית המלאכה עדיין שמור חלק גדול מן האוסף שנאסף לאורך שנים ארוכות של חיפוש, איתור ושימור. נברשות עתיקות, גופי תאורה נדירים ופריטים ייחודיים, שלכל אחד מהם סיפור משלו, ממתינים בין המדפים. חלקם הגיעו מבתי מגורים עתיקים, אחרים ממבני ציבור, מבתי מלון או ממבנים היסטוריים באירופה. במשך השנים נאספו בזה אחר זה, לא כאוסף אקראי, אלא כתוצאה מעין מקצועית, ניסיון רב והיכרות עמוקה עם עולם התאורה העתיקה.
פירוקו של אוסף כזה אינו דומה לפינוי מחסן רגיל. כל פריט דורש טיפול, בדיקה ואריזה, ולעיתים גם החלטה לא פשוטה כיצד להיפרד ממנו. יונה ועטרה ממשיכים לעסוק במלאכה הזאת בסבלנות, מתוך ידיעה שמדובר בסיומה של דרך ארוכה שנמשכה שנים רבות. זהו תהליך איטי מטבעו, וגם הנסיבות של התקופה תרמו לכך. המציאות הביטחונית האטה את המשק כולו, השפיעה על תנועת הקונים ועל קצב השיפוצים והמעברים, וגם מי שתכנן לרכוש פריט מיוחד העדיף לעיתים להמתין לימים שקטים יותר.
התוצאה היא שחלק ניכר מן האוסף עדיין נמצא בבית המלאכה. דווקא משום שהמטרה היא להשלים את תהליך הפינוי ולהתקדם אל הפרק הבא, נקבעים כיום מחירים שאינם משקפים בהכרח את מלוא ערכם האספני של הפריטים. לעיתים השיקול המרכזי אינו למצות כל שקל מערכו של פריט נדיר, אלא למצוא עבורו מקום חדש שבו ימשיך למלא את ייעודו.
יש בכך מידה מסוימת של סגירת מעגל. חפצים עתיקים אינם נוצרים כדי להישאר לעד בארגזי אחסון. במשך עשרות ואף מאות שנים הם עברו מיד ליד, מבית לבית ומדור לדור. כל תקופה הוסיפה להם שכבה נוספת של היסטוריה. גם היום הם ממשיכים במסע הזה. נברשת שהאירה פעם אולם מפואר עשויה למצוא את דרכה לבית פרטי. גוף תאורה שהיה תלוי בבית אבן ישן עשוי להפוך למוקד תשומת הלב בדירה מודרנית. החפצים נשארים אותם חפצים, אך הסביבה משתנה, ואיתה גם הסיפור שהם מספרים.
מי שמבקש לדעת אילו פריטים עדיין נותרו באוסף יכול ליצור קשר עם יונה ועטרה באמצעות עמוד הפייסבוק או במסנג'ר, ולתאם ביקור בגלריה. לעיתים דווקא שיחה קצרה מגלה שפריט שחיפשו זמן רב עדיין ממתין על אחד המדפים, רגע לפני שהוא ממשיך בדרכו.
אולי זו הדרך היפה ביותר שבה יכול סיפורה של גלריה להימשך. לא באמצעות חלל תצוגה פעיל כפי שהיה בעבר, אלא דרך החפצים עצמם. כל פריט שימצא את מקומו בבית חדש יישא עמו גם משהו מן הדרך שעבר, מן האנשים שאיתרו אותו, שיקמו אותו ושמרו עליו במשך השנים. במובן הזה, "אורנד" אינה מסתיימת באמת. היא פשוט מתפזרת אל מקומות חדשים, שבהם האור הישן ימשיך להאיר והסיפור ימשיך להיכתב, פעם נוספת, בבית אחר.
