פרק 3
דוקטור תמר נבו ישבה במשרדה במכון המחקר כשהטלפון השולחני צלצל. היא העבירה את מבטה בחטף לעבר הצג של מכשיר הטלפון החדש, שהציג את המספר ממנו התקשרו אליה (חידוש טכנולוגי בשביל מכון המחקר שבו עבדה, שזה עתה החליף את מכשירי הטלפון במשרדים). היא זיהתה מיד את המספר ושארית השלווה האופיינית שהוסיפה לעטוף אותה מאז צלילת הבוקר – התפוגגה באחת.
"מה הוא רוצה עכשיו?" מלמלה לעצמה וענתה.
"כן, אנדי?"
"היי," ענה קול מהצד השני בעברית עם מבטא אמריקאי כבד, "את במשרד?"
"כן, אני במשרד. אתה מתקשר אלי למשרד…" ענתה באנגלית, במטרה לקצר את השיחה.
"נכון," השיב, מבולבל קצת. "אוקיי, רק בדקתי."
"מה רצית?"
"רציתי לראות שאת בסדר, ושיובל בסדר, כמובן…"
"למה שלא נהיה בסדר?"
"תפתחי חדשות," הוא ענה תוך התנשפות, "היה פיגוע."
"טוב," היא הסתקרנה אך השתדלה מאוד שלא להישמע כך, "בכל אופן, הכול בסדר, תודה. נדבר."
היא ניסתה לחזור לעבודה, אך לא הצליחה להתרכז. היא נקרעה בין הסקרנות לבין התחושה הפנימית שלה שאם תקום ותעשה כדבריו – היא שוב תיתן לשתלטן הנרקיסיסט הזה לנהל אותה, גם אם שלא בנוכחותו. כוס המים שהביאה אל שולחנה קודם לכן – ריקה. היא לא זכרה מתי שתתה בדיוק. היא קמה לכיוון דלת משרדה הסגורה, העיפה מבט מוטרד במראה התלויה עליה, ויצאה לכיוון המטבחון הקטן שבקומה. עוד לפני שחלפה מעבר לפינה, כבר הבחינה בשני חוקרים, קולגות שלה, וטכנאי אחד, יושבים ובוהים במסך בדאגה. רועי עמד מאחוריהם, והיא נעמדה לצידו. קולות הקריין הגיעו אליה. בלי לשמוע עדיין את הפרטים, רק לפי המבטים, הבינה מיד: עוד פיגוע התאבדות, עוד הרוגים.
"פיגוע? איפה זה?"
"מצה," רועי בקושי הסתכל עליה, "זה פה אצלנו בחיפה, בתחנה שם למעלה ליד הגרנד."
"אלוהים ישמור," היא פלטה, למרות שזו בוודאי הפעם הראשונה שהביטוי הזה יצא מפיה האתאיסטי.
"בני זונות," מלמל גיא וחזר אל המעבדה.
"מה יהיה?" היא כיסתה את פיה ביד אחת והביטה אל רועי.
"זה לא ייגמר עד שהם יהרגו את כולנו," הוא מלמל.
"או עד שאנחנו נהרוג את כולם," ענה בהתרסה ובקול רם חוקר ותיק בשם משה (אף שהוא התעקש שיקראו לו "פרופסור ברלינר") והכניס לפיו עוגייה גדולה מתוך קופסה שהונחה על השולחן הקטן שעמד בינו לבין מסך הטלוויזיה.
"הדבר היחידי שהשמנדריק הזה יכול להרוג הוא את עצמו, אם יסיים את חבילת עוגיות הקוקוס הזאת," היא לחשה ברשעות אל רועי, וגרמה לו להעלות חיוך מריר.
היא הלכה, מדוכדכת, לכיוון המעבדה. לא היה לה עוד מה לתרום או להיתרם מהדיון הזה, או מצפייה בשידורים חוזרים של כוחות הביטחון מסתובבים בזירת הפיגוע. מה שכן היה לה – זה המון עבודה. לאחרונה הכול הציף אותה. הבדידות, גידול הילד הקטן לבדה. לולא התמיכה של הוריה, לא הייתה מצליחה לתפקד כאם וכמפרנסת. מזל שההורים שלה באו לעזור לה עם יובל בחג, אחרת הייתה צריכה למהר הביתה. עשרות ימי החופש שצברה, יכולים לחכות להזדמנות המתאימה.
"איך הייתה הצלילה, תגידי?" רועי הופיע מאחוריה פתאום.
