באותו בוקר עמדתי לאחר לבסמ"ת. יצאתי מאוחר מביתי ששכן באחוזה, ורכבתי במהירות על אופני ה"שטאייר" הטרנטה שלי עד מרכז הכרמל, שם הנחתי את האופניים ליד החנות של הוריי, ורצתי במהירות לעבר ה"כרמלית."
בתחילת שנות הששים ה"כרמלית", הרכבת התחתית של חיפה, הייתה במיטבה. המוני אנשים נסעו בה. בכניסה לתחנות היו מתקנים המופעלים על ידי אסימונים מיוחדים, שגודלו של כל אחד מהם היה כמו מטבע של 1 ₪ בימינו.
אנשים רבים כבר המתינו בתחנה. למזלי היה לי אסימון בכיס. עברתי מיד את מחסום הכניסה. באותו רגע הגיעה הרכבת בת שני הקרונות, נכנסה במהירות אדירה לתחנה, כשנדמה היה שהיא עומדת להתנגש בקיר, אולם – לא! היא האטה באופן אלגנטי, הדלתות בצידה הימני נפתחו, וכל האנשים שהגיעו לכרמל, יצאו באחת. באותו רגע נפתחו דלתות הצד השמאלי, וכל הקהל הגדול נכנס, והנוסעים התיישבו בקרונות. היו רבים שלא מצאו מקום ישיבה, ונאלצו לעמוד.
כל התהליך ארך שניות.הרכבת לא התעכבה בתחנה. היא החלה לדהור לכיוון כיכר פריז, (ליד נמל חיפה), מרחק של כשני קילומטרים, תוך כדי עצירה בכל אחת מארבע התחנות שבדרך. בין תחנה אחת לשנייה, הנסיעה נמשכה כדקה. הנסיעה ליעד הסופי ארכה כשש דקות – ממש מהירות הסילון.
ירדתי בתחנה השנייה ("מצדה"), ורצתי לכיוון בית הספר, כשבידי תיק כבד ובו ספרי לימוד. עברתי את מחצית הקילומטר המפריד בין ה"כרמלית" לבין בית הספר ממש בטרוף, ובהתקרבי לשער בית הספר, נשמע הצלצול. מעבר לגדר ראיתי שחצר בית הספר התרוקנה מתלמידים, ואני רץ אחרון. בקושי נשמתי כאשר נכנסתי לכיתה. ידעתי כי המורה לפיסיקה מר גל, הינו יקה, ושונא מאחרים. כל מי שאחר, קיבל ממנו הטפות מוסר. הוא היה אומר: "אחרת 6 דקות, ומחכים לך כאן 30 תלמידים! כמה זה 6 כפול 30"? הייתי עונה: "בערך שעה וחצי". כשעל על פניי חיוך מבויש.
הוא היה מתרגז וצועק: "זה 3 שעות! אתה בזבזת לנו שלוש שעות לימוד! ואתה גם אינך יודע מתמטיקה! מה יהיה אתך? אדבר עם המנהל שיעבירו אותך לכיתה מקדמת". אמירה מעין זו, הייתה מבהילה כל תלמיד. במעבר לכיתה בה לומדים תלמידים איטיים היה משום פחיתות כבוד. פתאום נעשיתי משועשע, ושאלתי: "המורה, בכיתה המקדמת מותר לאחר"? כל התלמידים פרצו בצחוק …
המורה הביט בשעונו, מבין שהוא בזבז "3 שעות" על הטפות, ואמר לי: "שב עכשיו, זה הפעם האחרון שלך שאתה מאחר"! אולם, באותו בוקר, מר גל לא הגיע.
התלמידים שמחו מאוד לקראתי ואמרו לי: "סחתין עליך, כל הכבוד"! "מה קרה"? שאלתי. הגישו לי חוברת חדשה של "רדיו ואלקטרוניקה לנוער", ובה היה כתוב שזכיתי בפרס, כיוון שפתרתי את חידת החודש, ושמי הופיע בעיתון. שמחתי, והתלמידים היו גאים בכך שבן כיתתם הינו הפותר היחיד בכל הארץ לכיתה נכנס המורה לתנ"ך, מר ורדי, והזהיר אותנו שנהיה בשקט, כי אנחנו מפריעים לשיעור שלו, אשר התקיים בכתה הסמוכה.
לא חלף זמן רב, ולכיתה נכנס מנהל בית הספר, כשהוא מלווה באדם נוסף. סגן המנהל הודיע לנו שמר גל יצא לחופשת מחלה, והציג לפנינו את מר יוספי, המורה המחליף. מר יוספי היה גבר מלא, בלונדי – מקורזל, פניו היו גסות במקצת ומבטו סתמי, הוא לא חייך, והיה לבוש בז'אקט עבה מאוד מצמר, שהיה גדול מכפי מידותיו.
כאשר החל לדבר, לא ניתן היה להבין את דבריו, ונדמה היה שהוא מדבר לעצמו. היה לו ליקוי בדיבור. אנחנו ניסינו להבין את דבריו. הוא אמר: "ידוע לי מה למדתם עם מר גל. אנחנו נמשיך מאותה נקודה". הוא מילא את הלוח בספרות ובאותיות, וביקש שנעתיק זאת למחברותינו, וכן הקריא שאלות מספר כעבודת בית.
