סיפורם של שורדי השואה שהקימו את הקיבוץ הימי 'כובשי הים'

בנימה אישית

לפני מספר חודשים סיפר לי ידידי יעקב וימן, חבר צוות מורשת אוניית המעפילים 'אקסודוס', מידע מעניין. כמי שאוזניה כרויות לכל פיסת מורשת היסטורית, האזנתי רוב קשב.   

במסגרת מפגשיו עם מעפילי 'אקסודוס', נפגש וימן עם זאב רודברג. בפגישה הופתע לשמוע לראשונה על כך שזאב וחברו צבי זמלרוט השיטו את האונייה. כך התברר סיפור מרתק, על קבוצת צעירים שורדי שואה שהוכשרו בגרמניה ובאיטליה כימאים, ולימים היו בין מקימי חיל הים הישראלי.

על מנת להאיר את סיפורו החשוב של קיבוץ 'כובשי הים' החלטתי להצטרף למפגשים עם שלושה מחברי הקיבוץ: דן הדני (100), אברהם ארי (95) ואברהם וסרטיל (95) ולשמוע מפיהם את סיפורם. כך התגבשה לה כתבה זו אשר מובאת לראשונה בפניכם.    

אברהם ארי, מביאליסטוק למיידנק

רבקה וחיים ארי התגוררו בביאליסטוק שבצפון מזרח בפולין, בה גידלו את ילדיהם: אברהם (1928), אלי (אליהו) וחנה. גילויי האנטישמיות הלכו וגברו. באחד הימים נזרקה אבן לעברה של חנה בת ה-8 אשר גרמה למותה. מאוחר יותר הצטרף למשפחה בן נוסף.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פלשו הגרמנים לביאליסטוק, אך שבוע לאחר מכן מסרו אותה לידי הרוסים. ביוני 1941 שבו הגרמנים וכבשו את העיר ולמחרת שרפו את הרובע היהודי. כ-3,000 איש אולצו להצטופף בבית הכנסת הגדול ונשרפו בו למוות. באותו זמן לערך הקימו הגרמנים את גטו ביאליסטוק וגירשו אליו כ-50,000 יהודים שנאלצו לחיות בצפיפות, רעב ומחלות.

"כשהחלה המלחמה שמענו הפצצות", מספר אברהם ארי. "הגרמנים נכנסו לביאליסטוק. כתוצאה מהסכם חלוקת גרמניה בין רוסיה לגרמניה, משפחתי ואני נשארנו בחלק הרוסי עד 1941. כאשר גרמניה תקפה את רוסיה הוכנסנו ע"י הגרמנים לגטו ביאליסטוק, שם שהינו כל המשפחה יחד במשך כשנתיים. החיים בגטו היו קשים, אנשים מתו ברחובות מרעב ומחלות.

באחד הימים אספו את כולנו במגרש המרכזי של העיר והפרידו בין הגברים לבין נשים וילדים. הייתי בן 12 לערך. ברגע האחרון אימא הצליחה לדחוף אותי לעבר קבוצת הגברים וכאשר חייל גרמני עצר אותי ושאלני לגילי, אמרתי: 17. כאשר נשאלתי למקצועי, עניתי ללא היסוס: מסגר. מובן שלא היה לי שום ידע בתחום המסגרות…

למזלי, החייל הגרמני האמין לדבריי ואיפשר לי לעבור ולהצטרף לקבוצת הגברים בהם אבא. לקבוצת הנשים והילדים ובהם אימי, לעומת זאת, היה פחות מזל. הם נלקחו לטרבלינקה ושם מצאו את מותם.      

נלקחנו למחנה מיידנק. הפשיטו אותנו מבגדינו ולקחו את חפצי הערך, כסף, שעונים ותכשיטים. נשלחנו להתקלח וקיבלנו מדי עבודה שמעתה היו בגדינו.

ברכבת ממיידנק למחנה עבודה

"כאשר הודיעו שבעלי מקצועות נדרשים לעלות על רכבת בת חמישה קרונות שיצאה ממיידנק, כולנו נדחפנו מתוך תקווה שהעלייה לרכבת תזמן לעולים עליה יציאה לחופש ולחיים טובים יותר, תקווה שבפועל הייתה כידוע רחוקה מהמציאות.     