מן האור שבנברשות אל האור שבקהילה – מנהיגות שנולדה מתוך שירות
כאמור, לאחר שנים שבהן עסק יונה מזור בבניית קריירה, בהקמת משפחה, בשימור אוצרות מן העבר ובהובלת מערכות מורכבות, הגיע שלב שבו ביקש להפנות את מבטו וניסיונו אל מרחב אחר: הקהילה והחברה שסביבו. במשך עשרות שנים עסק בהובלת אנשים, בניהול פרויקטים רחבי היקף בחיל הים, בבניית עסק עצמאי ובעולם העתיקות, אך כעת ביקש להרחיב את מעגל ההשפעה שלו ולהפוך את ניסיון החיים שצבר לעשייה למען אחרים.
בשנת 2014, בגיל שבו רבים מבקשים להאט את הקצב, בחר דווקא להעמיק את מעורבותו הציבורית והצטרף לארגון רוטרי, תנועה התנדבותית בינלאומית המאגדת כ־1.2 מיליון חברים ברחבי העולם.
ברוטרי מצא יונה ביטוי לערך שליווה אותו לאורך כל חייו: ההבנה שכוחו של אדם אינו נמדד רק בהישגיו האישיים, בתפקידים שמילא או בהכרה שקיבל, אלא ביכולתו לתרום לסביבתו, לחבר בין אנשים ולבנות קהילה חזקה יותר. עבורו לא היה זה פרק חדש לחלוטין, אלא המשך טבעי למסלול חיים שהתבסס תמיד על אחריות, שירות ומחויבות לאחר.
הכניסה לרוטרי הייתה עבורו לא שינוי כיוון, אלא המשך טבעי למסלול חייו. כמו בתחנות קודמות, גם כאן לא חיפש את מרכז הבמה אלא את המקום שבו ניתן לתרום, לארגן ולחבר בין אנשים. דרכו החלה במועדון "רוטרי כרמל" בחיפה, שם מילא תפקידים של גזבר ומזכיר, והמשיך משם אל המעגל הארצי של רוטרי ישראל, הכולל 57 מועדונים ברחבי הארץ. במשך השנים הפך לאחת הדמויות המרכזיות בתנועה, כשהוא משלב בין ניסיון ניהולי, ידע ארגוני ויכולת נדירה להקשיב לאנשים.
במשך עשר שנים רצופות היה יונה מזור חבר בהנהלת רוטרי ישראל בתפקידים הבכירים ביותר, הישג שאין לו תקדים בתולדות הארגון בישראל. שש פעמים כיהן כמזכיר רוטרי ישראל, שימש כמדריך וכמרצה, וליווה מועדונים וחברים בתהליכים ארגוניים שונים. הוא זכה בתשעה עיטורי פול האריס, מספר העיטורים הגבוה ביותר בישראל, כהכרה על מחויבותו ועל תרומתו המתמשכת.
לשמר את העבר כדי לבנות את העתיד
אחד התחומים שבהם מצא יונה עניין מיוחד היה הזיכרון הארגוני. אולי לא במקרה אדם שגדל בבית של ניצולי שואה, מצא עצמו עוסק בשימור ההיסטוריה של ארגון ותיק.
עבורו, ארגון אינו מתקיים רק באמצעות הפעילות שהוא מבצע בהווה, אלא גם באמצעות הסיפור שהוא מספר לעצמו על הדרך שעבר.
מתוך תפיסה זו עסק בתיעוד ההיסטוריה של רוטרי הבינ"ל, מראשית פעילותו 1905 ועד התפתחותו לאורך כל השנים. הוא אסף מידע, חקר מסמכים והציג את סיפורו של הארגון בפני חבריו, מתוך רצון להעניק להם תחושת רצף, זהות ושייכות למסורת ארוכה של שירות. עבורו, העבר אינו מוזיאון סגור, אלא מקור כוח המאפשר לדור הבא להבין מאין הגיע ולאן הוא יכול להמשיך.