האמת ניתנת להיאמר שלא הבנתי מה יוספי זה עושה בכתה. האם הוא מורה? האם הוא אורח? הוא לא התחבר כלל לכתה. תהינו כיצד בית ספר כה יוקרתי כמו בסמ"ת, שהוא בית ספר מקצועי תיכוני המסונף לטכניון, מקבל לעבודה אדם כה מוזר.
בסמ"ת באותם ימים, לא היה דומה לשום בית ספר אחר בארץ. למדו בו חבר'ה טובים, גזעיים, שאהבו לעבוד בידיים. היה להם חוש טכני מפותח. הם בנו, תיקנו ועשו כל מה שנערים יכולים לעשות באמצעות ידיהם, בחדווה רבה.
לאחר מספר שבועות, נמאס לכולנו מיוספי. לא התקדמנו בלימודים לשום מקום, והוא המשיך לעשות הפגנת יחיד של נוכחות בכתה, עם הז'אקט הגדול שלו. שניים מהשובבים הגדולים ביותר בכתה, החליטו לעשות לו "אמבוש" (מארב מתוכנן). באותם ימים היינו רובנו כותבים בעט נובע ככלי כתיבה. היה זה עט אותו מלאו בדיו שחורה או כחולה. לעט הייתה ציפורן עשויה מפלדה. היו ממלאים את העט מתוך קסת דיו. פעולת המילוי הייתה תמיד מלכלכת את הידיים. היו נשפכות טיפות על השולחן ועל המחברות. רובנו השתמשנו בדיו תוצרת הארץ מסוג "ביק". לעומתם המיוחסים, השתמשו בדיו תוצרת ארה"ב – Waterman.
היו פותחים את העט בעזרת סיבוב ההברגה, שואבים את הדיו פנימה, והיו צריכים לסגור מיד את העט לפני שיתחיל לטפטף עם כל תזוזה קלה. עם הישמע הצלצול, מר יוספי אסף את ניירותיו לתיקו, ועזב את הכתה. ארנון מילא את העט שלו וצעק: "חבר'ה, נגמר לי הדיו! מי יכול לתת לי "? באומרו כך, התקדם לכיוון היציאה, והעט הפתוח שלוף בידו. שמוליק, השובב השני, רץ אף הוא לכיוון היציאה, נדחף לפני ארנון, והתנגש בו בחוזקה. העט, שלא היה סגור, עף מידיו של ארנון, ופגע בחלקו האחורי של
הז'אקט של מר יוספי. מיד התפשט כתם שחור מכוער על המעיל המטופח. יוספי לא אמר מילה, וירד למשרדי ההנהלה.
סגן המנהל הגיע בדחיפות לכתה וערך בירור, שהיה מלווה בצעקות. סגן המנהל גילה למי היה שייך העט הפוגע. ארנון כמובן טען כי הוא אינו אשם, הוא לא עשה את המעשה בכוונה תחילה, ואין הוא יודע מי דחף אותו. כולנו ראינו את המעשה, אולם אף אחד מאתנו לא הלשין. ניתן לומר שארנון מילא את העט בדיו, ואילו אנחנו מילאנו פינו מים…
מן הון להון, מר יוספי עזב, (או הועזב) מבית הספר, ונעלם. מר גל חזר, ושוב החל הדיוק לשרור בבית ספרנו. מרוב הצטיינות בפיתרון חידוני אלקטרוניקה, החלטתי לנצל את כישרונותיי בתחום, והתחלתי לעבוד בחופש הגדול במעבדה לתיקוני רדיו. עד מהרה התחלתי לחבב את העבודה, ומקום העבודה חיבב אותי.
לאחר שהחופש הגדול תם, ביום הראשון ללימודים, שוב איחרתי מאוד לצאת לבית הספר. כשנסעתי בכרמלית, לא ירדתי בתחנת "מצדה", אלא המשכתי לכיכר פריז, שהיא התחנה האחרונה בעיר התחתית, והגעתי למעבדתם של "האן את קמיל". הם התפלאו מאוד לראותי, ושאלו: " לא חזרת היום ללימודים"? עניתי להם: "זה רק היום הראשון, לא לומדים הרבה, סתם מחלקים ספרים. מוטב שאעבוד קצת". הם שמחו מאוד, והיה לי יום עבודה מוצלח ביותר. המשכתי בצורה כזו. הלכתי לבית הספר – יום כן, יום לא. יומיים בשבוע לבית הספר, יומיים לעבודה, ויומיים בשבוע הלכתי להצגות יומיות בבתי הקולנוע – "אוריון", "גל אור" ו"דומינו". ראיתי את כל סרטי הבוקרים. מידי יום ראיתי 30 הרוגים בקרבות בין קאובויים לבין אינדיאנים. החלה תקופת ה"דולצ'ה ויטה" שלי, חיים ללא דאגות.
