דווידוביץ' ופארוק • סיפור קצר משכונת אחוזה

את דווידוביץ' ראיתי לראשונה כשהיה מסתובב בביתנו ומודד את הבלטות על מנת לתת הצעת מחיר לסיוד הדירה. הוא היה לבוש בבגדים מוכתמים, גם פניו ונעליו היו מלוכלכות בנקודות סיד. הוא היה אדם די מבוגר, לבטח מלאו לו שבעים שנה. פניו היו חיוורות, עיניו ריצדו והוא לא היה מרוכז כאשר שוחח עם אנשים.

התפלאתי מדוע שכרו אותו לעבודה, כאשר כולם ידעו שהוא היה קצת "טרה לה לה", אַ ביסעלע
משוגע… הסתבר ששנים אחדות קודם לכן, היה לו שם של בעל מקצוע מצוין ואמין, אולם תמיד העדיף לעבוד לבדו, ללא עוזרים. באחת ההזדמנויות הוא סייד חדר מדרגות ועלה על סולם גבוה במיוחד, והגיע עד השלב האחרון, מבלי שמישהו תמך בסולם. הוא נפל מהסולם ונחבל בראשו, אך הסולם נותר שלם… דווידוביץ' היה בוודאי מוכרז בימינו אלה כפגוע ראש וזוכה לריפוי בעיסוק ולטיפול פסיכולוגי. אך אז, בשנות הששים, לא טיפלו בו והוא סבל מחוסר זיכרון, ושכח כמעט כל מה שידע, אך המשיך להיות סייד מצוין וידע היטב לתקן אביזרים בבית: תריסים, מנעולים וברזים, המתקלקלים ללא הרף.

דווידוביץ' בעיקר איבד את היכולת לספור ולאמוד כמויות הקשורות לעבודה ולחומרים. יצא לו שם של ליצן השכונה. הוא היה מסוגל לקבוע ביצוע עבודה שתמורתה יקבל סך 2,000 לירות, לבצע את העבודה וללכת לביתו מבלי לדרוש שכר עבורה. לאחר שבוע ימים היה נזכר שלא קבל שכר וחזר לדרוש את המגיע לו. והיה אומר: "מה עשיתם? שכחתם לשלם לי עבור העבודה. אתם חייבים לי 4,000 לירות!". הלקוח הרמאי היה עונה לו: "דווידוביץ', מה אתך? אני חייב לך רק 400 לירות.

הנה, קח 200 , תבוא אליי בחודש הבא ואז נדבר על השאר"… שכרנו את דווידוביץ' לעבודה. הוא ביקש דמי קדימה והלך להביא סיד. כעבור שעתיים ראיתיו יורד במורד הסמטה כשהוא נושא שני פחי סיד לבן. בכל 50 מטר היה עוצר כדי לנוח קמעא, משפשף את ידיו זו בזו כדי להפחית את הכאב ולאחר מספר דקות המשיך בהליכתו לכיוון ביתנו. בעצירתו האחרונה סמוך לביתנו, החל לשוחח עם שכנתנו, הגב' וייל. הוא הצביע לכיוון ביתנו, ואילו היא הצביעה לכיוון ביתה.. מפאת המרחק בין הבתים לא יכולתי לשמוע את שיחתם, אך נראה היה שהם סיכמו ביניהם דבר מה…

הסייד הגיע לביתנו והחל בעבודתו. בתחילה סייד את התקרה, תוך כדי הליכה על גבי הסולם, עליו אהב לעבוד. הוא היה מעביר את הסולם ממקום למקום באמצעות תנועות ברגליו כאשר הוא עומד בראש הסולם. היה ממש מפחיד להביט בו – נראה היה שמיד ייפול. למשקל גופו אותו נשא הסולם התווסף גם משקלם של פח הסיד המלא שנפחו היה כ –20 ליטרים וכן קופסת צבע המיניום שהייתה מיועדת ל"פס הכסף".

