אני רוצה לעבור מעולם הלייקים והמחמאות לעולם ההודיות.
הו-ד-יה פותחת דלת (ד') ל-הויה. רואים?
זיכרון ראשון מביה"ס
באתי לחממה שלי, לכיתתי. יש אצלנו מלאן שיתופים. הקטנים משתפים אותי ואני אותם.
"אני רוצה לשתף אתכם במשהו." סיפרתי למתוקים על שני העולמות, עולם הלייקים ועולם ההודיות, עולם ההדהודים.
רציתי לשאול אותם על אכזבות קטנות (תשירו: "מישהו שלח לי אכזבות קטנות"): "קרה לכם פעם ילדים, שלא קיבלתם מילים טובות שציפיתם להן כל כך? יצא לכם שהרגשתם שלא באמת רואים ומקבלים את מי שאתם?"
אבל מה שיצא לי היה רק: "מה אתם חושבים?"
ואז דממה. עיניים מלאת תום וחמלה. ואחד הילדים שאל: "את עצובה? ואמרתי שלא, שאני לומדת. עכשיו אני כבר ממש לא עצובה."
וילד אחר אמר: "פזית אני יכול להגיד לך משהו? אבל אני חושב שזה לא קשור למה ששאלת… את מורה טובה וגם יפה וגם מצחיקה."
עניתי לו שזה הכי קשור לשאלה ששאלתי.
ושוב העיניים האלו. והכי בא לי לערסל את התמימות ולא לתת לה ללכת.
זיכרון שני מביה"ס
לפני כמה שנים, כשעוד לימדתי בבית הספר והתחלתי "להעלות חומר על הקיר שלי" כדי לשבור את עולם הקירות, מה שהכי שימח אותי ב'עבודה' בעולם התום של תלמידיי, ילדים בני שבע, היה
ל ה ו ד ו ת.
מאז שהתחלתי ללמד ידעתי שרגשות חיוביים הם ה-מפתחות להמון מנעולים, לבעיות קשב וריכוז, לקשיים בזיכרון, לחוסר הסתגלות, לאלימות ולמגוון מחלות הגוף והנפש.
יש לי אלרגיה קשה למערכי שיעור על 'ערכים' (כמו למשל 'ערך ההודיה'). מה שכן, התרגלנו שמותר ורצוי לעצור ולבדוק מדי פעם אם למישהו יש משהו להודות עליו, כדי לחגוג את היש (בעולם שמוצף בתודעת ה-אין).
ומה שלמדנו היה להודות על 'הלב הנותן'.
רוצים דוגמה?
חבר עזר לחברה לסדר את מגירתה. היא חשבה טיפה ואמרה (תחזיקו טוב): "תודה שאכפת לך ממני, שחשוב לך שאני אשמח ואהיה רגועה, כי ממש התעצבנתי ואפילו בכיתי כשלא מצאתי כלום במגרה."
ככה בפשטות דברי ילדים חיים.
אחרי התודה הזו הייתם צריכים לראות את הפרצופים של השניים האלו. זה אמר הכול. הלב נפתח.
'כשלב נוגע בלב משהו מ-לב-לב' אמרתי להם. אפילו כתבנו את זה על הלוח.
תקשיבו מה קורה כשמפתחים בכיתה תרבות של הודיות יום יום. כשבא רב לכיתתנו ללמד את פרשת בראשית, הודו לו הילדים (כן, עבדנו על זה יחד ו ה כ ו ל נבע מהם) בזו הלשון: "תודה שהשקעת מהזמן שלך לבוא אלינו במיוחד ללמד. תודה גם שהיה לך חשוב שנישאר סקרנים ונהנה, וגם שהתאמת את הדברים בדיוק למה שעשינו כל השבוע".
אני זוכרת שהילדים שאלו: "למה האדם נברא רק בסוף, אחרון?"
הרב אמר: "תחשבו!" והם חשבו ואמרו: "כי כל העולם נברא בעצם שיהיה מוכן בשבילו." "בשבילנו." אמרתי. "נכון, בשבילנו." אמר הרב, "כ-ל העולם כולו."
בעיניים שלהם ראיתי אור וידעתי שזה האור של היום הראשון לבריאה, לא אור השמש שהגיע רק ביום הרביעי.