עד מהרה גיליתי כי במקום עבודתי נעשית פעילות יוצאת דופן בתחום האלקטרוניקה. באותה מעבדה אף החלו לייצר מכשירי רדיו בשם "ארז", שהוכרו כטובים ביותר בארץ. כל חידושי האלקטרוניקה, כולל מכשירי הטרנזיסטור הראשונים בארץ, וכן הטלוויזיות הראשונות בחיפה, עברו במעבדה איכותית זו, ועד מהרה הגעתי לדרגת ה"טכנאי הראשי", כאשר רוב העובדים היו מבוגרים ממני, חלקם אף בגיל כפול משלי. איך אמרו ההמונים למארי אנטואנט? "לחם ושעשועים". לחם היה לי, והשעשועים הגיעו אף הם, טיפין טיפין…
חבר'ה טובים וכן בני משפחה, החלו ללחוץ עלי להמשיך בלימודיי. ואכן יצאתי ללימודים במכינה של הטכניון, ומאחר וחסרו לי מספר מקצועות בהם היה עלי להיבחן בבחינות הבגרות, החלטתי להירשם לבית הספר האקסטרני החדש ללימודי ערב שנפתח בחיפה באותה תקופה – ה"טכניקום". לראשונה בחיפה נערך קמפיין פרסומי לבית ספר מסוג זה.
מודעות גדולות בישרו לחיפאים כי כל אחד יכול להשלים בקלות את לימודיו לקראת הבגרות בשעות אחרי הצהריים והערב. בית הספר שכן בקומה בשלישית, בבית בפינת הרחובות הרצל וביאליק, מעל בית המרקחת "מירוני" – ממש בלב חיפה.
עליתי במדרגות החשוכות, ונכנסתי למסדרון, שאף הוא היה חשוך למחצה. לפניי השתרך תור ארוך של נרשמים. המועמדים ללימודים היו בחלקם צעירים בגילאי 16-19, ואחרים כבני 25-30, רובם נשואים ובעלי משפחות, ששאפו להתקדם בחיים. שכר הלימוד היה די גבוה, אך ניתן היה לשלם בתשלומים. באותה תקופה טרם השתמשו בישראל בכרטיסי אשראי, והשימוש בצ'קים לא היה בטוח, בדומה להיום, כי צ'קים לעתים קרובות חוזרים. אי לכך, התלמידים נדרשו לחתום על שטרות. היו אלה תלושי נייר מאורכים, בהם חתמנו על התחייבות לשלם שכר לימוד לבית הספר.
בעודי עומד בתור למשרד, חשבתי לעצמי כיצד ניתן לכנות מקום מעין זה בשם בית ספר? היו אלה שתי דירות מחוברות ביניהן, ובהן היו 6 חדרי מגורים, אשר הוסבו לחדרי לימוד. היו שם כסאות סטודנט. נאמר לי כי מנהל בית הספר עצמו קובע אצל מי ומה ילמד כל תלמיד הנרשם ללימודים. המנהל ישב ליד שולחן כתיבה ולא הביט בנרשמים, אלא רק בשטרות שהיו מונחים על שולחנו.
בראותי את המנהל, מה רבה הייתה הפתעתי! היה זה מר יוספי, המורה המחליף מבסמ"ת, לבוש באותו ז'אקט אפור. לרגע שמחתי לראות פנים מוכרות, ופניתי אליו: "מר יוספי, המורה, מה שלומך"? הוא הביט בי לרגע, ומבלי להתרגש, שאל: "אתה היית תלמיד שלי? אולי, איני זוכר. בוא ותחתום כאן, וכאן, ועוד פעם כאן, ותבוא ביום חמישי בשעה חמש ללימודים". התחלתי ללמוד. ישבנו צפופים בכיתות. היינו בני גילאים שונים. קצת מוזר היה לראות – תלמידה בת 16, עם תלמידים בני 35 ומעלה. אט אט התחלנו להכיר איש את רעהו. כמה מהצעירים בינינו החלו להתיידד. נפגשנו ללימודים בבתים של חברים.
העירוב הזה בין צעירים למבוגרים היה מעניין. חלק מהתלמידים המבוגרים עישנו בכיתות, ובהפסקה, כאשר כ – 100 איש יצאו מהכיתות, לא היה מספיק מקום במסדרון החשוך, לכן רוב התלמידים עלו לגג, שם חלקם עישנו והתבדחו. נוצרו זוגות, שהחלו לצאת באופן קבוע. אף אני התחלתי להתיידד עם חלק מהצעירים. באחד הימים, נכונה לי הפתעה. נערה אותה הכרתי בעבר, החלה ללמוד אתנו. שמה היה טריסי. היא התבגרה במקצת, והייתה נחמדה מאוד. התחלנו לשוחח בהפסקות על הגג. הכרתי גם את ישראל וילק. הוא היה בחור דתי, וחבש כיפה שחורה. בתחילה לא היה בינינו קשר. הוא תמיד עמד בצד ועישן. הייתה גם אלה, בחורה סימפטית מאוד, שסבלה מנכות. היא צלעה, כנראה בעקבות מחלת הפוליו (שיתוק ילדים) בה לקתה בילדותה.