הסולם היה עשוי מעץ, רעוע במיוחד, לדעתי מימי התורכים. דווידוביץ' שיבח את הסולם ואמר: "אל תדאג, זה סולם מצוין! הוא אמנם ישן, אך טוב יותר מהחדשים, כי הוא עשוי מעץ "בוק". היום עושים את הסולמות מאלומיניום והם לא שווים כלום!" בסולם שלך ישנם סדקים", אמרתי. "אל תדאג, לא אפול שוב", הוא השיב וצחק… העבודה נמשכה ימים רבים מפאת עיכובים בלתי צפויים. הסייד היה מאחר לעבודה ולאחר שעת עבודה אחת אמר שעליו ללכת ללוויה. במקרה אחר טען שעליו לצאת באופן דחוף לאזכרה. בדרכו החליף מספר מילים עם השכנה הגברת וייל ונעלם מן האופק.

באחד הימים גילינו את מעשיו האמיתיים. מסתבר שבדרכו אלינו הוא היה מדבר עם שכנים שונים ומקבל מהם הצעות עבודה. בדרך זו ניהל עבודות סיוד בשכונה שלנו במספר דירות בעת ובעונה אחת. העניין נתגלה כאשר ראיתיו נכנס לביתה של שכנתנו ופח מלא סיד בידיו. הלכתי בעקבותיו וגיליתי שהוא מסייד גם שם. דווידוביץ' היה קצת מופתע לראותני ואמר: "שלום, אני מכיר אותך,סיידתי גם בבית שלכם, נכון"? אי אפשר היה לכעוס עליו. היה לו חיוך טיפשי ועיני העגל שלו התרוצצו מצד לצד. "טוב", אמר דווידוביץ', " מחר בבוקר אגיע לביתכם להשלים את העבודה". אמרתי לו: "אינך יכול לעבוד בעצמך בעבודות כה רבות. מדוע שלא תיקח לך שוליה"? דווידוביץ' ענה: "זה רעיון טוב. אני מכיר בחור ערבי המעוניין לעבוד אצלי. אדבר אתו".

למחרת הופיע דווידוביץ' עם הבחור, שהיה נמוך קומה ושמנמן. הבחור, תושב כפר הסמוך לכרמיאל, הציג את עצמו בשם פארוק ואמר שהוא צבעי מומחה. דווידוביץ' אמר לנו ביידיש: "ער לערנט זיך ביי מיר". (הוא המתלמד שלי). אך לא כך היה הדבר. פארוק היה צבעי מוכשר ודייקן בעבודתו, חרוץ ורציני. בסופו של כל יום עבודה הם היו צועקים ורבים לגבי התשלום. הריטואל חזר על עצמו. פארוק היה שואל: "דווידוביץ', איפה הכסף שלי"? הלה היה עונה: "מה אתה בא אליי בסוף יום העבודה, בערב? מחר בבוקר נדבר על הכסף".

למחרת בבוקר היה פארוק שוב מבקש את כספו ודווידוביץ' היה דוחה אותו לערב, וחוזר חלילה. פארוק נהג להתלונן לפניי כשהוא אומר: "איני מבין את דווידוביץ'. יש לנו הסכם שאנחנו שותפים, אך הוא אינו מתחלק אתי ברווחים".

