גיתית הראל גליקמן מחיפה • ציירת המייצרת (גם) אומנים

גיתית הראל, ציירת חיפאית נולדה בפראג (מרץ 1937), ולאחר סיום תקופת מלחה"ע ה-2, בשנת 1949 עלתה לישראל. גיתית הינה בוגרת האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" הנמצא בירושלים – לימדה, ציירה ועסקה באומנות והייתה מרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה – וכן בתיכון ובמכללת ויצ"ו.

"גם אני חי פה"

כאן המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות בבית מגוריהן כאשר ההיכרות הינה דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו חיפה. דהיינו, אלה החיים והגרים פה, ממש כשם המדור – "גם אני חי פה".

במסגרת מדור זה נכיר דמויות חיפאיות ואת מקום מגוריהן. ההיכרות איננה דרך מטראז' הדירה, או הערכה נדלני"ת או תיאור עיצובי בלבד – אלא מהותה של היכרות זו הינה להיוודע בבית המארחים, אל הסיפורים, אל המטען הרגשי ואל זווית הראייה הייחודית האישית.

בפראג בצל איימי תקופת מלחמת העולם השנייה

כלל עבודותיה של הציירת גיתית הראל נמצאים בבתי אספני אומנות ברחבי הארץ ובפרט בין יודעי הח"ן באזור חיפה.

את מרבית שנות ילדותה חיה בריגיתה בצל איימי תקופת מלחמת העולם השנייה. גיתית נולדה בפראג (1937) והייתה בת יחידה לאב, פלצנר ארפט, שנתמך על ידי השלטון המקומי כאשר שימש כאדריכל מצליח – ולאמה חנה, שאמנם למדה משפטים אך בגין המאורעות לא סיימה את לימודיה ועבדה במשרדו של האב. בהיות בריגיתה כבת שנתיים ימים, בשנת 1939 צבאו של היטלר פלש לפראג ובזה הרגע החלו נדודי המשפחה הצעירה.

דחף עז לבטא חוויות איומות

מתוך מאורעות האימה של תקופת מלה"ע ה-2 צמחה בשנת 2019 התערוכה "סיפור של נדודים", אשר הוצגה במרכז הקהילתי של בת גלים במסגרת 'פסטיבל האמנות בית גלים' בסוכות תשפ"ב.

בתערוכה זו, בסדרה של כ-20 ציורים, תארה גיתית הראל כאשה בוגרת את מבטה אודות ילדותה הסבוכה. רק בתחילת העשור התשיעי לחייה התעורר בה דחף עז לבטא את החוויות האיומות אשר חוותה בילדותה בתקופת המלחמה.

תעודות מזוייפות תמורת כסף ויהלומים

כיום נזכרת גיתית כיצד הילדונת בריגיתה יחדיו עם אביה ואימה נדדו חודשים רבים יום יום ממקום למקום. נסיעותיהם היו בעיקר ברכבות ותמיד תחת שמות בדויים ועם תעודות מזוייפות, אשר נרכשו בתמורה לכסף וליהלומים.

כדי להימלט מן הצורר הנאצי, שהיה במצוד מתמיד אחר יהודים, הם נאלצו כל העת לנוע ולנדוד. גם כיום גיתית זוכרת היטב שהם היו לבושים בהידור אופנתי מופגן וצועדים בדממה – אך בראש מורם, כדי ליצור מראית עין של משפחה נוצרית אמידה, המבלה את זמנה בנחת בבתי מלון שונים.

דמויות דוממות, קפואות וחנוטות

אך האמת הייתה שהם חששו וממש קפאו בתחושות של מוות ופחד מן העין הפקוחה של הצוררים הגרמנים ומכל מי שהביט בהם, שמא לפתע תתגלה ותיחשף זהותם היהודית.