באחד הימים, נכחנו בשיעור לתנ"ך ושמענו הרצאה אודות דוד המלך. המרצה היה צעיר יפה תואר ומתולתל. הבנות אהבו אותו מאוד. הוא היה חכם, והיה לו חיוך כובש. המרצה פנה אלינו ושאל: "מה דעתכם על המלך"? מיד החלו התלמידים לספר על כיבושיו של דוד, ניצחונותיו על הפלשתים, על הרוגטקה שלו, ועל כך שגבר על גוליית. כאשר נשאלתי על ידי המורה מהי דעתי, חשבתי לרגע ועניתי: "הוא היה מלך חשוב, אבל בנוסף, בגלל פרשת בת שבע, נראה לי שהיה רוצח ונואף". בכיתה התעוררו רעש והמולה, ישראל וילק קם ממקומו וצעק אליי: "שתוק, אתה לא שווה את הקאקי של דוד המלך"!
המורה הפסיק אותו באומרו: "זו דעה מעניינת. ישראל, אתה יכול להסביר את מעשה אורייה ובת שבע יותר טוב"? ישראל החל להתבלבל ואמר כי דוד המלך קדוש, ונצר שלו אמור להיות המשיח… מרוב התלהמות, לא עלה בידו לשכנע אף אחד מאתנו, והוא יצא והסתלק מהכיתה. המורה המשיך לדון בנושא דווקא ברוח הדברים שאמרתי. השיעור היה מעניין.
בהפסקה ניגש אליי ישראל וילק והתנצל. הוא אמר לי: " לא הייתי צריך לדבר כך, אך פגעת באמונתי,. המשכנו לשוחח, ובהמשך הפכנו לידידים טובים. ישראל סיפר לי שהוא ירושלמי, ועזב את הבית כי היו לו בעיות שונות, שלא היה מעוניין לפרטן. וכך, בעמדנו על גג בית הספר, נהגנו לשוחח בחבורות, הבחנתי בחבר'ה מבוגרים יותר, שהיו מגיעים ללימודים מעבודתם. בידיהם היו תיקים כבדים, והם נראו עייפים. הם עמדו במעגל, ושוחחו עם התלמיד משה וינברג. נראה שהתלמידים העריכו אותו והסתבר לי שהוא ספורטאי מצטיין ואלוף ישראל בהאבקות. משה עמד כשגבו מופנה אלי, ושוחח בחביבות עם
החבר'ה.
הבחנתי שגופו בנוי היטב וגבו רחב. הוא היה גבר נאה, ותסרוקתו קצרה. טריסי נגשה אליי לשאול דבר מה, ולפתע הבחינה בכתפיים הרחבות של משה וינברג. עיניה נפערו מרוב השתוממות, והיא פלטה: "או, איזה בריון!" משה שמע זאת ומיד פנה כלפינו כשהוא נראה זועם, ושאל: "מי אמר זאת?" טריסי התכווצה מרוב פחד. אמרתי לו: "אתה יודע מה זה בריון בעברית קלאסית? זה אתלט"… הוא חייך חיוך מקסים, ולחץ את ידי ואת ידה של טריסי בחביבות, באומרו: "אני כבר רגיל שכך אומרים לי"… חשבתי לעצמי שעם אדם כזה כדאי להתיידד, והחלטתי לגשת אליו באחת ההפסקות הקרובות ולשוחח איתו.
אבל כפי שקורה הרבה בחיים, אם אתה לא עושה משהו באותו הרגע… זה כבר לא יעשה כנראה
לעולם.
בערב יצאנו מה"טכניקום" חבורות חבורות. הייתי בקבוצה עם אלה, טריסי וישראל. ברחוב הסמוך לבית הספר, היו ערימות עפר על המדרכה. החבר'ה ירדו מהמדרכה לעבר הכביש הסואן. אני ירדתי עם רגל אחת לכביש, ועברתי מספר צעדים, כאשר אחת מרגליי על המדרכה, והשנייה על הכביש. הליכתי נראתה כצליעה. ישראל צחק ואמר: "תראו, הוא צולע כמו אלה"! החבר'ה חייכו, ואלה אמרה: "ההבדל הוא שאני באתי כך מהבית"… התמלאתי עצב לראותה כך.. עברנו ליד בית הקרנות ברחוב הרצל בחיפה, והמשכנו לשוחח בינינו.
בתחנה עמדה צעירה כבת 25, ותיק בידה. אוטובוס נעצר בתחנה, אולם היא לא עלתה. ישראל ניגש אליה, כאילו לשאול אותה דבר מה. ואילו אני, יצאתי עם אלה, ולוויתי אותה לביתה. הלכנו ברחובות החשוכים של "הדר", והגענו לביתה של אלה ברחוב גאולה. אלה הייתה בחורה מקסימה. היו לה עיניים גדולות ומבינות וחיוך יפה, והיא הייתה אינטליגנטית מאוד. היא השרתה נעימות וחמימות. לפני שנכנסה הביתה, היא נשקה אותי על הלחי. הושטתי את ידי לשלום, והיא אחזה את ידי בשתי ידיה, שהיו רכות וחמות.
ירדתי במדרגות ביתה בריצה, על מנת שאוכל לתפוס את האוטובוס האחרון לכרמל. התחלתי לצאת עם אלה להצגות קולנוע, ואהבנו ללכת לקונדיטוריה קטנה בפינת רחוב מיכאל. היו שם עוגות קרם נהדרות, שהוגשו על ידי קונדיטור דתי, חובש כיפה, ובעסק סייעו.
