הימים האלה של שמש אביבית בחורף, אולי פחות טובים לחקלאות אבל למצב הרוח שלי הן עושות די טוב. מחקרים הראו שהדיכאון רווח בארצות החסרות אור שמש, למרות שאין להם מלחמה ארורה כמו זו שאנחנו חווים. ואולי השמש באה אלינו כך לתת איזו זריקת ליטוף. כי בואו, מגיע לנו.
יום שלישי השבוע היה כזה, התלוויתי לכיתה י', של הצעירה שלי ויצאנו את העמק, רכבת בית שאן, דרך חיפה של ליבי, בואכה תל־אביב. שישה עשר נערים ונערות ניווטו וקצת התברברו אך לבסוף הגענו ליעדנו הראשון, מרכז פרס לשלום וחדשנות ביפו. המדרגות היורדות לכיוון הים העצום, הפתוח, הזמינו אותנו לחלום בגדול – Dream Big, בדמות פסל שתוכנן כך שהמביט בו ישלים את חלקי האותיות החסרות ויעז להצטרף למעגל החולמים והמגשימים. כשישבתי שם על הפסל חשבתי על שירה של סי, חברתי, "תחלמי בגדול, תחלמי. תצחקי כשתגיעי לשם. באופק הרך יחייכו, השנים הקשות שעברת בעולם." (סי היימן, 2001). התלמידים ואנחנו נחשפנו לחדשנות הישראלית. ידעתי על עגבניות השרי, אבל האם ידעתם שרמי אבנים זו גם המצאה ישראלית?!
אני מניחה, וכך גם נאמר, שקשה לעובדי המרכז לשווק שלום בימים אלה. בכל זאת, מה אנחנו מלמדים את ילדינו ואיך נוטעים בהם תקווה? ובכן, מרכז פרס לשלום זו התחלה ושיטוט ברחובות יפו גם הזכיר את עולמנו הרב־תרבותי כאן בישראל. וכך, חבורה די פטפטנית ושמחה עשתה את דרכה לאורך הים, ולא ידעה שעוד מעט לא תדע איך לעצור את הדמעות.
בכיכר החטופים בתל־אביב השעון סופר את הימים, את השעות ואת השניות מאז נפרצו חדרי ליבנו ביד אלימה והדם שותת באומה. הבטתי בו ורציתי שיעצור, שנוכל כבר לתפור את הרקמות ולתת להן להחלים. והילדים והילדות נאלמו, תרו בין תמונות הדמויות החסרות ליד מיצג שולחן האוכל, ראו מדבקות 'חזרתי' ליד לירי וקרינה והאחרות, ובעיקר ראו את מי שעדיין לא. ראיתי ילד שחצי שעה מוקדם יותר צווח בחדווה בשיחת שוליים של נוער עם חבריו, שעון על הקיר, מנסה לאסוף דמעות שמסרבות להפסיק. וחשבתי ש'לאורך הים, אין גלים, יש עולם, שנשבר לרסיסים על המזח' (של אילה אשרוב) ואנחנו כבר לא יודעים איך להפסיק לבכות.
לבסוף, נעמדנו להסבר על מיצג המנהרה שנבנה שם. המדריך הסביר שיש שם קולות ירי, כתובות גרפיטי ותמונות ורק מי שמוכן לזה שיעבור בה. בתי אמרה שאם אתן לה יד, היא תיכנס איתי למנהרה. יד ביד לקחתיה ולא יכולתי שלא לחשוב על המשמעות הכפולה, על כך שלמרות כל מה שקרה וכל מה ששמעה, היא עדיין בוטחת, כשידי בידה, שנצא לאור מתוך אותה מנהרה.