לעיתים הפחד מפני בדיקות וסריקות גורמי הממסד הנאצי וזרועותיהם – גרם להם להשאיר את מטלטליהם ומזוודותיהם במקומות שונים, ולשוטט אף בלילות קרים. מספר פעמים הם נשאלו מדוע הם מטיילים בשעת לילה כה מאוחרת עם ילדנות כבת 7 ? והתירוץ התמידי היה ש"הילדה לא רוצה לישון ואנו פשוט 'מעייפים' אותה…"

הנדידה ממקום למקום הייתה גם זירת הפחד, אך בו זמנית גם זירת התיקווה להישרדות, כי רק בזכות האנונימיות הצליחה המשפחה המצומצמת להתחבא ולהיעלם. בציורי תערוכה זו ישנה גם אווירה של תעתוע ומראית עין. הדמויות אמנם צבעוניות ולובשות מלבושי פאר – אך הן ניצבות דוממות וקפואות כחנוטות.

מפגש הרואי בתחנת הרכבת

עם תום המלחמה, ברציף תחנת רכבת, זיהה אביה של הילדונת בריגיתה את אחד מהמלשינים אשר שלח גם חלק מבני משפחתו אל המוות. בשבריר אותו הרגע המצמרר – הפעם, האב כבר לא קפא, אלא נעמד מולו והתעמת איתו.

הלז דחפו ממנו ועל הרציף פרצה מהומה רבה. בתושייה עצומה האם לא קפאה אלא אפילו הצליחה לצעוק "גסטאפו, גסטאפו !!!". מיד התגודד המון גדול ואזי 'לאחר כבוד' שניהם נלקחו למשטרה. בחקירה הוברר ואף נמצאה מוחבאת בכותפות מעילו של המלשין, רשימה שמית של כמה עשרות נאצים. בזכות ההשגה והסגרת רשימה מסווגת זו, קיבלה משפחת האדריכל פלצנרובי מעמד אמיד ומכובד.

הם שוכנו, על ידי המשטר הקומוניסטי בפראג, בדירת פאר ואביה יצר, פתח והיה לבעל בית חרושת של בקבוקים ופורמייקה.

ילדות קשה המהולה בחוויית השונות

שנות ילדותה של בריגיתה היו בצל איימי ימי מלחה"ע ה 2, אך לאחר מכן קרה עבורה הנורא מכל.

לכשהייתה בת 10 אביה הנערץ והאהוב נפטר. אביה כמי שהיה בעל מפעל, נחשב לקפיטליסט ולכן כבר ב 1947 נס אל היערות. המפלגה הקומוניסטית ארגנה שביתות במפעלים והפגנות ברחבי המדינה כאות תמיכה בפעולותיו של גוטוולד (היה ממקימי ומנהיג המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה ומאוחר יותר אף נשיא וראש ממשלת צ'כוסלובקיה). בסופו של דבר נאלץ הנשיא אדווארד בנש להיכנע ללחץ הקומוניסטים ולאשר את דרישותיו של גוטוולד ואזי השרים המתפטרים הוחלפו בקומוניסטים.

במהלך המנוסה ביערות התקרר אביה ואף חלה בדלקת כליות וכבד, אשר בגין תנאי השטח ממצבו זה הוא לא התאושש. בן 41 היה במותו. מות האב היה לדידה אחת החוויות הקשות ביותר אשר חוותה בכל חייה.

לאחר אסון משפחתי זה נשלחה הילדה בריגיתה במסגרת 'עליית הנוער' לישראל. האונייה 'גלילה' עגנה בנמל חיפה, אולם ישירות ממנה נשלחה גיתית אל קיבוץ 'אשדות יעקב'.

"לא יתכן שלרב חובל עברי יהיה שם לועזי!" כך קרא  בן-גוריון ואף דרש שנציגי צה"ל בחו"ל ייקראו בשם עברי. מדוע התעקש בן-גוריון על שם עברי? מה הייתה הדוגמה האישית שנתן לכך? ומי בחר את השמות העבריים לקציני צה"ל? ומי לעולים החדשים?

זוהי סוגיה שיש לתת עליה את הדעת, ובמקרה הנוכחי בריגיתה  הפכה להיות גיתית. מקור השם הינו מתוך התנ"ך בנושא של עולם המוזיקה. השם גיתית מגיע ממספר תהילים שם הוא מופיע בהקשרים של עולם המוזיקה, אך לא באופן ספציפי והמשמעויות שלו משתנות. יש הסוברים כי גיתית הוא שמו של כלי מיתר מקראי ויש הטוענים כי מדובר בשיר קודש שהיו שרים בבית המקדש.