בידו שלוש בנותיו, שהיו חביבות, אדיבות ומסויגות. ישראל היה מצטרף לאלה ואליי לעתים מזומנות, והיה מרבה להתעניין כיצד אנו מבלים יחד. באחד הימים פגשתי את ישראל יחד עם שכנו בשם לוני, שהיה עולה חדש. ישראל ביקש ממני להמתין לרגע, עד שיקנה מצרכי מזון במכולת. הוא לקח כיכר לחם, ומסר אותה לשכנו.
לוני שם לב שבעל המכולת לא הבחין בכך שלקח את הלחם, ואז קרץ לישראל, החביא את הלחם מאחורי גבו, ועמד להסתלק מהמכולת. ישראל רמז לו ש"יסחוב" את הלחם. עצרתי את לוני ואמרתי: "אתה אידיוט, מה ניסית לעשות? תחזיר מיד את הלחם לקופה"! לוני נראה מבויש, ואילו ישראל עשה את עצמו כאילו אין לו כל שייכות למקרה. הוא שילם גם עבור הלחם, ויצאנו לרחוב.
ישראל סיפר לי שיש לו חברה, אותה פגש בתחנת האוטובוס. היא נחמדה, ובאה אליו לעתים לחדרו השכור. הוא עושה עימה כיף, והיא מסכימה, ו"נותנת" לו. מידי פעם ישראל היה מגיע לביתי לביקור, כאילו במטרה ללמוד יחד. קיבלתי אותו בסבר פנים יפות, והוא היה אצלנו כמו בן בית. באחת הפעמים בהן בא לבקרני, טיילנו יחד ברחוב תל מאנה. מולנו הלכה אישה יחד עם בתה, שהייתה נערה כבת 18, שמנמונת ובעלת פנים יפות.
אם כי היינו פוגשים אותה לעתים קרובות, היא סירבה להתיידד עם נערי השכונה, ולא דברה אתנו. ישראל התעניין בה מאוד, ושאל אותי לשמה. עניתי לו כי אנחנו מכנים אותה בשם "הסופגנייה" כי היא שמנמונת ומתוקה. זה מצא חן בעיניו. הוא רצה לגשת אליה, אך אמה הייתה לידה. הוא הביט בה עד אשר נכנסה לביתה.
באחד הימים, הוא חיכה לה ליד ביתה, פגש אותה כאילו במקרה, ושאל אותה לגבי כתובת כלשהי. היא המשיכה ללכת יחד עמו במעלה הרחוב, והוא הצליח להתיידד אתה. באחת השבתות, ישראל הופיע בביתי בשעת צהריים, כשהוא נרגש ועצבני. יצאתי לקראתו, והוא ביקשני שאתלווה אליו לטיול בוואדי הקרוב. שאלתיו: "ישראל, איך הגעת מהדר לאחוזה? הרי אינך נוסע בשבת". הוא ענה: "לא עכשיו, בוא ונרד לוואדי, אספר לך הכול". ירדנו במורד ההר, ושם, בין העצים, ישראל הדליק סיגריה ואמר: "אני חייב לעשן. הורדתי את הכיפה, ונכנסתי למונית שירות". "מה קרה לך, ישראל"? שאלתי בדאגה.
ישראל סיפר לי כי הבחורה ניצה, אותה פגש ברחוב, וחשב שהיא חברתו, דרשה ממנו כסף על כך ששכבה אתו. היא אמרה לו שהיא מתפרנסת מכך. כאשר שאל אותה מדוע לא יידעה אותו על כך בפגישה הראשונה, היא ענתה שהתביישה לומר זאת, אולם הייתה בטוחה שהבין בעצמו שאם פוגשים בחורה ברחוב, וההמשך כפי שהיה, זה מובן מאליו. ישראל היה מאוכזב מעצם העניין, וכן לא ידע מהיכן ייקח כסף על מנת לשלם לה…
ישראל החזיר את הכיפה לראשו. כיבדתי אותו בקפה ועוגה, ויצאתי עימו כדי ללוותו לכיוון רחוב מוריה. ליד הבית נתקלנו בשכן הדתי שלי, מר כוכבי, אשר ברכני לשלום. בצאתנו מהסמטה, הופתעתי לראות את ישראל פונה ימינה במקום שמאלה. לשאלתי ענה כי בכוונתו לבקר אצל ה"סופגנייה"…
חזרתי לכיוון ביתי, ופגשתי את כוכבי, שעמד עדיין ליד דלת הבית. הוא שאל אותי: " מיהו הבחור הנחמד, חובש הכיפה שביקר אצלך? האם הוא מהסביבה? לא ראיתיו בבית הכנסת". אמרתי לו: "הוא ירושלמי, ושמו וילק". "וילק, וילק", אמר כוכבי. "אני ירושלמי לשעבר. כן, ישנה משפחה כזו. שמעתי פעם משהו עליהם. איך, אמרת, קוראים לו? ישראל"? למחרת, פגשתי את ישראל ב"טכניקום" ואמרתי לו: "תשמע, השכן שלי אמר שהוא שמע על משפחת וילק מירושלים". ישראל נדהם ונבהל. "מה, אמרת לו את שמי"? "כן, וכי מדוע לא"? תהיתי."לעולם אל תספר עלי לאיש, היכן אני ומהם מעשיי. זה עלול לגרום לי לבעיות קשות". אמרתי לו: "הירגע, הכול יהיה בסדר"…
הרוחות נרגעו. אלה, נחמדה מתמיד, ניגשה אלינו עם החיוך המקסים שלה, ושאלה: "מה קורה לכם? אתם צריכים להירגע, הרי אנחנו חוגגים את חג הסוכות". אמרתי: " רציתי להזמין אתכם לסוכה שלי, ליד הבית". ישראל השתומם: "מה, אתה חילוני, ויש לך סוכה"? "כן, בטח, הרי אתה יודע שאני מסוגל להרכיב ולבנות דברים בידיים". סיפרתי להם שאספתי מספר קרשים, והצמדתי אותם זה לזה באמצעות מסמרים. את קירות הסוכה ציפיתי בבדים מחנות השמיכות של הוריי. מיד הסכמנו שבערב נבוא כולנו לסוכה. קנינו עוגות המצופות בקרם בקונדיטוריה של הדתיים, ונסענו לכרמל. אלה אחזה בידי כל
הדרך, וישראל הביט בנו בעניין רב.