"אתה אורב לי?"
"אני תמיד מאחורייך. נו, אז איך היה לצלול קצת?"
"האמת," האטה את קצב הליכתה, "התגעגעתי לזה. מאוד. בכלל, לעבודת שטח… אני מרגישה שאני נרקבת מהיומיום הזה. המשרד, ההנחיה, הכנסים…"
"נרקבת? אבל את פורחת, תמר. הולך לך טוב, את…"
"אני לא יודעת, " היא נעצרה בכניסה למעבדה, "אני לא רואה באופק שום אפשרות לעשות משהו מעניין. בשבוע שעבר, כשאתם יצאתם להפלגה, חשבתי על זה שהפעם האחרונה שהשתתפתי במחקר בשטח הייתה… לפני שיובל נולד. אני בחרתי במקצוע הזה, בעבודה הזאת, בדיוק מהסיבה שאתה בחרת בה. זה לא סתם מדע. אם הייתי רוצה לעבוד במעבדה ולהנחות סטודנטים, הייתי עושה את זה באוניברסיטה, ואולי בחו"ל, זה בטח היה יותר משתלם. באתי בשביל ההרפתקה. הגילוי. הים, כמובן. המשמעות של…"
"של לעשות משהו." הוא השלים אותה. היא חייכה חיוך דק ומשכה בכתפיה.
"את רק צריכה להחזיק את הראש מעל המים," הוא חייך אליה בחזרה, " בסוף משהו מעניין יקרה, את יודעת."
"משהו יקרה בסוף, זה בטוח. אמפירית." היא טפחה על שכמו, "יאללה, אני הולכת לראות מה הסטודנט שלי מצא."
"זה לא הגיוני," היא שמעה את גיא ממלמל כשנכנסה דרך דלת המעבדה הכימית. החדר המלבני עם התקרה הנמוכה היה עשוי להיראות כמו מחסן מוזנח במבט ראשון, שעטנז של מכשירים חדשים וישנים, כבלים ומיני צנצנות פזורים על שולחנים בגבהים שונים; אך לכל דבר במעבדה היה תפקיד, וד"ר תמר נבו והדוקטורנטים שלה הסתדרו שם כאילו זה היה המטבח הביתי שלהם.
"מה לא הגיוני?" היא שאלה והתקרבה אליו.
"אה," הוא ענה מעט נבוך, כשהבחין פתאום שהמנהלת שלו נמצאת שם, "אהה, לא ממש יודע, אני צריך להריץ את זה רגע שוב."
"למה?" היא שאלה, "מה מצאת?"
"אממ," הוא גמגם, "אורניום… המון אורניום, הרבה יותר ממה שאמור להיות, בסדרי-גודל."
"מה?" היא הביטה בו, מרימה את הגבות העבות והכהות שלה כמעט עד שפגשו בקו השיער. מכל הנִִיסְקִִין שבתוכו נמצאה הדגימה שאספו ישב בתוך הציוד המעבדתי המשוכלל שמפענח את הרכב החומרים שבו.
"כן, לפי המאס-ספקטרומטר הזה לפחות, יש פה ריכוז מוגזם של אורניום 238. זה מה שנקרא אורניום מועשר, נכון?"
"זה הטבעי," ענתה וחייכה חיוך דקיק. תמיד התבדחה עם הדוקטורנט שלה לביולוגיה ימית על שהוא חלש במדע אמיתי. כימיה היה המקצוע שלה, אחרי הכול. הוא, שיתרכז בדגים ובאצות שלו. "אורניום מועשר זה האיזוטופ של ה-235."
"אה, נכון, נכון…" הוא מלמל, נבוך, " יש פה גם מזה, אבל בריכוז נמוך יותר, אההה… אז, בכל מקרה… תראי בעצמך."
היא הביטה מופתעת בפלט המודפס שיצא מספקטרומטר המסות המעבדתי שלהם.
"אפשר להריץ את זה שוב, אם את חושבת שצריך…" הוא אמר בהיסוס, קטע את הרהוריה המהירים, "או לעשות הכול מחדש. לקחנו דגימה מספיק גדולה," הוא הצביע על המכל שהוציאו מהמים באותו הבוקר,
"למרות ש… מתי בפעם האחרונה המכשיר הזה זייף…?"
תמר הרימה את דף הנייר המודפס מול עיניה וכיווצה את עיניה בריכוז. אורניום נמצא בים באופן טבעי, בכמות דלילה; אבל בכמות כזאת, בריכוז כזה, ליד ספינה טבועה…?