אבא הצליח להיכנס לקרון הראשון ואילו אני, שהייתי מאוד רזה וחלש לאחר כשנתיים בגטו, הצלחתי איכשהו להידחק לקרון האחרון. יעדנו, כך התברר,  היה מחנה עבודה בפולניה, שם הוצבתי לעבודה בשבירת סלעים לאבנים קטנות, עבודה פיזית קשה במשך שעות רבות מדי יום.

אבא, שהיה חייט במקצועו, הוצב לעבודה במיון בגדים של אסירים יהודים שהובאו למחנה. מפעם לפעם, כאשר פשפש בבגדים, הצליח למצוא חתיכות זהב קטנות שהוסלקו בכיסים נסתרים אותם החליף עם השומרים האוקראינים תמורת מעט אוכל וכך הצליח לשרוד.

בינתיים, אבא הצליח לשחד את אחד החיילים הגרמניים כדי שיעבירו אותי לתחנת עבודה אחרת, נוחה יותר. הועברתי למקום בו עבדה קבוצת אסירות יהודיות בתיקון גרביים ישנות.

הן היו גוזרות את החלק העליון הפרום של הגרביים ותפקידי היה להניחו בתוך מכונת הסריגה ולתקן את הנדרש. תודות לחושיי הטכניים, הצלחתי לפרק את המכונה ולערוך בה שיפור מסוים ששדרג את העבודה ועזר לנו לעמוד במכסה היומית הנוקשה שהוטלה עלינו.  

הפקודות במחנה ניתנו בגרמנית, שפה שלא הכרתי, אך למזלי הצלחתי להסתדר בעזרת פענוח תנועות ידיים וכנראה גם קצת תושייה".    

התחנה הבאה, אושוויץ

"בשלב מסוים", ממשיך ארי, "הועברנו למחנה אושוויץ-בירקנאו, שם קועקעה זרועי במספר B1183 שנותר כצלקת לזוועות לדיראון עולם. השהות באושוויץ הייתה מאוד קשה. רעב ומחלות ואין ספור גופות של יהודים התגוללו במחנה. אבא ואני חלינו בטיפוס. איכשהו יצאנו מזה. אחר-כך, כשהגרמנים חיפשו גברים בריאים כדי להטיל עליהם עבודות, אבא נלקח משם ויותר לא ראיתיו. נשארתי באושוויץ לבדי, יחיד ממשפחתי.

בתחילת 1943 הגיעו הרוסים לאזור והוציאו אותנו מהמחנה. זה היה חורף קשה, התבוססנו בנעליים קרועות ומרופטות בשלג הכבד והעמוק. לאחר הליכה אין סופית הגענו לתחנה. הועלינו על הרכבת שהביאה אותנו למחנה זקסנהאוזן, מחנה ריכוז גדול באזור ברלין. קיבלנו שק עשוי נייר כדי להתכסות אך הקור היה מקפיא. התחפרתי באדמה וכך הצלחתי לשרוד…

באחד הימים הגיעו חיילים גרמניים ושאלו אם יש בינינו מסגר. כמובן הרמתי את ידי. לקחו אותי למחנה דכאו, לעבודה במפעל בלאונברג שם ייצרו את הכנף למטוסי מסרשמיט. בין תפקידיי היה להכניס מנורה על הכנף. כעבור כתשעה חודשים הועברנו למחנה ריכוז אלאך הסמוך למינכן, שהיה מסונף לדכאו. יומיים לאחר מכן, התרגשנו לראות טנק אמריקאי שהגיע והרס את גדר המחנה. חיילים אמריקאיים זרקו לעברנו שוקולד. סוף סוף חופשיים!

עם סיום המלחמה ב-1945 הגיעו רבים משורדי השואה למחנות עקורים, אך אני  רציתי לחזור לביאליסטוק עיר הולדתי, שכבר הייתה תחת שלטון רוסיה. במסעי לעבר רוסיה פגשתי יהודים שהזהירו אותי לא להמשיך בדרכי לנוכח האנטישמיות וכך חזרתי לגרמניה, למחנה דגנדורף".

אברהם וסרטיל, גירוש לגטו כשאנוב

בכשאנוב שבפולין נולדה בתם הבכורה של בני הזוג וסרטיל. בהמשך עברה המשפחה לגרמניה, שם נולד הבן השני, אברהם (1928). שנתיים אחריו נולד נתן, אחיו הצעיר. 

"בשנת 1937", מספר אברהם וסרטיל, "גירשו הפולנים משטחם לגרמניה ארבעה כמרים. מהלך זה הביא לגירוש פולנים מגרמניה לפולין, ובהם משפחתנו.

