יראתי מפני היום הזה שהיה השבוע, התאריך המפחיד של 7 באוקטובר. זה הרגיש שכל עוד הוא לא חולף, עוד אפשר לתקן משהו. באמת חלפה שנה? זה היה יום עצוב, ניכר כי תדר היגון שודר בעוצמות, חשתי אותו בגוף ובנשמה. כמו בשאר רחבי הארץ, גם אצלנו, בבית גבריאל התכנסנו לטקס שניסה לאסוף אותנו ואת שברינו. הצעירה שלי על התופים, עם חברי רסיטל הנוער, הדהדו בשירה וניגון את הפנים והשמות כולם, של דני רובס. רק להביט בהם, ילדינו, זרק אותי לאוקטובר דאשתקד.
הימים הנוראים
כשהחלו הימים הנוראים ההם, כמו רובנו, לא דמיינתי שיימשכו עד כה. מעבר להלם, לפחד ולכאב המשתק, הייתי מביטה בבנותיי ובליבי פנימה… מבקשת סליחה. זו פעם ראשונה, למרות שהיו עוד מלחמות ב-19 השנים האחרונות, ששאלתי את עצמי "לאיזה עולם הבאתי אותן?".
ימים וחודשים רבים לקח לי להפסיק להיות שם, בתחתית הבאר בלי חבל שירים אותי. אבל הייתי חייבת, עבורן, כי זו פריבילגיה לשקוע ביגון. והינה, שנה אחרי, אני מביטה בנוער ורואה איך הם מישירים מבט ומביאים את הטוב ביותר שלהם ועובדים עם מה שיש. ויש להם בשבילן מה לחיות וליצור ולעשות.
הפכו לגיבורים שלא-מבחירה
בהרצאה שהייתה אחרי הטקס, סיפר העיתונאי עמרי אסנהיים על כמה אנשים, מאלה שהפכו לגיבורים שלא מבחירה ואיבדו כל כך הרבה ברגע אחד באותו תאריך. והם לא יכלו אפילו לעצור לרגע, לשבת שבעה, להתאבל, כיוון שמעבר ליקיריהם שנרצחו, יש להם עוד בני משפחה שנחטפו. אבל.
משהו שלקחתי כמובן מאליו – את הזכות להתאבל. ויום אחרי ה7 באוקטובר הבנתי שזה מה שאנחנו, כאומה, קיבלנו מהיום הזה, מהטקסים, מלהתחבק בכאב יחד – קיבלנו את הרגע הזה, לעצור, להיזכר, לבכות, להתאבל.
ערב יום כיפור
והינה, ערב יום כיפור, כל כך 'מתאים' לבוא בסמיכות לאבל, לבקשות הסליחה. ואולי נוכל לרגע לסלוח גם לעצמנו על שאנחנו לא 'מאה' השנה. ואולי נוסיף גם תודה, על שאנחנו כאן גם בתום אותה שנה. ואולי נסיים בבקשה, שתוכלנה כלל המשפחות שבינינו לקבל את הזכות להתאחד, להתאבל, לבנות מחדש. לבנות טוב יותר.
ובתוך כל אלה, אני עם ספר, שלא הצלחתי לסיים עד לפנות הבוקר הזה. בחרתי לקרוא בו בגלל הכותרת שהרגישה לי מדויקת השבוע: החיים ה(לא כל-כך) מושלמים שלי. הסופרת סופי קינסלה פנויה לכתוב על הדברים הנורמליים שבחיים, כאלה שאפשר להתפנות אליהם כשאין מלחמה על חיינו כאומה. כך, שלמרות הכותרת שהביעה את תחושותיי השבוע, היה קשה לי להתרכז ולעבור לקריאה בספר קליל. זו הסיבה שהעורכת הנהדרת כאן בעיתון מקבלת את הטור שלי באיחור של יומיים.
ספר קליל, מהנה, משעשע
לשמחתי, בסופו של דבר מיומנות הקריאה המפותחת שלי ניצחה והצלחתי לשקוע בשעות רבות של הנאה שלקחה אותי לרגעים מהחדשות המצמיתות.
בספר הזה, קינסלה מטפלת בנושא החיים הכוזבים שאנשים מנהלים באינסטגרם. גיבורת הספר, קייטי, יודעת שהאינסטגרם שלה מלא בידיעות כוזבות המשפרות את המציאות העגומה שלה ולוקח לה מסע ארוך כדי להבין שכמו שאצלה האינסטגרם מעמיד פנים, כך גם אצל האחרים שהיא חושבת שחייהם מושלמים.
זה ספר קליל, מהנה, משעשע. נהניתי לקרוא בו וכעת, אשחרר אותו לספרייה היפה שלנו. אני לא הולכת לצוד אחרי עותק משלי, כיוון שלא אקרא בו שנית, אך הוא כן גרם לי לסמן לקריאה עוד מספריה של סופי קינסלה.
מנטרה שלי
בחרתי בציטוט ששל קייטי שכאילו יצא מפי שלי. מי שמכיר אותי יודע שזו המנטרה שלי על צעידה ואנדורפינים:
"אני עושה כל מיני דברים כדי לנסות להדחיק את הפחד. סידרתי מחדש את הערסל שלי. תכננתי מחדש את התקציב החודשי כך שיספיק לחודשיים. אני הולכת המון, כי, אתם יודעים, הליכה היא חינם. חוץ מזה שהיא משחררת אנדורפינים ולכן, בתיאוריה, היא אמורה לעודד אותי." (עמ' 151)
פרטי הספר:
החיים ה(לא כל-כך) מושלמים שלי מאת סופי קינסלה, הוצאת הכורסא, 2018.
גמר חתימה טובה, שנזכה לאִתחול מחדש של הנפש עם תעצומות לשחר חדש.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי