הזכות על ארץ ישראל
גבולותיה של "ארץ ישראל" אינם מוגדרים היטב. יש "גבולות ההבטחה", יש גבולות "ממלכת דוד ושלמה" ותיתכנה עוד הרבה הגדרות הקשורות לתקופות היסטוריות שונות.
השאלה "למי שייכת הארץ?" היא שאלה קשה, שיש לה מספר תשובות אפשריות.
התשובה האלוהית
הארץ שייכת ליהודים, כי הובטחה להם על ידי אלוהים. זה הרי כתוב בתורה שנכתבה על ידי אלוהים, ומי אנחנו שנתווכח עם אלוהים? עם מי שמקבל את האמת הזאת כפשוטה קשה להתווכח. מבחינתו יש כאן רישום אלוהי בטאבו. אני סבור שה"הבטחה האלוהית" אכן מבטאת קשר עמוק ועתיק של העם היהודי אל ארץ ישראל. להסבר האמוני כפשוטו אינני מתחבר. אמונה יכולה להסביר כל דבר וגם את היפוכו.
תשובה היסטורית #1: מי היה כאן קודם?
מספר תשובות אפשריות:
- הארץ שייכת ליהודים כי הם ביססו כאן מדינה יהודית במשך כ-80 השנים האחרונות
- הארץ שייכת לערבים שהגיעו לארץ בסוף המאה ה-7, ומאז היו כאן רוב באוכלוסיה
- הארץ שייכת ליהודים שהיו כאן מהמאה ה-10 לפני הספירה, והיוו את הרוב באוכלוסיה עד דיכוי מרד בר כוכבא במאה ה-2 לספירה.
היכן קובעים את הנקודה על ציר הזמן הקובעת את הבעלות על הארץ? כדי לבחון את השאלה הזאת באופן לא אמוציונלי נבחן את השאלה על טריטוריה אחרת, שמדגימה את הבעייתיות בקביעת שייכות לפי קדימות היסטורית:
למי שייכות ארה"ב וקנדה?
- האם לאינדיאנים, שהיו שם האוכלוסיה היחידה כמעט עד המאה ה-17?
- או אולי לאירופאים, שהגיעו אחר כך וכמעט שהכחידו לחלוטין את האינדיאנים?
קל לראות שהכיוון הזה הוא בעייתי ולא מוביל לשום פיתרון קונסטרוקטיבי.
תשובה היסטורית #2: מי התושבים המקוריים ומי ה"קולוניאליסטים"?
טענה פלשתינית שהפכה נפוצה: היהודים הם "קולוניאליסטים" – שליחים של המערב שהגיעו לתפוס להם שטחים במזרח ולהתישב בהם. התחכום בטענה הזאת הוא שהיא מנסה לבצע קישור תודעתי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני למושג "קולוניאליזם" הקשור מצידו במושג "אימפריאליזם".
"קולוניאליזם" הוא השתלטות של מדינה חזקה ("אימפריה"), בדרך כלל תוך הפעלת כוח צבאי, על שטחים שמחוצה לה והפיכתם למושבות ("קולוניות") שלה. האימפריות נהגו לשלוח למושבות מתיישבים, פקידים וכוח צבאי כדי לשלוט באוכלוסיה הילידית, ולנצל את משאבי הטבע המקומיים לטובת האימפריה. דברי ימי הקולוניאליזם מתחילים בעת העתיקה ונמשכים לכל אורך ההיסטוריה.
בשיח של היום, כאשר מדברים על קולוניאליזם, מתכוונים בדרך כלל למדיניות של מעצמות אירופיות מהמאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. האימפריות האירופיות נהגו להשתלט, בדרך כלל תוך הפעלת כוח, על נתחים בעולם שמחוץ לאירופה. האירופים שלחו למקומות הללו את אנשיהם, כדי לשלוט באוכלוסיה הילידית. הם ניצלו את המשאבים המקומיים לטובת האימפריה שמעבר לים. השליטה הזאת נעשתה, במקרים רבים, תוך הפעלת כוח ודיכוי אכזרי.
יש היום יש ביקורת רבה (ברובה צודקת) על הקולוניאליזם של תחילת המאה ה-20. בקרב חוגים פרוגרסיבים, שהפכו אופנתיים במדינות המערב, התפתחה הלקאה עצמית על חטאי העבר. זאת מגיעה לפעמים עד כדי שנאה עצמית, והזדהות אוטומטית עם מי שנתפס כקורבן של "קולוניאליזם".
היו כאן קולוניאליסטים, אבל הם לא היו יהודים…
התעמולה הפלשתינית זיהתה היטב את הכיוון הזה. היא משתמשת בו באופן מתוחכם כדי לזכות באהדה בעולם. הטענה מנסה ליצור קשר בין השליטה הקולוניאליסטית של המעצמות האירופיות בעמים אחרים לצורך ניצול שלהם, לבין הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. אלא שקל להפריך את הטענה הזאת.
- היהודים לא הגיעו לאזור הזה בשליחות של מדינת אם (אימפריה) כלשהי
- מטרת הציונות בוודאי לא הייתה ניצול כלכלי של הארץ לטובת מדינה מעבר לים.
- אין שום ספק בנוגע לקשר ההיסטורי והתרבותי של העם היהודי לארץ ישראל.
בהיסטוריה של ארץ ישראל אפשר לדבר על מספר גלים קולוניאליסטיים, ביניהם:
- הרומאים שהגיעו בסוף המאה הראשונה לפנה"ס
- הערבים שפרצו מחצי האי ערב והגיעו בסוף המאה ה-7
- הצלבנים שהגיעו בסוף המאה ה-11
- המצרים והעות'מנים לחילופין החל מהמאה ה-13 ועד תחילת המאה ה-20
בין כל אלה, הפרויקט הקולוניאלי המשמעותי ביותר היה דווקא של הערבים במאה ה-7. כלומר, אם נרצה, נוכל להאשים דווקא את הערבים ב"קולוניאליזם".
מה ייתנו ההאשמות ההדדיות הללו?
שום דבר. מעבר להגברת שינאה וצדקנות, הן לא תועלנה בפיתרון הסכסוך. האמת הפשוטה היא שלהיסטוריה יש את הדרך שלה להתנהל, ואין זה מעשי להתייחס לעוולות היסטוריות מלפני שנים רבות, כבסיס יחיד ליישוב סכסוכים של היום.
מישהו מצפה שהאמריקנים יחזירו את השילטון לאינדיאנים?
בסביבה שלנו בה, במהלך של אלפי שנים, עברו אדמות מיד ליד, חוסר התוחלת שבכיוון הזה הוא ברור. בכל מקרה, האשמה ה"קולוניאליסטית" כנגד ישראל אינה תופסת. קל יותר להאשים את הערבים בקולוניאליזם במאה ה-7 ובמאה ה-19.
אבל האם זה ישנה משהו? לא.
ההתיישבות הערבית המודרנית בפלשתינה
ישנם חילוקי דעות משמעותיים על מספר הערבים בארץ ברבע האחרון של המאה ה-19. ההערכות ל-1880 נעות בין פחות מ- 100,000 (פרופסור משה מעוז) לכ- 500,000 (ג'סטין מקארתי). ב- 1878, יצאה לאור מפה מפורטת של פלשתינה ע"י "הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" (PEF). הדפסת המפה נמשכה כמה שנים. היא הייתה המפה המפורטת והמדויקת ביותר של ארץ ישראל. במפה סומן גודלו של כל ישוב בארץ באותה תקופה, מנהר הליטאני בצפון ועד דרומית לבאר שבע.
המפה משקפת את מה שמארק טווין ונוסעים רבים של התקופה תיארו בספרי המסעות שלהם: ארץ שוממה למדי, שאיזורים שלמים בה ריקים מאדם. המפה רומזת לכיוון האומדן הנמוך יותר. כל זאת, אחרי שב-1831, פלש לארץ איברהים פאשה ממצריים. הוא יישב כאן, בפעולה קולוניאליסטית קלאסית, עשרות אלפי מצרים, שצאצאיהם רואים עצמם היום כפלשתינים.
מחקרים נוספים מראים הגירה גדולה ממצרים לא"י עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1917-1918, ונמשכה עד אמצע שנות ה-40. הפועלים המצריים עבדו בשירות הצבא הבריטי, והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה הושפעה מגידול הפרדסנות היהודית פי 10 בשנים 1920–1930, וההזדקקות לידיים עובדות. הזדקקו לפועלים גם מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית, והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים.
הפועלים המצריים השתקעו בארץ באזור החוף. לדעת משה פרופ' ברוור, לפחות שליש מהגידול במספר התושבים בכפרים באזור נבע מההגירה ממצרים. ב-1948, היו בארץ כ- 1,200,000 ערבים. כלומר בפחות מ-70 שנים גדלה האוכלוסיה הערבית כנראה פי 10. זה איננו יכול להיות גידול טבעי, ואת רובו ניתן לייחס להגירה (בעיקר ממצריים). באותן שנים, אגב, הוטלו הגבלות קשות על עלייה יהודית ע"י שלטונות המנדט.
לא בכדי התעקשו מדינות ערב להכליל בהגדרת הפליטות של אונר"א כל מי שחי בארץ בשנתיים שקדמו ל-1948. גם כאן, יש להטיל ספק גדול בנרטיב הפלשתיני, אך האם זה משנה את המצב הנוכחי? לא ממש.
התשובה התודעתית: מי מחובר יותר כעם לארץ ישראל?
שני העמים טוענים לחיבור לארץ.
- ליהודים יש טענה חזקה כי גם במשך אלפיים שנות גלות, נמשך רצף של יישוב יהודי בארץ ישראל, וכן כי לכל אורך שנות הגלות נשא העם היהודי את עיניו לארץ ישראל והתפלל יום יום לשוב אליה.
- הפלשתינים יטענו כי גם ב-80 השנה האחרונות, בהן נעקר חלקם ממקום מגוריו, הם נשארו במעמד של פליטים, שחולמים לחזור לבתיהם.
אם נסכם:
- בפרספקטיבה של 10,000 שנה, נראה שהטענה היהודית חזקה יותר.
- בפרספקטיבה של 100 השנים האחרונות, נראה שלשני הצדדים טענה רבת משקל.
התשובה הלגליסטית
מבחינת מתן הלגיטימציה לגבולות המדינה היהודית, להלן השתלשלות האירועים:
- ב-1915-6, בחליפת מכתבים בין מושל מצריים הבריטי הנרי מקמהון, לבין השריף ההאשמי חוסיין בן עלי מחצי האי ערב, הבטיחו הבריטים לחוסיין מדינה ערבית גדולה ("סוריה הגדולה"), שכללה כמעט את כל מדינות המזרח התיכון הערביות של ימינו ואת פלשתינה.
- במאי 1916 נחתם הסכם סייקס-פיקו בין בריטניה לצרפת. ההסכם חילק את המזרח התיכון בין השתיים, ומן הסתם, סתר את ההבטחה לשריף חוסיין.
- ביוני 1917 הצהיר הדיפלומט הצרפתי ז'יל קמבון במכתב לנחום סוקולוב, כי ממשלת צרפת תומכת בהתיישבות יהודית בארץ ישראל.
- בנובמבר 1917 הצהיר שר החוץ הבריטי ארתור בלפור כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו". ההצהרה הזאת סתרה הן את מכתבי מקמהון-חוסיין, והן את הסכמי סייקס פיקו.
- ועידת ורסאיי שסיימה את מלחמת העולם הראשונה, הלכה לכיוון סייקס-פיקו. בסיום מלחמת העולם הראשונה, סוכם על חמישה "מנדטים" במזרח התיכון כדי לקדם הגדרה עצמית של העמים באיזור. הבריטים והצרפתים היו אמורים לחנוך את המדינות שבדרך. העמים שנחשבו לזכאים להגדרה עצמית היו ערבים, יהודים, כורדים, טורקים וארמנים.
הטורקים ביצעו טיהורים אתניים בארמנים ובכורדים ויצרו לעצמם מדינה גדולה בהרבה מזאת שאמורים היו לזכות בה. הצרפתים קיבלו מנדטים על השטחים שהם היום סוריה ולבנון, האנגלים קיבלו מנדט על השטחים של עיראק, עבר הירדן ופלשתינה.
המנדט הבריטי בפלשתינה
חבר הלאומים הפקיד בידי הבריטים את המנדט על פלשתינה-א"י, כדי שיממשו את ההגדרה העצמית ליהודים בפלשתינה-א"י.
בפתיח לכתב המנדט נכתבה הפסקה הבאה:
| Whereas recognition has thereby been given to the historical connection of the Jewish people with Palestine and to the grounds for reconstituting their national home in that country… (הואיל ובכך ניתנה הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה ובעילות להקמה מחדש ביתו הלאומי באותה מדינה… |
כלומר, חבר הלאומים הכיר במפורש בקשר העתיק של העם היהודי ל"פלשתינה". באותו זמן עדיין לא נחטף המושג "הזה "פלשתינה" על ידי ה"פלשתינים" של היום, והיה ברור שהוא בא כדי לציין את הטריטוריה המיועדת להגדרה עצמית ליהודים. בנוסף, המושג "הקמה מחדש" מבסס עוד יותר את ההכרה בקשר הזה ונותן אישור לכך שהמקום שייך היסטורית לעם היהודי. המנדט ניתן ברוח הצהרת בלפור (שהוא מתייחס אליה במפורש) להקמת בית לאומי לעם היהודי כולו, ולא רק ליהודים שחיו בפלשתינה באותו הזמן.
בעקבות חלוקת המנדטים של חבר הלאומים התחילו אכן לקום מדינות: עיראק (1932) לבנון (1943), סוריה (1946), ירדן (1946). המדינה היהודית, לעומת זאת, נשארה מאחור. בעקבות האלימות הערבית הקשה שהתחילה בשנות ה-1920, ושכוונה נגד הרעיון של מדינה יהודית, החלו הבריטים לסגת ולהסס, ובעצם בגדו במנדט שניתן להם מחבר הלאומים. ברגעים הקשים ביותר בתולדות היהדות, הם סגרו את פלשתינה-א"י לעלייה יהודית, וגזרו את דינם של מספר רב של יהודים לרצח עם באירופה.
חלוקה?
האלימות הערבית השתלמה במידה רבה. הבריטים מנעו מיהודי אירופה להגיע (הם לא מנעו זאת מערבים), והבריטים, שכבר קרעו 80% משטח המנדט למדינה היהודית והעניקו אותו לעבר הירדן (ירדן של היום), המשיכו לנסות ולחשוב על חלוקות נוספות של שטח המנדט, שתשארנה בידי היהודים חלק זעיר מהשטח המקורי שיועד להם. ועדת UNSCOP שהגיעה לארץ ב-1947, הציעה את תכנית החלוקה (שעברה בסופו של דבר בהחלטת או"ם).
מבט בתכנית החלוקה מגלה שכללית, מה שסימנה ועדת UNSCOP כשטח המדינה היהודית הורכב ממדבר הנגב בתוספת שטחים ששלושים שנה לפני כן היו אזורים מוכי מלריה. אזורים אלה היו קרקעות שלא היה מה לעשות בהן. הן נקנו על ידי יהודים בכסף מלא מידי ערבים ששמחו להיפטר מהן, והושקעו בהן חיי אדם וממון רב כדי להפוך אותם לראויים ליישוב.
לא ממש "שטחים שנגזלו"…
אך הערבים לא היו מוכנים לשמוע על תכנית החלוקה. הם לא רצו לקבל שום תכנית שתכלול גם מדינה יהודית.
אם נסכם: הקהילה הבינלאומית הכירה בזכות העם היהודי למדינה, ועודדה את הקמתה על כל שטח פלשתינה. בריטניה קיבלה את המנדט לעשות זאת, אך לא קיימה אותו. אלה הן עובדות שקשה לחלוק עליהן. האם הן משנות את המצב היום באופן מעשי? לא ממש.
אז מה התשובה?
אז למי יש באמת את הזכות על הארץ?
התשובה היא שלשני העמים יש זכויות בארץ הזאת. יש צדק בטענותיהם של שני העמים. הסיבה שלא נמצא פיתרון עד לרגע זה, היא הקונפליקט המובנה אותו הגדיר בווין ב-1947:
| ממשלת הוד מלכותו הגיעה למסקנה שהסכסוך בפלשתינה אינו פתיר… …כיוון שהעדיפות העליונה של היהודים היא הקמת מדינה יהודית, בעוד שהעדיפות העליונה של הערבים איננה דווקא הקמת מדינה ערבית, אלא מניעת הקמה של מדינה יהודית. |
העיקרון הבסיסי הזה לא השתנה מאז והבעיות היום רק החריפו:
- הפלשתינים תקועים בחזון של חיסול מדינת ישראל.
- הציבור בישראל, שהיה קרוב יותר לפשרה, נרתע מן ההתנהגות הפלשתינית והולך ומאבד תיקוה בפשרה.