למרות שורת התפקידים וההישגים, הוא רואה עצמו קודם כול כחבר בקהילה של אנשים המבקשים לעשות טוב. המנהיגות שלו אינה מבוססת על כריזמה רועשת, אלא על התמדה, דיוק, אחריות ויכולת להניע אחרים מתוך אמון.
בנוסף ל 9 עיטורי "פול האריס" אשר קיבל, לאחרונה, אף הוענק ליונה ולצידו גם לעטרה, עיטור Major Donor – אות ההוקרה הגבוה ביותר באירגון רוטרי, המוענק לתורמים פרטיים של קרן בינלאומית הפועלת למען הקהילה העולמית. בין יוזמותיה נמנים גם מיזמים למיגור מחלת הפוליו במדינות מתפתחות, תזכורת לכך שעבור בני הזוג, נדיבות לא הסתיימה בגבולות הקהילה הקרובה אלא מבקשת לגעת גם במקומות הרחוקים ביותר.
מן העשייה השקטה אל ההנהגה הלאומית
בשנת 2024 נקרא יונה מזור למשימה נוספת כאשר התבקש לעבור למועדון רוטרי עכו, לאחר שהמועדון התקשה להעמיד נשיא ועמד בפני סכנת סגירה. הבקשה, הגיעה מהנגיד לשעבר סלים ג'ובראן ז"ל ומנגיד רוטרי ישראל ירון מטר, הייתה זו למעשה קריאה לאדם שיודע להיכנס למערכות מורכבות, להבין את צרכיהן ולהחזיר להן יציבות. מזור נענה לאתגר וכיהן כנשיא המועדון במשך שתי קדנציות, משנת 2024 ועד היום.
כיום הוא משמש נגיד מיועד (DGN) של רוטרי ישראל לקראת כניסתו העתידית לתפקיד הנגיד, התפקיד המרכזי והמשפיע ביותר בארגון. התפקיד דורש חזון, יכולת ניהול, אחריות כלפי עשרות מועדונים ומאות חברים, ובעיקר יכולת להוביל אנשים שונים סביב ערכים משותפים. אלו בדיוק התכונות שעיצבו את דרכו של מזור לאורך חייו.
במבט לאחור, המסלול נראה כמעט עקבי להפליא. הילד שגדל בדירה קטנה בקריית אליעזר, בן למשפחת ניצולים שבנתה את עצמה מחדש, הפך למהנדס, קצין, יזם ואיש ציבור. בכל תחנה חזר אותו דפוס: לקחת אחריות, לבנות מערכות וליצור חיבורים בין אנשים. ברוטרי מצא את המקום שבו כל החלקים הללו נפגשו.
יש מנהיגים שנזכרים בזכות רגעים גדולים. ויש מנהיגים שנמדדים בכך שהשאירו אחריהם ארגון חזק יותר, אנשים מחוברים יותר וקהילה בטוחה יותר בדרכה. יונה מזור שייך לסוג השני. מנהיגותו אינה מבקשת לעצמה כותרת, אלא ממשיכה מסורת ארוכה של שירות, אחריות ומחויבות לאחר.
בית שנבחר בזכות האור
במשך השנים נדדו יונה ועטרה בין כתובות שונות, כאילו כל בית היה תחנה במסע ארוך של התבגרות וחיפוש.
הם התגוררו בכמה דירות ברחבי חיפה, גרו ובילו שנה בארצות הברית, ולאחר מכן ארבע שנים ברמת גן, עד שבשנת 1995 שבו אל הכרמל. את דירתם הנוכחית בוורדיה אותה מצאו כשהייתה עדיין אתר בנייה, שלד בטון שטרם עטה על עצמו חיים.