כאשר אברהם היה בן 9 רשמו אותו הוריו לבית ספר פולני, אך מכיוון שלא ידע פולנית שובץ לכיתה א'. בינתיים, גילויי האנטישמיות הלכו וגברו ובתוך ימים ספורים סולק אברהם מבית הספר.

"עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוכנסו יהודי כשאנוב ובהם משפחתי לגטו כשאנוב", משחזר אברהם. "לאחר תקופת שהייה בגטו העבירו אותנו למחנות. בתחילה הועבר אבי למחנה לעבודות כפייה בשם מרקשטט בגרמניה (שהיה חלק ממחנות גרוס-רוזן), בהמשך נלקח לשם אחי ולאחר מכן צורפתי גם אני.

המזון שניתן במחנה, ששימש לעבודות כפייה ליהודים, היה בשר סוסים. אבא, שהיה דתי מסורתי, סירב לאכול. כתוצאה מסרבנותו נחלש כוחו וחלה וכתוצאה מכך הוציאו אותו למחנה אחר. הייתה זו הפעם האחרונה שראיתיו".

לבד במחנות הריכוז

"נשארנו לבדנו, אחי ואני", ממשיך וסרטיל. "אמנם התגוררנו בצריפים שונים אך היינו באותו מחנה, כך שראינו זה את זה במהלך היום. בין השנים 1942 ל-1945 הועברנו ממחנה ריכוז אחד למשנהו: פינפאייכן (5 אגמים), גרוס-רוזן, בוכנוואלד, דאוטמרגן ומשם לאלאך, מחנה ריכוז המסונף למחנה דכאו.

במחנה אלאך קיבל נתן דיזנטריה רצינית. מישהו נתן לו פרוסת תפוח אדמה לא מבושל וזה היטיב מעט את מצבו. כאשר העלו אותנו לרכבת בהמות שיועדה להביאנו אל מותנו, כולנו, ששרדנו אין ספור תלאות, היינו חלשים ומותשים. בשארית כוחי תמכתי באחי והצלחנו לעלות על הרכבת. בדרך, הגיעו כוחות אמריקאיים שהורידו אותנו מהרכבת ושחררו אותנו.

בסיום המלחמה הגענו למחנה עקורים פלדפינג בגרמניה. כאשר נודע לנו שדודינו שרדו גם הם את השואה, נערכה פגישה מרגשת והם הזמינו אותנו לגור בביתם בעיר פסאו שבאזור בוואריה עד שנסתדר. בינתיים נודע לאחי נתן על קיבוץ "כובשי הים" והוא החליט להצטרף לשורותיו".

קיבוץ כובשי הים, הכשרה ימית בגרמניה

בסיום מלחמת העולם השנייה, יזם שלמה שטנדל (לימים אבני), שורד שואה יליד פולין וממייסדי נוח"ם (נוער חלוצי מאוחד), את הקמתו של קיבוץ ימי במטרה להכשיר קבוצת שורדי שואה במקצועות ימיים לקראת העלייה לארץ ישראל. הוא עבר בין מחנות העקורים בגרמניה כדי לגייס מתנדבים ובשנת 1946, לאחר שאסף כ-30 בחורים וכמה בחורות, החל להכשירם בהלבמיילה שליד דגנדורף בגרמניה.

"חשבתי ללמוד רפואת שיניים וניסיתי את מזלי גם בעבודה במוסך", מספר אברהם וסרטיל. "משהבנתי שזה לא מתאים לי, החלטתי לבדוק אפשרות להצטרף לאחי ולחבריו בקיבוץ הימי. לקחתי אופניים, עליתי על רכבת והגעתי להלבמיילה. לאחר סיבוב במקום החלטתי להצטרף. חזרתי לבית דודיי ולמחרת בבוקר לקחתי כמה חפצים אישיים והתייצבתי בקיבוץ. למדנו ימאות. חלקנו למדנו מכונאות ואני הייתי בין הלומדים להיות סיפונאי".

"חברי הקיבוץ הוכשרו ע"י מומחים מחברת ספנות גרמנית מקומית שלימדו את הצעירים והצעירות היהודיות תמורת תשלום. העלויות כוסו ע"י ארגון הג'וינט  היהודי-אמריקאי וע"י הסוכנות היהודית. תקופת ההתלמדות של הצוערים הייתה שישה חודשים, שכללו סדר יום מסודר במאפיינים צבאיים. בתוכנית ההכשרה היו מעורבים גם אנשי ארגון 'ההגנה'. בנוסף לימאות, הועברו לאנשי הקבוצה גם שיעורים בהיסטוריה של הציונות.