כך או כך, בריגיתה/גיתית חשה שונה גם בשמה המיוחד החדש – דבר אשר חבר בה אל תחושות הזרות של אי יציבות תהומית ונדודים. האם עלתה מעט מאוחר יותר, וכשנה לאחר מכן נישאה שנית. אזי עברו השתיים לגור יחדיו בחיפה.

'סבא מוטל' ועיניו הטובות

בעלה השני של אימה נקרא בפי גיתית 'סבא מוטל', אשר לדידה "הוא היה האדם בעל הנפש הכי טובה בעולם".

מרדכי בוקשלסקי שירת בצבא הבריטי כמנהל המוסך בטירת הכרמל. לאחר תקופת המנדט הוא עצמו פתח מוסך וצבר נכסים רבים. למרות זאת כל העת שרתה התוגה בעיניו הטובות של 'סבא מוטל', שכן בכל רגע נתון זכר את אשר ראו עיניו, בעירו גרודנו, בעת שהנאצים זרקו את שני בניו אל בור הסיד.

בתחילת שנות השואה היו בגרודנו כ-25,000 יהודים – כמחצית מאוכלוסיית העיר. במרץ 1943 הוצאו אחרוני היהודים ה"שימושיים" לביאליסטוק, והגטו שבעיר הוכרז "יודנריין", זאת כאשר כל הרציחות כולן תועדו בידי הגרמנים. את התיעוד ואת העדות לרצח זה של יהודי גרודנו ניתן לראות במוזיאון אושוויץ. בתום המלחמה נותרו בגרודנו רק 12 יהודים שהועסקו בידי הגסטאפו, כולם פרט לאחד נהרגו בעת המתקפה הסובייטית.

לימודים-אקדמיה-הוראה

את לימודיה היסודיים סיימה גיתית בביה"ס אשר בנווה שאנן ואת שנת הלימודים בכתה ט' העבירה בבי"ס 'אורט' אשר בת"א. הנאה רבה שאבה באותה השנה כאשר התגוררה אצל משפחת פדרמן בתל אביב, אך הגעגועים למשפחתה החזירוה חייפתה.

גיתית המשיכה את לימודיה בבית הספר התיכון לאומנויות של ויצ"ו, בו התבלטה והצטיינה בכישרון הרישום והציור. לכן היא בחרה להמשיך ללמוד ולהתמקצע בלימודי ציור באקדמיה 'בצלאל', ביה"ס לאמנות ועיצוב אשר בירושלים. בהיותה כבת 19 נישאה לדוד ליבני, אולם חיי הבוהמה ועולם הדוגמנות שבו את ליבה, לכן קשר זה לא צלח.

לאחר 4 וחצי שנים בירושלים, עם תום לימודיה ב'בצלאל', שבה לחיפה והחלה לעבוד כמורה לציור בתיכון ובמכללה לאמנות של ויצ"ו.

בני שבט המשפחה

בשנת 67' נישאה גיתית לאיציק הראל, מורה לנהיגה ואף בעל חנות למוצרי טבעונות. בתחילת דרכם גרו יחדיו בבניין אשר היה שייך להוריה ברח' הס (שכונת הדר הכרמל). עם הולדת בנם/הנכד דניאל (69') עבר שבט המשפחה, בראשותו של 'סבא מוטל', לבית מידות בשכונת דניה.

כיום מתגאה גיתית בבנה ובמיוחד בשלושת נכדיה: ליאור בן ה-23 העוסק בהיי טק, יובל בן ה-21 שהינו דוגמן ושחקן והצעיר שבחבורה עמית בן ה-18, כדורגלן המשמש כשוער בנבחרת בני יהודה.