כאשר הגענו לסמטה, ישראל אמר שברצונו להתעכב, והוא יגיע תוך 20 דקות לביתי. הגענו הביתה. מלאתי מים בקומקום השורק, והעמדתי אותו על הכיריים של הגז. בינתיים ירדנו לסוכה אשר בחצר. אלה התלהבה מיופייה של הסוכה,שהייתה מצופה בבדי משי שונים בשלושה צבעים. בתוכה היו תלויים דגלונים, וסמלים אחרים של חג הסוכות. בתוך הסוכה היה שולחן, ולידו מספר כסאות. היה יום חמים יחסית לתקופת החגים. אלה התיישבה ונצמדה אליי.
חשתי בחום גופה. היא אמרה לי: "אני מעריצה אותך, אתה יודע לעשות דברים טובים ונעימים". היא התקרבה כדי לתת לי נשיקה על הלחי, ופיה גלש לעבר פי בתהליך של נשיקה צרפתית חושנית. הרגשנו שאנחנו נמצאים כאילו על פלנטה אחרת. הייתה זו הפעם הראשונה שהייתה לי חוויה כה חזקה ונעימה. מבעד לערפל החושים, נדמה היה לי כי אני שומע צעדים, אולם לא היה ביכולתי להינתק… צפצוף חזק של הקומקום העיר אותנו. יצאנו מהסוכה, וראינו את ישראל שעמד בקרבת מקום. שאלתיו: "ישראל, מתי הגעת הנה"? "ממש כרגע, בזו השנייה", ענה. "האם ראית אותנו בסוכה"? "לא" היתמם, "לא הסתכלתי לכיוון"… לי הייתה הרגשה שהוא ראה אותנו… אך עברנו לסדר היום. אכלנו עוגות, ושתינו יין וקפה…
כשסיימנו, הלכנו שלושתנו לתחנת האוטובוס היורד להדר הכרמל. כאשר האוטובוס הגיע, ישראל הציע שהוא ילווה את אלה לביתה. התרעמתי: "מה זאת אומרת – אלה חברה שלי, אני אסע אתה הביתה"! נסענו שלושתנו . אלה הציעה שנקפוץ לביתה להאזין למוסיקה מתקליטים, כי הוריה לא היו בבית. חדרה היה חשוך במקצת, על הרצפה היה מונח שטיח פרסי יפה וגדול. היו תמונות על הקירות, וכן שולחן כתיבה, מיטה צרה וארון בגדים גדול, וכמובן – פטפון תוצרת "רונית". השמענו תקליטים של פול אנקה ולהקת הפליטרס, ועשינו לעצמנו מצעד פזמונים פרטי. האזנו שוב ושוב לשיר "דיאנה", וכאשר נשמעו המלים "I love you, and you love me", הבטתי בשעון ואמרתי: "חבר'ה, אני צריך לרוץ לאוטובוס האחרון שלי. ישראל, בוא"! קראתי. ישראל אמר: "אולי אני אשאר עוד כמה דקות עד סוף
השיר"? "טוב,, אמרתי, "אני רץ". אלה לא הגיבה. עליתי על האוטובוס, שתחנתו הייתה צמודה לביתה של אלה. לפני שהאוטובוס עזב את התחנה, הבחנתי בכך שהם השמיעו מחדש את השיר "דיאנה"…
ישראל חדל לבקר בביתי, בתואנה שאין לו זמן, אך ראיתיו מסתודד עם ה"סופגנייה" בשכונה שלנו, כשהוא יושב עמה בפארקים, ובאזורים חשוכים. את אלה לא פגשתי, שכן היא נסעה עם הוריה לחופשה בת ימים מספר מחוץ לעיר. באחת הימים, ראיתי את ישראל יוצא מביתה של ה"סופגנייה", כולו מלא חיוכים ושביעות רצון. הלכנו יחד לתחנת האוטובוס, ונזכרתי לפתע בפגישתנו האחרונה, ושאלתי: "תגיד, נשארת עוד הרבה זמן אצל אלה באותו ערב"? הוא ענה לי בצורה ישירה מאוד: "שוחחנו עוד כשעה, ואחר כך היא הביאה עיתונים, ופרסה אותם על השטיח. שכבתי אתה. היא די בסדר, לא יותר".