לאחר זמן מה דווידוביץ' היה ניגש אליי ואומר ביידיש: "ער מיינט אז ער איז מיין שותף" (הוא חושב שהוא שותף שלי, אך זה אינו נכון). התרשמתי מחריצותו והתנהגותו של פארוק. מדי פעם היה משוחח אתי בגילוי לב. הבנתי שהוא מבית טוב. הוא ואביו הינם מוסלמים אדוקים, ובעלי ערכים של הגינות וטוב לב. באחד הימים פארוק ראה אותי ליד ביתי עם ידידתי נינה, שבאה לבקרני כשהיא לבושה בשמלה מתנפנפת ברוח ופיה מלא חיוכים מפתים… נינה חיבקה אותי קלות לפני שהלכה. פארוק, שהבחין בקוקטיות של נינה אמר לי: "מי זאת? הבחורה הזאת, כלה שלך? אתה מתחתן אותה?", עניתי "מה פתאום", "היא סתם ידידה. אנחנו מבלים ביחד, יוצאים לקולנוע ועושים חיים"… פארוק הרצין ואמר: "מה אתה עושה? מה אתה מבזבז זמן על בחורות כאלה? אתה כבר יותר מבן עשרים. מתי תהיה רציני? אתה צריך להתחתן ולהקים משפחה ולא לשחק". נדהמתי מדבריו. בסך הכול הוא היה בחור בגילי, אולי מעט צעיר ממני. עם הזמן הפכנו לידידים.

כיוון שפארוק הסתובב הרבה בשכונה שלנו באחוזה, הוא ראה אותי מדבר עם אחד השכנים שהיה שופט בחיפה. השופט שאל לשלומה של אמי אותה הכיר והיה מדבר איתה ביידיש. פארוק ניגש אלי ושאל "אתה דברת עם השופט? אתה חבר שלו?", לא, עניתי, השופט שכן שלנו וגם הוא כמונו עלה לארץ מפולין. אנחנו מכירים כמעט את כל הדיירים בשכונה… עבודתו עם דווידוביץ' הייתה מעין חתונה קתולית, אשר נמשכה שבועות וחודשים. באחד הימים הגיע פארוק לעבודה כשהוא שמח וטוב לב. הוא אמר: "תברכו אותי בברכת מזל טוב. התארסתי ובעוד חודש אני מתחתן. אני אזמין אתכם לחתונה."מי המאושרת"? שאלתי. פארוק החל לספר בשבחה של הכלה. "קודם כל, היא בחורה גבוהה כמו הדלת", אמר וצחק.

העובדה שיש לו כלה גבוהה והוא נמוך קומה, שימחה אותו משום מה. הוא הוסיף ואמר: "יש בעיה קטנה. היא רק בת 16, צעירה ממני ב – 10 שנים. היא אמרה לי שיותר טוב לה למות מאשר להינשא לי". שמתי לב שעובדה זו לא הפריעה לו באופן מיוחד. הוא ציין שאצלם ההורים קובעים מי יינשא למי ומתיי, כך שהיא לבטח תינשא לו כי אין לה ברירה אחרת, ועם הזמן, לאחר שיהיו לה ילדים, היא תתרגל שאלתי את דווידוביץ' אם הוא מתכונן להגיע לחתונה. הוא ענה: אני עוד בהונגריה חששתי מהגויים,
חוץ מזה, אני יודע איך נכנסים לכפר הערבי של פארוק, אך איני יודע איך יוצאים ממנו". "מי ימנע ממך לצאת מהכפר"? שאלתי בדאגה. דווידוביץ' אמר: "הם חושבים שאני חייב להם כסף. מה אעשה אם הם ידרשו ממני? אני נשאר בחיפה", והוסיף: "אסור להאמין בהם, הם אויבים שלנו". הרגעתי אותו באומרי: "הערבים הינם מכניסי אורחים, ויתנו לנו כבוד רב כשנבוא". נראה היה לי שדווידוביץ' השתכנע והחליט לנסוע איתי לחתונה בכפר.