תיכון ומכללת ויצ"ו לאומנויות

הציור והרישום תמיד היה עיסוקה העיקרי של גיתית. היא זכתה להערכה מקצועית ואף לפופולריות רבה. גיתית הציגה בתערוכות רבות בארץ וגם בחו"ל. למותר לציין שאף כיום, ממש כעת חיה, ציוריה המופלאים תלויים על קירותיהם של בתים רבים בכלל ועל הללו של תושבי העיר חיפה בפרט.

משנת 1964 ועד 1997, במהלך של 33 שנה, לימדה גיתית בתיכון ובמכללת ויצ"ו, מוסד אשר הוקם על ידי ארגון ויצ"ו העולמי, אשר במשך שנים חלק המרכז האקדמי את מבניו עם "תיכון ויצ"ו לאמנות".

מורה, מנטורית ומקור השראה ועידוד

למרות הפרישה הרשמית מן ההוראה לגמלאות, לא חדלה גיתית לתרום מכישרונה המיוחד, והמשיכה להיות מורה, מנטורית ומקור השראה ועידוד לאומנים נוספים.

הללו מעידים שבתהליך של דיאלוג אישי ונפשי למדו דרכה להכיר ולבטא את הייחודיות של עצמם. בתוך חבורה זו מונה גיתית את: נירה לב, יעל לירון, לונה מקס, מירי פרויד מילבלום דינה מרחב ואלה ספקטור.

בריגיתה/גיתית פלצנר-הראל-גליקמן

בהיותה כבת 55 נישאה מחדש ליעקב גליקמן, אותו הכירה כבר בנעוריה. גיתית מתארת את יעקב, שהיה בעל חברה לאינסטלציה, כאדם חכם, רגיש ואינטליגנטי אשר עזר לכל נפש ולכל חיה. לפני כ 9 שנים, בהיותו אך בן 74, נפטר מסיבוכי מחלת האלצהיימר.

אל ביתה הנוכחי, אשר באחת משכונות ההר, עברה אך לפני כ 13 שנה. מעונה זה הינו מוזיאון ומקור בלתי נדלה, לציוריה מחד ומאידך משמש כסטודיו לתלמידיה הנוכחיים.

כן ציור גדול ומרשים

במרכז החדר מוצב כן ציור גדול ומרשים ועליו עבודותיה של תלמידתה אלה ספקטור. אלה הינה ילידת ברית המועצות לשעבר. היא למדה כלכלה ועבדה כמנהלת חשבונות. בגיל 23 עלתה ארצה מאוקראינה והיא מתגוררת בחיפה עם בעלה ושלושת בניה. במשך שנים עסקה אלה בעיצוב תכשיטים בטכניקות שונות של ריקמה, שזירה ושיבוץ חרוזים.

משנת 2017 מציירת אלה בהנחייתה של גיתית אשר לדבריה: "עודדה אותי למצוא את דרך הביטוי הייחודית לי בציוריי".

בעתיד הקרוב אף מתוכננת תערוכת יחיד לאלה ספקטור הנושאת את השם: "עיר קסומה", בה המוטיב העיקרי הוא עיר פיוטית הזוהרת בצבעוניות של קלידוסקופ.

ארון ספרי האומנות והמזכרות

ארון הספרים הגדול אשר בחדר המגורים מכיל בחובו ספרי אומנות לרוב. במיוחד אהודים על גיתית אלבומי הציורים של מארק שגאל, דאלי ופיקסו – מהם קיבלה השראה רבה.

גיתית הושפעה מאומנים אלו ומהם שאבה את הדרך אל עבודותיה שהן בעלות צבעוניות אשר איננה מרוחה כלאחר יד, אלא דומות כביכול לפיסולן של הדמויות, כאשר הצבעוניות נותנת חיות לנפחן של הצורות, ומוסיפות פרספקטיבות חדשות ואף פנטזיה.

גיתית איננה מנסה לחקות את הטבע, אלא רק רומזת לתנועה, למשטחים ולקצבים. יחד עם זאת, היא חסכונית בשימוש בפלטת הצבעים; לעיתים היא משתמשת בשניים או בשלושה צבעים בלבד, בכדי לקבל את האפקטים והאווירה, שהיא מבקשת ליצור.