רעד חלף בגופי. לא אמרתי דבר, וחזרתי הביתה. גמרתי אתם. לא חזרתי לדבר עם אלה, ואף לא ניסיתי לברר האם דבריו של ישראל היו נכונים. פשוט – נגמר לי ה"סוס" מהם.
ישראל הפסיק את לימודיו, ועזב את חיפה… עברו מספר חודשים. באחד הימים עליתי במעלה שדרות מאפו, ומרחוק הבחנתי ביהודי חרדי הצועד מולי. היה זה מראה לא שיגרתי בשכונה החילונית. האיש היה לבוש כולו שחורים, ולו מעיל ארוך, מגבעת גדולה בצבע שחור, היו לו פאות והוא הרכיב משקפיים
גדולים. התבוננתי בו בהשתוממות. כשהתקרב, פנה אליי ואמר: "מה שלומך" עניתי: "בסדר, מי כבודו בבקשה"? לבוש השחורים חייך ואמר: "אינך מזהה אותי? זה אני, ישראל"! ממש נדהמתי. היה לו זקן ארוך בצבע אדמדם, אך העיניים – אותן העיניים… הוא היה חביב מאוד, ונראה היה שהוא שמח לראותני. גם אני שמחתי לקראתו.
"ספר לי, ישראל, מה קרה לך, איך נעשית "כזה" פתאום". הוא הסביר: "תשמע, תמיד הייתי שייך למשפחה שלי. אנחנו יהודים חרדים. חזרתי לירושלים,מצאתי עבודה, אני מרוויח די טוב. אמנם אי אפשר להתעשר מכך, אך אני מסודר". בינתיים, ה"סופגנייה" יצאה מביתה, ובראותה את ישראל, סימנה לו בידה לבוא אליה."רגע, ישראל, ספר לי מה מעשיך". שאלתי.
הוא החל לדבר במהירות, כאשר בכל רגע הציץ לעבר חברתו הפורחת. "אני עובד בתור בלדר עבור יהלומנים. בכל שבועיים אני טס לארה"ב, ועל גופי אני נושא שקיות מלאות ביהלומים. כל אחת משקיות אלה שווה עשרות אלפי דולרים". אמרתי: "זוהי בעצם הברחה. לא כן"? "איני יודע אם זו הברחה. אם אתפס, אומר שזה שייך לי. מה יוכלו לעשות לי? אסור לאדם לשאת יהלומים? חוץ מזה, אותנו, החרדים, לא בודקים. אנחנו הרי דומים זה לזה, ולבושים בשכבות של בגדים כבדים גם בקיץ". באומרו דברים אלה, צחק.
הוא סימן לי להמתין רגע, נכנס לחדר המדרגות של הבית, וחיבק ונישק את ה"סופגנייה" בחום. היא עלתה לביתה, והוא חזר אליי. "מזמן לא ראיתיך, ורציתי לשוחח אתך עוד מעט. משלמים לי את כרטיס הנסיעה, ועוד קצת עמלה. בעצם, אלה גרושים בהשוואה לסכומים שיהלומנים מרוויחים בדרך כלל אני כבר מכיר היטב את כל הביזנס הזה, את כל הקשרים ואת כל הקליינטים. חסר לי דבר אחד – מזומנים להשקיע. אין לי משלי, ואין לי מהיכן לקחת. האם היית רוצה להשקיע בביזנס הזה". הוא שאל אותי.
חשבתי לעצמי שגם לו היה לי, לא היה עולה על דעתי לתת לו כספים. עניתי לו בנימוס שאין ברשותי הסכומים הדרושים אולם אני מאחל לו הצלחה. "אגב", שאלתי, "מ ה עם ה"סופגנייה? אני רואה שהתקדמתם מאוד בקשר ביניכם, האם אתה מתכנן להתחתן אתה"? ישראל חייך כשענה לשאלתי: "אני אתחתן אתה?! מה פתאום? כאשר אתחתן, אשתי תהיה מבית חרדי, אשר תנהל בית כשר למהדרין. ל"סופגנייה" אני מגיע בשביל הכיף בתור גבר אתה בוודאי יודע שעלינו לרוקן את המצברים מדי פעם"… ישראל פנה, ונכנס לביתה של ה"סופגנייה". בהמשך, כשהייתי רואה אותו בהזדמנויות שונות ממהר לביתה של ה"סופגנייה", הייתי עושה את עצמי ממהר, מניף לו את ידי לשלום, ותו לא.
ישראל שוב נעלם לזמן מה. באחד הימים פגשתי את ה"סופגנייה". שאלתיה לשלומה, והיא, שמעולם לא אמרה לי שלום קודם לכן, עצרה לידי ואמרה לי: "אתה יודע, לישראל יש בעיות קשות בעבודה. איני יכולה לספר לך. גם לי הוא אינו מספר. זמן רב הוא כבר לא ביקר אצלי, ואני מודאגת. אולי אתה יודע משהו"? עניתי שאיני יודע דבר על אודותיו, ואף כתובתו אינה ידועה לי. היא אמרה שאף היא אינה יודעת את כתובתו, והבינותי שהיא יודעת עליו פחות פרטים ממני .עניתי לה: "ישראל יודע להסתדר. הוא ימצא דרך לצאת מהבעיות שלו".
באותו ערב ישראל הגיע במפתיע לחיפה. לאחר ששהה בביתה של ה"סופגנייה", דפק על דלת ביתי. הכנסתיו הביתה, והוא כולו רעד. הוא אמר לי: "אתה החבר הקרוב היחיד שיש לי, ואני חייב לספר לך דבר מה". האמת היא שאני לא חשתי כלפיו חברות אמיצה, ולא נתתי בו אמון. הוא המשיך בדבריו: "קרה לי אסון. לפני מספר חודשים איבדתי שקית ובה יהלומים בשווי 20,000$. איני יודע היכן וכיצד זה קרה. המפעילים שלי לא האמינו לי שאיבדתי אותם, ועשו לי את המוות. הם חקרו אותי, עקבו אחריי, סגרו אותי בחדר במשך ימים רבים, איימו אליי ודרשו שאספר להם מיד היכן היהלומים האבודים. הם שאלו פעמים רבות אותן שאלות, צרחו וכמעט הכו אותי. מזל שהם יהודים. לו אותה תקרית הייתה מתרחשת עם סוחרי יהלומים גויים, הם לבטח היו רוצחים אותי". "מי הם הסוחרים שלך". שאלתי. הוא ענה: "אלה הם יהודים חרדים כמוני, והם מקורבים לחצרו של רב ידוע בניו יורק". "ונו, מה המצב אתך עכשיו, ישראל". שאלתי. "ברוך השם, סוף סוף מצבי הוטב. הם שוב מאפשרים לי לעבוד במקצוע, ואף חידשתי את המשלוחים". ,"תגיד, ישראל, אתה אוהב את ה"סופגנייה"? הוא חייך מתחת לשפמו ואמר: "היא אוהבת אותי, זה לא מספיק"?
חלפו כעשר שנים. באחד הימים, נסעתי ברכבת מתל אביב לחיפה בשעות ביו הערביים. ברכבת נסעו חיילים רבים, ותרמיליהם היו מפוזרים על רצפת הקרון. המושבים היו תפוסים, וממש התקשיתי למצוא מקום ישיבה. כולם היו צמודים לטרנזיסטורים. במינכן החלה האולימפיאדה. אותי לא עניין כל הנושא הקשור בספורט. על המושב היחידי הפנוי בקרון, היה מונח תרמיל של חייל. פניתי אליו ושאלתיו האם יואיל בטובו לפנות לי מקום. החייל הרים את התרמיל, והניח אותו על ברכיו. כשהתיישבתי, הבחנתי בכך שיושב מולי השכן הדתי שלי, מר כוכבי.
החלה להתפתח בינינו שיחה נעימה מאוד, והוא שאל אותי: "האם שמעת מה שקרה במינכן"? עניתי לו כי איני יודע בדיוק, אולם נאמר שהמשחקים נמשכים, אם כי מחבלים פלסטיניים התקיפו את הביתן הישראלי באולימפיאדה. הסכמנו בינינו שאלה הם חיינו בארץ. התחלנו לשוחח גם על אודות ענייני השכונה שלנו, ואז הוא אמר לי: "אתה זוכר שפעם ראיתיך עם חברך הירושלמי ישראל וילק"? עניתי: "כן, מה אתו? הוא נעלם, כאילו האדמה בלעה אותו". מר כוכבי אמר: "אני מבקר לעתים קרובות בירושלים. ישראל וילק הינו כיום יהלומן גדול, ואחד העשירים ביותר. הייתה לו הצלחה מטאורית. אף אחד אינו יודע מהיכן השיג כסף. (ואני נזכרתי פתאום בשקית האבודה שלו) הוא התחתן עם בת למשפחה
טובה וידועה בירושלים, והקים משפחה".
החייל שישב לידי, פתח את תרמילו, והוציא ממנו רדיו טרנזיסטור קטן, ופתח אותו. נשמעו ה"ביפסים" המקדימים את מהדורת החדשות. הקריין משה חובב הודיע בקולו הרועם: "מאמן ההאבקות של המשלחת הישראלית במינכן, משה וינברג ומרים המשקולות יוסף רומנו נרצחו על ידי מחבלים פלסטיניים כאשר ניסו למנוע מהם השתלטות על הביתן הישראלי. ממשטרת מינכן נמסר"…
מועקה כבדה ירדה על נוסעי הרכבת. סובבתי את ראשי לכיוון החלון. הרכבת נעה בכבדות. עצי הברוש שלצידי המסילה, הטילו צללים שנעו לפני הרכבת, ומרחוק נראו שרידיה של השמש השוקעת לתוך הים הכחול הכהה…
נפתלי היקר. אתה כותב נפלא…כמו סופר אמיתי…ואכן אתה סופר! אתה משלב מציאות עם נשמה בכישרון רב…כל הכבוד! נהנתי מאוד מהסיפור היפהפה. תמר אמדורסקי.
רישרוש גלגלי הנוסטלגיה של שנות ההתבגרות שכולנו עברנו בצורה דומה, זו או אחרת…היו זמנים.
תודה
זרקת אותי לחיפה של שנות הששים שבעים.