בשעות הבוקר יצאנו לנסיעתנו במכונית ה"מוריס-אוקספורד" הישנה והטובה, בדרכי הגליל המשובשות. חלפנו ליד אתרי הבנייה של העיר כרמיאל ההולכת ונבנית, לאחר מכן טיפסנו בעלייה חדה לכיוון צפון, ונכנסנו לכפר בו התגורר פארוק. מיד הרגשנו תכונה בכפר. את פנינו הקביל בחור חביב בשם ואליד, אשר הציג את עצמו כאחיו הצעיר של פארוק."היכן אחיך"? שאלתיו. על כך השיב: "פארוק מתכונן לחגיגה הגדולה. תכירו בינתיים את אבא שלנו". ליד ביתם עמדה חבורת אנשים הלבושים בבגדים מסורתיים של ערבים. ואליד ניגש לאדם שמנמן ונמוך קומה, והציג אותנו בתור האורחים מחיפה. הוא חייך אלינו מתחת לשפמו וברך אותנו: "אהלן וסהלן, פארוק סיפר לי הרבה עליכם, אתם אנשים טובים, וגם קליינטים טובים. בואו והתכבדו! שמי עבדאללה". הוא לחץ את ידינו בחמימות.

ואליד הוליך אותנו לאולם קטן, ובו היה מונח כיבוד על שולחנות קטנים, וכלל ממתקים מזרחיים ומשקאות קלים. הסתובבנו שם והרגשנו קצת מוזר, בהיותנו היהודים היחידים בתוך הכפר הערבי. דווידוביץ' היה עצבני ולחש לי: "לאמיר גיין אבעק". (בוא ונסתלק מכאן) הוא לא היה רגיל כלל לחברה ערבית. לעומתו אני הרגשתי כדג במים, שכן לרגל עבודתי, הרביתי בנסיעות לכפרים ערביים, בעיקר באזור ואדי ערה.

לפתע, נדמה היה לי כי אני שומע בכי של נערה. יצאתי מהחדר בו התארחנו וטיילתי סמוך לבית המשפחה. מבעד לדלת פתוחה של חדר גדול, ראיתי את הכלה, כשהיא לבושה בשמלה לבנה, ישובה על כסא, ומוקפת על ידי מספר נשים. הכלה בכתה בקול רם, ודמעות שליש זלגו על לחייה. הנשים שלידה נגבו את דמעותיה ודברו אליה ברכות. אחת הנשים אף שרה לה שירים.

ואליד, שהבחין בי מציץ לחדר, אמר לי בחיוך: "היא בוכה מרוב התרגשות. אתה יודע, כל הכלות בוכות ביום חתונתן"… אני לא הייתי בטוח כלל ועיקר שאלה דמעות הנובעות מהתרגשות… בינתיים, קהל המוזמנים הגדול החל לצאת לכיוון הרחוב הראשי של הכפר. מאחוריי שמעתי צעקות שהגיעו ממרחק מה. עזבתי את הקהל ולפתע ראיתי ילד כבן 12 רץ לכיוון ביתו של החתן, כשסכין בידו. הילד צעק: "אני הולך להרוג את החתן"! אחד הצעירים שהיו שם ניסה לעצור בעדו, אך הילד כיוון את הסכין לעבר אותו צעיר. הצעיר התרחק מעט ולקח בידו קרש שבקצהו בולט מסמר גדול וחלוד, ואיים על הילד. בן ה – 12 המשיך לצרוח, והצעיר ניסה להרחיקו.

מבוגרים, צעירים וילדים נקבצו סביב הניצים. האספסוף החל לעודדם להמשיך ולהתקוטט. הצעיר שהחזיק את הקרש בידו צחק, וכן גם הקהל. לעומתם, הילד המשיך בצעקותיו תוך כדי בכי עז. לרגע לא הבנתי את המחזה האבסורדי הזה – ילד עם סכין לעומת בחור עם קרש ממוסמר, מול קהל הגועה בצחוק ומעודד את המשך הקטטה. ואליד שהתקרב למקום, הבחין בי, ואז הגיח מאחורי הילד ואחז בו בחוזקה. לאחר מכן הוציא ממנו את הסכין ואמר לו: "רוח מן הון"! (הסתלק). הילד התרחק תוך כדי בכי, והקהל חזר לרחוב הראשי. ואליד אמר לי בחיוך: "זה כלום, מה שקרה כאן. הילד הזה הוא אח של הכלה, ואוהב אותה מאוד. הוא יודע שהיא אינה רוצה להתחתן, אז הוא החליט להרוג את החתן… אבל הוא קטן וטיפש".