כבר בביקור הראשון ידעו כי אינם מתאהבים בקירות, אלא במה שנשקף מבעדם. מן החלונות הרחבים ומשלושת המרפסות נפרש הנוף החיפאי במלוא הדרו: רכס הכרמל היורד אל הים, האופק המשתנה עם שעות היום והאור המתחלף ללא הרף. גם מיקומה של הדירה, המעלית והממ"ד, שהיו באותם ימים חידוש של ממש, חיזקו את התחושה שמצאו מקום שיוכל ללוות אותם לאורך שנים. עטרה הסתייגה מן הריצוף ומן המטבח הקטן, אך אלה נראו כפרטים שוליים מול התחושה שהבית כולו נשטף באור טבעי.
עם השנים הפך אותו אור לשותף סמוי בעיצובו של החלל. הוא נשבר בקריסטלים, מלטף את הברונזה העתיקה, מעמיק את גוני העץ ומעניק לכל נברשת, לכל שעון ולכל חפץ שנאסף במסעותיהם תחושת נוכחות כמעט תיאטרלית.
הדירה חדלה להיות רק מקום מגורים והפכה למעין במה שקטה, שבה כל פריט נושא עמו זיכרון, וכל קרן שמש מעניקה לו חיים מחודשים. מי שנכנס אל הבית אינו חש תחילה בעושר האוספים, אלא באווירה שקשה להגדיר במילים: תחושה נדירה של מקום שבו האור עצמו הפך לחלק מן האוסף.
החדר שבו הזמן מקבל קול
אם הסלון ושלושת המרפסות הפתוחות אל נופי הכרמל מעניקים ליונה מזור תחושה של נשימה ושל מרחב, הרי שחדר העבודה שלו הוא המקום שבו עולמו הפנימי מתכנס לכדי שלמות.
זהו חדר שאין בו כמעט דבר מקרי. מאחורי שולחן העבודה והמחשב, שממנו הוא מנהל את הקשר היומיומי עם לקוחות מכל רחבי הארץ והעולם ומקדיש שעות ארוכות לפעילות ההתנדבותית שלו, מתגלה יקום קטן שנבנה במשך עשרות שנים של סקרנות, סבלנות ואהבת מלאכה.
כל מדף, כל קיר וכל ויטרינה מספרים פרק אחר במסעו, אך מעל כולם שולט אוסף יוצא דופן של שעוני אונייה, אותם שעונים עגולים שליוו בעבר כלי שיט בלב ימים סוערים וסייעו לצוותיהם למדוד משמרות, לעקוב אחר הזמן ולנווט בתוך עולם שבו דיוק היה לעיתים ההבדל בין הגעה לחוף מבטחים לבין אובדן הדרך.
מאותם שעונים ניבטת תרבות שלמה שנעלמה כמעט מן העולם, והם ממלאים את החדר בנוכחות שקטה אך עוצמתית, כאילו כל אחד מהם ממשיך להאזין גם היום להד הרחוק של גלים ולנקישות המתכת של סיפוני האוניות.
לצדם ניצבים כמה מן השעונים היקרים ביותר לליבו: כמה שעוני אטמוס, המודדים את הזמן כמעט ללא צורך בהתערבות אנושית, ושעון נדיר של EGER LECOULTRE – ייגר לה קולטרה, בתצורת לוח "באגט". זוהי יצירה שבה ההנדסה השווייצרית והאסתטיקה האר-דקו נפגשות באלגנטיות נדירה.
בחדר הזה הזמן חדל להיות מושג מופשט. הוא מקבל גוף, משקל וצליל. כל תקתוק מצטרף לקודמו, וכל שעון מוסיף קול נוסף למקהלה חרישית של מאות מנגנונים, שכל אחד מהם שרד תקופה אחרת, יבשת אחרת וחיים אחרים. אולי משום כך, יותר מכל חדר אחר בבית, זהו המקום שבו נדמה כי יונה אינו רק שומר על אוספיו, הוא משמש גם כשומר הזמן שלהם ואולי, במידה מסוימת, גם של זמנו שלו.
הסלון שבו ההיסטוריה ממשיכה לפעום
בלב הסלון, ניצב שומר הסף האמיתי של הבית: שעון צרפתי נדיר, יצירה מרהיבה שמקורה במאות הקודמות, המיוחסת לאנדרה שארל בולה, אמן הרהיטים והמשבץ המפורסם שעבד בארמון ורסאי עבור חצרו של לואי ה-14 והפך את שמו לשם נרדף לפאר הצרפתי.
השעון, שנוצר בסגנון המזוהה עם בולה, אינו רק מכשיר למדידת זמן אלא פסל חי של מלאכת מחשבת. ארון העץ שלו משובץ ברונזה מוזהבת ובטכניקת השיבוץ המפורסמת המשלבת שריון צב, חומר שנחשב באותה תקופה לשיא התחכום והיוקרה. מול אור היום החודר מן המרפסות, הברונזה נדלקת בגוון חם, ושריון הצב משנה את צבעיו כמעט בכל שעה, כאילו גם הוא מגיב לחלוף הזמן שאותו מודד השעון.
מעט הלאה, בפינת האוכל, תלוי על הקיר שעון וינאי עתיק, צנוע יותר בחומריו אך לא בחשיבותו. שני השעונים אינם מתחרים זה בזה, אלא מנהלים דיאלוג חרישי בין שתי מסורות אירופיות שונות: האחת נולדה בחצרות המלוכה של צרפת, האחרת בסדנאות האומנים של וינה, עיר שבה הדיוק המכני הפך כמעט לאמנות לאומית.
כאשר הבית שוקט, נדמה כי תקתוקיהם משתלבים זה בזה כמו שני קולות בשיחה הנמשכת מאות שנים. עבור יונה מזור, הם אינם פריטי אספנות שנועדו להרשים אורחים. הם עדויות חיות לידיהם של בעלי מלאכה שכבר אינם, לתרבויות שהאמינו כי יופי ודיוק אינם מותרות אלא דרך חיים. בביתו, ההיסטוריה אינה כלואה כבמוזיאון. היא ממשיכה לנשום, להאיר ולספור את השעות.
הספה שלא נקנתה, אלא התקבלה כהוקרה
בבית העמוס אוספים נדירים, שעונים בני מאות שנים, נברשות שהגיעו משווקי עתיקות באירופה ורהיטים שמספרים את סיפורה של יבשת שלמה, מפתיעה דווקא בחירתו של יונה מזור כאשר הוא נשאל איזה חפץ יקר לו מכולם.
לא מדובר בשעון נדיר או בפריט שערכו נאמד בסכומים גבוהים, אלא בספה צרפתית עתיקה, שקטה וצנועה למראה, שעליה הוא נוהג לשבת כמעט מדי יום. בעיניו, ערכה אינו נמדד בנדירותה אלא בדרך שבה הגיעה אליו.
היא הייתה שייכת ללקוחה ותיקה, פרופסור וקס לאמנות סינית, שהתגוררה ברחוב יפה נוף בחיפה. במהלך השנים נרקם ביניהם קשר שחרג בהרבה מן היחסים המקובלים שבין בעל מקצוע ללקוח. כאשר החליטה לעזוב את דירתה ולעבור לבית קטן יותר, היא בחרה להיפרד מן הספה ולהעבירה דווקא אליו, כמחווה של הערכה ואמון.
כאשר הגיעה הספה אל ביתו הייתה רחוקה מן ההדר שהיא מקרינה כיום. שלדתה הייתה פגועה, הריפוד עייף והעץ נשא את פצעי השנים.
רבים היו רואים בה רהיט שסיים את דרכו, אך יונה ראה בה בדיוק את מה שהוא נוהג לראות בכל חפץ עתיק המגיע לידיו: לא את מצבו, אלא את הפוטנציאל הטמון בו. בסבלנות של משמר מורשת הוא השיב לה את יציבותה, את יופייה ואת כבודה.