אומנות ומרפא

בספריה זו נמצאים גם מספר פריטים המזכירים לה את אביה האהוב, האדריכל פלצנר ארפט, ואף היו שייכים לו.

למרות היות האב אספן אומנות ידוע – כל שנותר מאוסף זה הוא פסל פורצלן לבן בדמות של אישה ופסלו של  מהאטמה גנדי אשר היה מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית.

כמו כן על שידת הספרייה נמצאת כוס שתיית מי המרפא משנת 1946 הנושאת את שמו של אביה, האדריכל פלנצנרובסקי. זוהי כוס ממנה שותים נופשי תיירות המרפא את המים המיוחדים הנובעים בקרלובי וארי (הידועה גם בשמה הגרמני קרלסבאד).

בעיר זו נמצאים תריסר מעיינות מים חמים המיועדים לשתייה ולרחצה. למרחצאות אלו יצאו מוניטין כבעלי כוחות מרפא. לשיא תהילתה הגיעה העיר קרלובי וארי במאה ה-19, והיא משכה אליה מבקרים מרחבי אירופה, ובהם גם מלכים והוגי דעות.

ציורים וקריקטורות מבית המשפט

גיתית הינה בעלת מענה לשון חדה ומהירה, אשר אותה, כך היא מעידה על עצמה, למדה מדן בן אמוץ בתקופה בה בילתה כדוגמנית בקרב אנשי הבוהמה התל-אביבית והבוהמה הירושלמית.

אחד ממכריה הינו העיתונאי מאיר שושני אשר הגה את הרעיון ואף היפנה אותה למקום בו אסור לצלם, אך מותר לצייר. כך נוצרה תערוכתה הייחודית בה הוצגו ציורים וקריקטורות מבית המשפט. עבודות התערוכה צויירו בבית המשפט הישן בחיפה, והוצגו ב'בית אגודת העיתונאים'.

'הכורסא האדומה עם הבובות'

בחדר המגורים הכורסא המועדפת על גיתית הינה 'הכורסא האדומה עם הבובות'. השם הניתן לכורסא הינו 'האדומה' אך למעשה צבעה של הכורסא הינו בורדו …

יתכן ששמה נובע מגוון צבעיהן של הבובות. עלי מושב זה מוזמנים לשבת, יחד עם הבובות הסרוגות אשר ניתנו לה כשי, אך ורק הללו אשר יקרים לליבה.

מסכימה להתמסר לעדשת המצלמה

לדידה חיפה הינה היפה בערי תבל, וכדבריה "חיפה היא ה-בית האמיתי". גיתית אוהבת במיוחד את ראש הכרמל בו נפגש ההר עם הים. היא סבורה שבגין התצורה הפיזית של ההר והים הרי שכאן קורים משבי רוחות שאינם נצפים בחלקים אחרים בארץ.

למרות היותה בעבר הרחוק דוגמנית מצליחה הרי שכיום גיתית איננה ששה להצטלם. אולם לאחר מחשבה נוספת היא מסכימה להתמסר לעדשת המצלמה ואף מציינת בחדות לשונה "מה אכפת לי איך אני נראית, הרי במילא כל המחזרים שלי כבר מתו…"

שימחת הדברים הנמצאים בד' אמות

גיתית מייחלת שחיפה תהא עיר של תיירות בה יוכלו כל תלמידיה באשר הינם – להציג את עבודותיהם בגלריות הרבות ואף במוזיאוני העיר.

ככולנו היא מצפה לשלומה של המדינה, החברה כוחות הביטחון, החיילים והצבא. לדידה מה שכיום משמח אותה הינם אותם הדברים הנמצאים בד' אמותיה, כמו שיחות הטלפון וביקוריהם של נכדיה.

אולם יותר מכל היא עולצת כאשר בנה דניאל "דנדוש שלי" – לוקח אותה אל דוכני הפלאפל השווארמה והצ'יפס… וכדבריה אפשרויות אלו הינם בבחינת "כיף להיות זקנה – מותר להתרגש משטויות כמו ילדה קטנה".