מן הון להון החלה החתונה. תושבי הכפר נאספו בסמטה הראשית כשהם ממתינים לאירוע המרכזי. מרחוק התקרבה שיירה שבראשה נראה החתן, אשר רכב על סוסה לבנה. הוא היה לבוש בחליפה "פארנג'י" בחולצה לבנה מבריקה, וחייך לכל עבר. אחריו נסע ג'יפ וויליס ישן בו ישבו "פייטנים", אשר קראו שירים בשבחו של החתן. מסתבר שבאירועים אצל הערבים נפוץ המנהג להביא משוררים מחוננים, הממציאים בו במקום פסוקי תהילה ומשמיעים אותם במין קצב מונוטוני, אם כי מעניין מאוד. השיירה עברה לידינו. דווידוביץ' רעד מפחד ואמר לי: "ראית איך כמעט הרגו את הילד ואיך הילד כמעט הרג את החתן? אנחנו היהודים היחידים כאן. עוד מעט, מרוב שמחה הם יהרגו אותנו ואף אחד אפילו לא ימצא אותנו. אני מכיר את זה. אני הייתי באירופה בשואה, וזה נראה לי מסוכן כמו בכפרים של האוקראינים השיכורים… כשהם היו משתכרים, היהודים היו חייבים לברוח. בוא ונברח, לפני שיהיה מאוחר מדי". אמרתי: "דווידוביץ', המוסלמים אינם שותים אלכוהול".

מבית הכלה נשמע קולן של נשים השרות בשמחה, כשברקע נשמע בכייה של הכלה האומללה. דווידוביץ' היה חיוור. נעשה מאוחר, והחלטנו לחזור לחיפה. לא רצינו לנסוע בחשכה בדרכים העקלקלות של הגליל. לאחר החתונה חל שינוי לטובה בהתנהגותו של פארוק. הוא היה מופיע מדי פעם במרכז הכרמל ומציע יוזמות עסקיות חדשות. הוא לא הרבה לעבוד עם דווידוביץ', אם כי לא ניתק את קשריו עימו. באחד הימים הופיע, כשבידיו שלט גדול העשוי מפח בצבע לבן, ועליו מודעת פרסומת שלו: "צבעי מומחה, מקבל כל מיני עבודות סיד וצבע שמן, ותיקון זדקים." בלשון המעטה ניתן לציין שהאותיות על גבי השלט לא היו יפות במיוחד.

"איך כתבתי?" שאל פארוק. "בסדר," עניתי, אך יש לכתוב "סדקים" ולא זדקים!" הוא התיישב לתקן את המודעה, וכתב "צדקים"… הוא אמר לי: "אתה יודע, אשתי כבר בהריון. אני צריך עכשיו להרוויח יותר. בבקשה תמצא לי קליינטים." ואכן מאז, גורלו שפר עליו. הוא קיבל יותר עבודה, והפך לקבלן שיפוצים חשוב באזור בגליל. באחד הימים פגשתי אותו יחד עם אשתו הגבוהה ליד בית החולים. הוא שמח מאוד לקראתי, ולשאלתי מדוע הוא מבקר בבית חולים השיב: "באתי לעשות בדיקות לאשתי. אתה לא רואה שהיא בהריון?" "אני שמח בשבילך שבקרוב תהיה אבא! מזל טוב!" אמרתי.

"מה אתה חושב, זה כבר השלישי אצלי!" אשתו חייכה חיוך מלא אושר ואמרה: "ברוך השם!" נזכרתי באחיה הקטן והכעסן… לפני שנפרדנו פארוק שאל: "מה עם דווידוביץ', הוא עדיין עובד? תגיד לו שיש לי הרבה עבודה בחיפה, ואם הוא רוצה, אוכל להציע לו לעבוד אצלי".