מאז היא ניצבת בסלון הבית ובחיוך הוא מכנה אותה "הספה שלי", כאילו אימצה אותו לא פחות משהוא אימץ אותה. ייתכן שדווקא משום שלא נרכשה בכסף, אלא נמסרה מתוך אמון והוקרה, היא הפכה לפריט הקרוב ביותר לליבו. בעולם של אספנים, שבו נדירות וערך כספי תופסים לעיתים את מרכז הבמה, הספה הזאת מזכירה כי החפצים שנשארים איתנו לאורך זמן אינם תמיד אלה ששווים את הסכום הגבוה ביותר, אלא אלה שנושאים בתוכם את משקלו העדין של קשר אנושי.
הספר שנשלף ראשון
כאשר התבקש יונה להצביע על הספר היקר ביותר לליבו מבין הכרכים הפזורים בביתו, לא נרשמה אפילו שנייה של היסוס. ידו נשלחה אל המדף כמעט מתוך אינסטינקט, ושלפה את הביוגרפיה אודות סלים ג'ובראן. זו לא הייתה רק בחירה בספר אהוב, אלא במחווה שחשפה את האופן שבו מזור מודד בני אדם.
ג'ובראן, שנולד בשנת 1947 במושבה הגרמנית בחיפה למשפחה ערבית-נוצרית מן העדה המרונית, גדל בעיר שבה יהודים, מוסלמים ונוצרים חלקו מרחב מורכב אך חי. מבית הספר טרה סנטה בעכו המשיך ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית, ולאחר יותר מעשור כעורך דין פרטי החל את דרכו על כס השיפוט. הוא התקדם בשקט, כמעט ללא מחוות דרמטיות: מבית משפט השלום בחיפה אל בית המשפט המחוזי, ומשם אל בית המשפט העליון, שבו היה בשנת 2004 לערבי הראשון שמונה במינוי קבע. מומחה למשפט הפלילי, שופט שהעדיף להקשיב לפני שדיבר, אדם שהאמין כי עוצמתו של בית המשפט אינה טמונה ברעם פסיקותיו אלא באמון שהוא מעורר. גם כאשר כיהן כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון וכיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, ראה בתפקידו שליחות אזרחית שנועדה להגן על כללי המשחק הדמוקרטיים דווקא ברגעים שבהם החברה נסדקת תחת מחלוקותיה. מחוץ לאולמות המשפט לימד באוניברסיטת חיפה, פעל ברוטרי, סייע לקידום מחקר משפטי, היה בין מייסדי מרכז התרבות היהודי-ערבי בעכו והאמין כי חברה משותפת נבנית לא רק באמצעות חוקים, אלא גם באמצעות שיחות, היכרות ואמון. הוא לא ביקש להיות סמל לדו-קיום או לפריצת דרך היסטורית. הוא ביקש להיות פשוט שופט טוב, ודווקא משום כך הפך לאחד הסמלים השקטים והעמוקים של החברה הישראלית.
עבור מזור, הדמות הציבורית הזאת הייתה גם פנים מוכרות סביב שולחן האוכל. הקשר ביניהם החל לפני יותר מעשור במועדון רוטרי, שבו היה ג'ובראן חבר ותיק, והלך והעמיק עד שהפך לחברות משפחתית נדירה.
לצד נינה, רעייתו, נמנו בני הזוג ג'ובראן עם הקרובים שבחבריו. הם טיילו יחד בכרתים ובהמבורג, התארחו שוב ושוב זה בביתו של זה, ובכל חג מולד שבו פתחו נינה וסלים את דלת ביתם, מצאו עצמם האורחים יושבים סביב עץ אשוח מפואר, לא כאורחים בטקס חגיגי אלא כבני משפחה.