באחת הכיתות פגשנו בדני מירן, אביו של עמרי מירן שנחטף מביתו, מאשתו ומשתי בנותיו ב 7 לאוקטובר ההוא. לדני מירן לא היה זקן כה ארוך כשהחל במסע אותו לא ביקש. איש האדמה מהצפון התגייס להשבת בנו ואני מתפללת ליום בו אראה את תמונתם מחויכים, מגולחים למשעי ומתחילים לשקם את הריסותיהם הפרטיות. חייהם של המשפחות החטופות פתוחים לראוות עולם, ידיהם מושטות לאחוז ולהיאחז באהבת האדם, שדני סיפר עליה בפגישה.
כי אחרי שסיפר את השעות הרבות בהן עמרי היה עדיין בביתו ואין מושיע מהמחבלים המשוטטים ואת השעות בהם חשב שאף אחד מארבעת בני משפחתו לא שרד ואת השמחה על שכלתו ונכדותיו בחיים ואז את ההבנה שעמרי נלקח, הוא סיפר על כמה טוב העם הזה, על נדיבות פלאית של זרים ועל כמה להשמיע את סיפורו, זה כל מה שיש לו. כששאלה אותו תלמידה, "מה אנחנו יכולים לעשות?" הוא ענה לה שמה שעשו כעת, שבאו, שהקשיבו, זה עולם ומלואו. דני מירן עמד והביט בה ואמר לה 'תודה'.
כך, ממרכז פרס לשלום לכיכר החטופים, מיפו ללב תל־אביב טווינו חוט, צבוע שני אמנם, אך שזור זהב של אחווה. כן, דני מירן נטע בנו בתוך הכאב איזושהי תקווה. כי אם מישהו בסטטוס הנוראי של "אבא של חטוף", יכול לנסוע בפקקים ולפגוש חבורה צעירה של תלמידים, להניח את ליבו בפניהם, להישיר מבט, להזכיר להם שאין כמו העם הזה, לעודד אותם למצוינות ולומר להם תודה שבאו לשמוע אותו, אז גם אנחנו יכולים להמשיך, להגשים מה שהגענו איש ואישה בחיים האלה לעשות, לחיות, להיות.
בדרך חזור, כשהחלפנו רכבת בתחנת חוף הכרמל בחיפה, רווח לי, הרגשתי שזהו, הגעתי הביתה ואני יכולה לנוח רגע. יש משהו בכניסה מתל אביב לחיפה שמותיר אותי תחושת הקלה, גם אם כמה דקות אחר כך, עלינו על הרכבת לבית שאן. כמה טוב זה לחזור הביתה וכמה אני מחכה שיזכו ויחזרו לביתם.
שלכם,
לילי מילת
קצת באיחור אבל משתדל שלא לפספס אותך עם כתיבתך מלאת האור.
איזה מסע נהדר עשיתן יחד.
ממש מרגש
ובלעדי התקווה, הייאוש ישתלט ואיתו יגיע מוות כואב.
תודה ששיתפת
תודה רבה חברי היקר,
בהחלט מסע עשינו, עדיין מורגש גם אחרי כמה שבועות.
תודה שלא פספסת ואתה קורא תמיד ומגיב
לא רק שהפסל מכוער, לא רק שהוא באנגלית ולא בעברית, לא רק שמרכז פרס לשלום הוא גחמה חסרת פשר שניסתה להתחפש למרכז חדשנות (בחוסר הצלחה כי הבניין לא מותאם)
עוד צריך לחבר את שקר אוסלו לכיכר החטופים שהם תולדה של אסון אוסלו המתגלגל..
וכיכר החטופים הכעורה שמלאה בקיטש שהולך ומתכלה.
תלישות עד לגבי תלישות.
זה קצת כמו משפחות, שני ילדים גדלים באותו בית, קורים שם אותם דברים וכל אחד מספר אותם בעניים אחרות לגמרי, כמו היו שני סיפורים נפרדים.
צר לי שאתה רואה כיעור במקומות בהם מצאתי יופי ואנושיות ותקווה לצד כאב.
מקווה שיש בך כדי להכיל את העובדה שאנחנו אנשים מגוונים שחולקים את אותו מרחב.
תודה שכתבת את שעל ליבך, אני בוחרת להקשיב.
שיהיה שבוע טוב.