מדי בוקר התייצבו חברי הקיבוץ בתור לעבודה והכשרה על סיפון ספינת המנוע  'דגנדורף' שהייתה שייכת לחברת 'יוסף וולנר'. בנוסף להכשרה המעשית והתיאורטית במקצועות הניווט, הכרת מכונות וטכניקות העמסה, למדו המלחים גם את שפת הימאות הבינלאומית, המורכבת מאותות יד ודגל שונים.

"אני למדתי בקיבוץ הימי את מקצוע המכונאות". אומר אברהם ארי. "במשך היום למדנו להיות ימאים על אונייה גדולה שעגנה בדונאן. למדנו לקשור קשרים, לנקות את האונייה ועוד. הקפטן שלימד אותנו בגרמנית היה ממוצא הונגרי. בערב יצאנו בסירות דיג".

קיבוץ כובשי הים עובר לאיטליה להמשך הכשרה

לאחר שישה חודשי לימוד מקצוע הימאות בהלבמיילה, עברו חברי הקיבוץ הימי לאיטליה, שם התמקמו בבית שנשכר עבורם לתקופת הלימודים לא הרחק מבית הספר הימי בפאנו, והמשיכו הכשרתם הימית שהפעם התמקדה בלימודים עיוניים מעמיקים והסמכה כקפטן של אוניות קטנות.

"באחד הלילות העירו אותנו והודיעונו ואמרו לנו לקחת את מטלטלנו המועטים ולהתכונן ליציאה", מספר אברהם. "הגיעו משאיות ואספו אותנו בחשכת הליל. הורידו אותנו במקום מסוים. שליח מטעם תנועת 'הבריחה' הוביל אותנו רגלית דרך האלפים. צעדנו זה אחר זה בדממה בחסות החשיכה.

לפנות בוקר הגענו לאיטליה. משאיות שהמתינו לנו במקום המפגש שתואם עם השליח מבעוד מועד, הסיעו אותנו למילאנו. עלינו על רכבת דרומה, למלון ישן שנשכר עבורנו בפאנו ע"י נוח"ם. דאגו לנו ללינה ולאוכל. לאחר התלאות שעברנו, היינו זקוקים למזון כדי להתחזק ולהתכונן לקראת ההגעה לארץ".

דן (זלוצובסקי) הדני נותר לבדו ומצטרף לקיבוץ הימי

באיטליה הצטרף לקיבוץ הימי דון זלוצובסקי (המוכר לנו בשמו דן הדני), יליד פולין, במהלך המלחמה הועבר בין כמה מחנות ריכוז ובסיומה נותר לבדו.

דן הדני מספר על קיבוץ כובשי הים ◄ צפו

"את הסלקציה הראשונה עברתי ברמפה באושוויץ-בירקנאו", משחזר הדני. "כאן הופרדתי מאמי ואחותי. אבי נפטר עוד בגטו. את אחת הסלקציות הבאות עברתי כשניהל אותה ד"ר מנגלה בעצמו. חייתי בכמה מחנות ריכוז. עבדתי גם בכפייה, כחרט במפעל לבניית ה'טייגר', הטנק הגרמני המפורסם. עם חיסול ופינוי מחנה עבודה זה השתתפתי בצעדת המוות אל מחנה הריכוז-וואטנשטאדט המרוחק כ-32 ק"מ".

כשהסתיימה המלחמה, לאחר ששוחרר ע"י חיילים אמריקאיים, נסע הדני עם כמה מחבריו להירשם בקהילה היהודית בלודג' בחיפוש אחר קרובים ששרדו. לאחר שהתברר לו שנותר לבדו מכל משפחתו החליט לחזור לגרמניה, שלאחר המלחמה הייתה מחולקת בין ארה"ב, רוסיה, בריטניה וצרפת.

הוא נדד בין מחנות עקורים בגרמניה ובאיטליה ונרשם לעלייה לארץ ישראל, כדי לממש את חלומם של בני משפחתו שלא זכו לכך. כעבור שלוש שנים זכה לעלות לישראל. כאשר נודע לו על הקיבוץ הימי, החליט להצטרף.