בהזמנתו האישית של ג'ובראן זכה מזור לביקור פרטי בבית המשפט העליון, אולם את הרגעים המשמעותיים באמת הוא זוכר דווקא מן היומיום: שיחות ארוכות על ענייני השעה, על ספרים, על בני אדם ועל פעילות רוטרי. כך עד שהפך ל"מזכירו האישי" הבלתי רשמי של ג'ובראן בכל הנוגע לארגון.
החברות ביניהם נשענה על אותה איכות נדירה שמזור יודע לזהות ולהוקיר: אנשים שאינם מבקשים להותיר רושם, אלא להותיר אחריהם עולם מעט הגון יותר. אולי משום כך, מכל הספרים שבספרייתו, דווקא סיפור חייו של סלים ג'ובראן הוא הראשון שנשלף מן המדף. לעיתים, ספר איננו רק ביוגרפיה. הוא עדות לחברות, להערכה עמוקה, ולמפגש אנושי שהפך בעצמו לפרק בחייו של הכותב.
כשהמעגל נסגר, הדרך ממשיכה
ישנם אנשים שאת פועלם קשה למדוד במספר התפקידים שמילאו, במספר העיטורים שעיטרו את דש חליפתם או בשנות השירות שצברו.
יונה מזור הוא אחד מהם. מסלול חייו, שהחל בילדות חיפאית בין מורדות הכרמל לים, עבר דרך סיפוני חיל הים, אולמות הלימוד של הטכניון, בית המלאכה שבו העניק חיים חדשים לנברשות ולשעונים עתיקים, והמשיך לאורך שנים של עשייה ציבורית בלתי פוסקת, מתלכד לכדי סיפור אחד של מחויבות.
במשך תשע שנים רצופות נשא בתפקידי הנהגה בכירים ברוטרי ישראל, יזם והקים מועדונים חדשים, ליווה דורות של חברים, וכיום, כמזכיר רוטרי ישראל ובמקביל כנשיא מועדון רוטרי עכו, הוא ממשיך לראות בשירות לאחרים שליחות יומיומית ולא יעד שהושג.
תשעת עיטורי עמית פול האריס, ובהם שניים שהוענקו לו על ידי נשיאי רוטרי העולמי, אינם אלא סמלים חיצוניים למסע חיים ארוך של נתינה ומעורבות, שהפך ברבות השנים לחלק בלתי נפרד מזהותו. בחירתו לנגיד רוטרי ישראל לשנת 2028/29 היא הכרה באדם עתיר זכויות, שפועל לאורך שנים למען הקהילה. עבור חיפה, העיר שבה נולד בשנת 1952, גדל, התחנך ובה עיצב את עולמו, מדובר גם ברגע של גאווה שקטה ומשמעותית.
כתבה יפה ומושקעת חבל רק ההתרפסות המוגזמת לדו קיום כל בר דעת מבין שהעם שלנו שנוא ע"י כל העמים סביבינו שרואים בנו אויב ואילו לא חזקים היינו פשוט מגורשים מארצנו אז איזה דו קיום חבל נאיביות
וואהו,רחלי. כמה חוכמה,רגישות ויכולת התבוננות יש לך כל מהלך הכתיבה. איך ארגת מסע חיים וחפצים מעורר השראה. כן,יןנה ועטרה בני זוג יוצאי דופן. באמת מפיצי אור וטוב. אורנד היה עבורי המקום בו חיפשתי את מנורות ביתי מצאתי שם אוצרות תרבות ויופי הממלאים את ביתי. יונה איש יוצא דופן. בעל ידי זהב. נדיב. תודה רחלי על כתבה מרתקת נוספת. תבורכי. מסע חיים המשקף תקןפה אחרת . קמים מהשבר בצניעות ומתחילים מסע חיים חדש במדינת ישראל.
יפה כתבה וצילמה רחלי אורבך.
יונה מזור והאנשים הטובים של קרית אליעזר של פעם שהתגוררו בדירות קטנות אבל האווירה היתה מיוחדת עולים חדשים של אז וצברים וכולם ציוניים אוהבי ארץ ישראל.