לאחר מספר חודשים עברתי ברחוב הרצל, הרחוב הראשי של שכונת הדר הכרמל בחיפה, וראיתי אדם שהיה דומה במראהו לפארוק. לא הייתי בטוח, שכן ממרחק מה ראשו נראה אדום מאוד, כאילו השתזף במשך 12 שעות בשמש היוקדת. ככל שהתקרב לעברי, הייתי משוכנע שאכן מדובר בפארוק, אך הוא התנהג בצורה מוזרה. הוא הלך מבלי לראות את אשר היה לפניו. עמדתי מולו ושאלתיו: "פארוק, מה אתך?" פניו החתומות לא הגיבו. תהיתי – הכיצד, יתכן שהוא אינו מזהה אותי? "פארוק, מה אתך," שאלתי. "אתה לא אומר שלום לחבר?" מבטו היה עצוב והוא אמר:"חבר שלי, חבר שלי, אין לי חיים עכשיו!"

"מה קרה לך? ספר לי! בוא וניכנס לבית קפה ותספר לי." באותו רגע חששתי פן חלה במחלה קשה. הוא לא זז ממקומו וסיפר: "אתה זוכר את האבא שלי עבדאללה? איש תם וישר,ממש צדיק, אוהב אנשים ומכובד בכפר ובסביבתו,.מה קרה לאביך? שאלתי בדאגה. "תשמע, אספר לך הכול בצורה מפורטת. אבי הלך בכפר בכביש הראשי, ועל הגג של אחד הבתים ראה שני אנשים צועקים ומאיימים להרוג איש את רעהו. מסתבר שהיה ביניהם סכסוך על רקע של נקמת דם, אשר נמשך בכפר שלנו למעלה מ-200 שנה. מסביב התאספו אנשים רבים, אשר התבוננו בגג הבית החד קומתי.

אבי ראה את הנעשה וצעק אליהם מלמטה: "הפסיקו את הריב, בשם אלוהים! הרי איננו רוצים רצח נוסף בכפר! האם לא הספיק לנו מה שהיה בעבר?" הניצים לא שמעו בקולו. אבי טיפס על הגג, דיבר אל האנשים ונעמד ביניהם. לפתע, אחד מהם ששמו אחמד, קרא לעבר אבי: "לרגע הזה חיכיתי 20 שנה!" הוא שלף סכין ונעץ אותו בלבו של אבי. אבי מת מיד. החלה מהומה בכפר, והמשטרה הצליחה לחלץ בקושי את הרוצח מידי הקהל. בימים אלה ממש מתקיים משפטו של הרוצח בחיפה. אני הולך בכל פעם לבית המשפט וצופה בו. אני שומע את שקריו של הרוצח, ומחשבה אחת בלבד ישנה בראשי – אני חייב להרוג אותו ויהי מה!

עכשיו, או ברגע בו תהיה לי הזדמנות לעשות זאת. אין לי חיים ולא מעניין אותי דבר חוץ מזה – לא העבודה ולא המשפחה. אני אמתין בסבלנות ככל שיידרש, אבל אני חייב להרוג אותו. אחר כך אסגיר את עצמי למשטרה, אודה ברצח, אקבל מאסר עולם, ורק כאשר אשב בכלא, יהיה לי שקט על הנשמה. שקט, זה מה שאני רוצה בחיים. וכך אגמור את חיי בבית הסוהר!" "פארוק," קראתי, כאילו הערתי אותו מתוך חלום. "חשוב על הילדים שלך, על אשתך ועל בני המשפחה. הם זקוקים לך.הם אבדו את אביך, ועכשיו יאבדו אותך… תן למערכת החוקים לעשות את שלה. רוצח אביך לבטח יישפט למאסר עולם וישב כל חייו בבית הסוהר!"