"כשהייתי במחנה עולים בפלאזה, ליד עיר הנמל בארי בדרום איטליה, הזדמן לי לשמוע על קבוצת בחורים שהתארגנו עוד בגרמניה מטעם תנועת נוח"ם ועומדים ללמוד מקצועות ימיים באיטליה", מספר הדני. "שמחתי מאוד שהיו מוכנים לצרף גם אותי, כי עד כה לא הזדמן לי ללמוד, ואני כבר בן 25.   

נסענו ברכבת לעיירת דייגים פאנו שליד עיר הנמל אנקונה לחופי הים האדריאטי. התנועה שכרה עבורנו, חברי הקיבוץ, בית להתגורר בו ומיד התחלנו בלימודים יסודיים. במשך שלושה חודשים למדנו את השפה האיטלקית ולאחר מכן למדנו במשך שישה חודשים מקצועות ימיים ומכונאות ימית. בסיום הלימודים העיוניים רכשנו ניסיון מעשי בהפלגות על סירות הדיג של העיירה. עם גמר הלימודים קיבל כל אחד מאתנו תעודה רשמית של איטליה כמכונאי ימי מוסמך". 

במטוס הדקוטה לחיפה עם דרכונים מזויפים

לקראת העלייה לארץ ביוני 1948 התפרק הקיבוץ הימי וחבריו קיבלו חופשה בת שבוע שכללה סיורים מודרכים בעיר רומא ולאחר מכן התייצבו נרגשים בשדה התעופה ברומא. 

"ב-22 יוני 1948, כחודש לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, עלינו על מטוס דקוטה בשדה התעופה ברומא ונחתנו כעבור שמונה שעות בשדה התעופה של חיפה". נזכר הדני. "דאגו לצייד אותנו מבעוד מועד בדרכונים מזויפים, כי החיילים הבריטיים שמרו עדיין בשדות התעופה.

עוד באיטליה פגשנו את עדה סרני, שסידרה לנו פספורטים מזויפים", אומר ארי. "המטוס עשה עצירת ביניים באתונה לצורך תדלוק", מוסיף וסרטיל. "את התעודות המזויפות לקחו מאתנו לאחר הנחיתה בארץ".

"בשעה שמונה בבוקר אכלנו ארוחת בוקר בשדה התעופה של רומא", נזכר הדני. בשעות הערב, לאחר שנחתנו בחיפה, הביאו אותנו למחנה עולים באזור הקריות ושם אכלנו ארוחת ערב ישראלית שכללה סלט ירקות וביצה חיוורת…

בגלל העייפות וההתרגשות הגדולה הלכנו מיד לישון. למחרת בשעה חמש בבוקר הסיעו אותנו לבניין הטכניון הישן של חיפה. שם גייסו אותנו לצה"ל. כעבור יומיים, הציבו אותנו לחיל הים הישראלי ההולך ומוקם".

חברי הקיבוץ הימי נקלטים בחיל הים הישראלי

"לאחר חופשה של שלושה ימים הציבו אותנו על האונייה "הגנה" (ק-20) שהביאה קודם לכן מעפילים ארצה", ממשיך הדני. "זו הייתה אוניית מלחמה קנדית מסוג קורבטה, ממלחמת העולם השנייה, ששוקמה לאחר הקמת המדינה. הציבו על הסיפון הקדמי תותח 102 מ"מ ועל הסיפון הקדמי העמידו תותח 76 מ"מ מימי נפוליאון וגם מקלעים א"א".

לקבוצת שורדי השואה, חברי הקיבוץ הימי "כובשי הים", תרומה להקמת חיל הים הישראלי שאינה מוכרת דיה. הם השתתפו בקרבות במלחמת העצמאות ושירתו תקופות ארוכות בחיל הים הישראלי בתפקידים שונים. אחד מחברי הקיבוץ, חנן (חונה) סל, נפל בקרבות במלחמת העצמאות". 

"בהתחשב בכך שלא היה לי בית", אומר הדני, האונייה שימשה לי בית ומקום לינה בחופשות. עברית כמעט לא ידעתי כי לא לימדו אותנו, העולים החדשים. בשנים הראשונות לא היו למדינה משאבים, זו הייתה תקופת צנע. התושבים קיבלו מזון באמצעות תלושים ולא פעם הלכנו לישון רעבים…"  

דן הדני, שורד שואה, מספר על היחס הקשה לו זכה עם הגעתו לארץ ◄ צפו

אנו ממשיכים לחקור את הפרשה המרתקת של קיבוץ "כובשי הים".
נשמח אם מי מהקוראים יוכל להעשיר אותנו במידע נוסף.