"להודיע למושיק?" קטע גיא את מחשבותיה, "או לשלוח איזו הודעה להגנת הסביבה?"
"לא," ענתה לאחר הרהור קצר, "חכה עם זה בינתיים. צריכה לבדוק משהו."
לעזאזל, הצבא הרשלן שלנו עם הרעיונות הדפוקים שלו, חשבה בעת שצעדה ממקום החניה המרוחק שמצאה לכיוון בסיס חיל הים. נותנים לחבורה של חובבנים לעשות עבודה של גדולים… היא לא טרחה אפילו למצוא מקום חניה בקרבת הבסיס, ומראש נכנסה לרחובות הצרים והמפותלים שבין מבנה הקזינו הישן לבין בית החולים. תמיד עדיף למצוא חניה בטוחה, גם במחיר של הליכה ברגל, היא חשבה, בטח בעיר הזאת, בחיפה. ולא שהליכה ברגל תזיק לה, בעיקר ביום אביבי כזה…
מחשבותיה על יכולותיו הניהוליות והטכניות של צה"ל, שליוו את הליכתה והתאימו את עצמן לקצב צעדיה המהירים, נקטעו באחת כשמצאה את עצמה מול שער הכניסה, בו עברה כמה פעמים בחודש בשנתיים האחרונות.
"אישור כניסה?" שאל אותה באדישות חייל צעיר במדים בצבע בז'. צבע שעדיין נראה לה מוזר. דהוי וחלש מול הירוק זית הצה"לי שהכירה היטב מימיה בצבא, מה שנראה לה כל כך מזמן, כמו מחיים אחרים.
"כן, יש לי את ה… שיט." היא הבינה פתאום שמרוב חיפזון שכחה את הארנק ברכב החונה בצד השני של השכונה.
"נו, אני עובדת פה, בערך… חלק מהזמן… אני חוקרת, מהמכון," היא הצביעה כאילו על משהו קרוב, מאחורי כתפה, "אני נכנסת לפה כמעט פעם בשבוע, אתה לא מזהה אותי?"
החייל הצעיר משך בכתפיו. היא הבחינה שתגיות צבעוניות כרוכות לו סביב הכותפות.
"אם אתן לך מספר תעודת זהות, אתה יכול לבדוק פשוט?"
"לבדוק איפה?" הוא שאל אותה בחזרה.
"אויש נו… תקשיב," היא ניסתה בכל זאת, "קוראים לי תמר, אני חוקרת, אני מומחית לכימיה של הים. אני עושה פה מחקר, כלומר – ייעוץ מדעי, בשבילכם, כבר שנתיים בערך. יש לי אישור כניסה קבוע, ללא ליווי, לאזורים המנהלתיים. תשאל מישהו, אני לא יודעת, אין לך איזה מפקד, מפקדת, קצין תורן, משהו?"
"אם יש לך אישור כניסה, אז איפה הוא?" הוא הקשה.
"אוף, אתם…" היא נשמה עמוק וכבר התכוונה להסתובב, "בסדר, אני אלך, אביא את הארנק, ו-"
החייל הצדיע פתאום לכיוונה.
"חופשי," ענה קול מאחוריה. "מה קורה פה, אפשר לעזור לך?"
בזווית מאחוריה הופיע בחור גדול במדי ב' של חיל הים, דרגות רב-סרן מעטרות את כותפותיו הכחולות. בן גילה להערכתה. כתפיים רחבות כפליים משלה, אם לא יותר מכך.
"כן," היא התרחקה צעד אחורה , "אני צריכה להיכנס, בדחיפות. אני חייבת לדבר עם מישהו מהמפקדים שלכם. מפקד בסיס, קצין בטיחות, קב"ט, משהו." היא דיברה בטון רגוע יותר, מופתעת לגלות שהיא נבוכה מנוכחותו. "בדרך כלל אני נפגשת פה מול הגורמים של הבינוי, אייזיק ו… אה… אבל, אני חושבת שכדאי שאדבר עם מישהו אחר בנושא ה-"
"קצין מודיעין, עוזר לך במקרה?" הוא שאל ברוגע.
"יכול לעבוד." היא הרגישה שהיא מסמיקה לפתע. למרות עורה הכהה יחסית, כשהסמיקה – זה היה ניכר.
"בואי אחריי. תן לה לעבור, היא איתי."