פארוק השיב: "אינך מבין, בנוסף הוא גם שקרן, ויש לו עורך דין מניפולטור. הוא בכלל לא מודה ברצח, אף שאנשים רבים ראו אותו במו עיניהם. בכפר ישנן חמולות. לא קראת על כך בעיתון?" השבתי: "כן קראתי, אך לא שייכתי זאת למשפחתך. אני מצטער על האובדן של אדם כה צדיק וכה יקר ללבך. פארוק, חשוב בהיגיון. אל תפעל בצורה נמהרת. נסה להירגע ולחזור לחיות עם משפחתך!" פארוק לא ענה, ונפרדנו לשלום. למן אותו יום, התחלתי לעקוב בעיתונות אחרי הפרשה, ואכן קראתי שרוצחו של עבדאללה לא הודה באשמת רצח וטען שעבדאללה תקף אותו , והוא הרגו מתוך הגנה עצמית. המשפט הסתיים בעסקת טעון. הרוצח קיבל שלוש שנות מאסר בפועל, והשתחרר לאחר שנתיים בגין התנהגות טובה.

כמובן שזה לא היה סוף הפרשה. עם צאתו של הרוצח מהכלא וכאשר חזר לכפר, ארב לו ואליד, אחיו של פארוק. שהתנפל על רוצח אביו ודקר אותו לא פחות מעשר פעמים בכל חלקי גופו. ואליד נטש את קורבנו המדמם, שרוע על הארץ, והיה בטוח שמת. ואז נסע לתחנת המשטרה והסגיר את עצמו ואמר: "כרגע הרגתי את הרוצח של אבא שלי!" המשטרה אינה מוכנה לקבל וידויים מעין אלה מבלי לראות את הגופה. כאשר השוטרים הגיעו למקום, הם גילו שהנפגע עדיין נושם, אך בקושי. ניידת לטיפול נמרץ אספה אותו, ודהרה לבית החולים "רמב"ם". הרופאים עשו את הבלתי יאומן והצילו את חייו של. הוא אושפז במשך חודשים רבים, וכאשר השתחרר מבית החולים, הפך לשבר כלי ונכה קשה. משפטו של ואליד נמשך זמן רב, ולמזלו הואשם רק בניסיון לרצח. פארוק שב לבקר בבית המשפט, והפעם צפה במשפטו של אחיו. ייאושו גבר, שכן הבין שאחיו יישב בכלא במשך שנים רבות. באחד הימים פארוק טלפן אליי ואמר: "אני חייב לראות אותך, תבוא מיד! אין לי עם מי לדבר! רק אתה נשארת החבר שלי! " יצאתי לפגוש אותו. ישבנו בגן הזיכרון שמול בית המשפט המחוזי בחיפה.

"נו, פארוק, מה שלומך?" שאלתיו מתוך נימוס. פארוק ענה: "לבטח שמעת על הכול." עניתי: "הכול היה כתוב בעיתון". הוא ביקש: "עזור לי, אתה היחיד שיכול. אתה גר בחיפה ומכיר אנשים. אולי תפנה לעיתונות, תבקש מהשופט השכן שלך ותבקש שיעזור לנו ושלא יענישו את ואליד אחי. אתה הרי יודע שהוא בכלל לא אשם…" פארוק היה מיואש, וממש התחנן. עניתי לו: "פארוק, איני יכול ואסור לבקש דבר כזה אני מקווה שהשופטים ינהגו ברחמים כלפי בני משפחתך". כאשר נפרדתי ממנו והמשכתי בדרכי לרחובות הדר העליון, פגשתי את דווידוביץ', והוא, עם עיניו המתגלגלות וחיוכו הטיפשי אמר לי: "אתה יודע, מדי פעם אני רואה את פארוק בחיפה. הוא לבטח מגיע הנה כי הוא מחפש עבודה, ורוצה להיות השותף שלי…"

סוף דבר – ואליד נשפט לשש שנות מאסר בפועל.

נ.ב. מבוסס על סיפור אמיתי לשינויים קלים בשמות ומקומות.