שייט בתעלות של ברייר-צרפת עם יין קר וגבינה ריחנית: ניקוי ראש בסגנון צרפתי • סיפור מסע

עמק הלואר. הרבה מים, הרבה ירוק, עצים ושיחים כמו שאירופה יודעת לתת עם מזג האוויר הקריר והשמש המלטפת שמגיחה מדי פעם מבין העננים.

העיירה ברייר (Briare) נמצאת למעשה באזור סאנטר-עמק הלואר (Centre-Val de Loire) בצרפת, ולא בעמק הלואר עצמו. היא ידועה בעיקר בשל תעלת ברייר (Canal de Briare), אחת מהתעלות המלאכותיות העתיקות ביותר בצרפת המחברת בין הנהרות לואר וסיין.

הסירה שלנו מסוג טרפון 37 רגל, באורך 11.5 מטר, חיכתה לנו במעגן בתעלת ברייר. סירה מרווחת יחסית לסירות של תעלות ונהדרת לשני זוגות. יש בה שלוש קבינות – משמע שלושה חדרי שינה, שתי שירותים ושתי מקלחות. באמצע בין הקבינות יש מרחב ישיבה ושולחן בקרה של המערכות, ובצד מטבחון שמכיל מקרר קטן, כיור, כיריים ותנור קטן שמופעלים על גז. מהמטבח הקטן הזה אני מוציאה מטעמים. לא סתם אומרת.

יש פה חלוקת תפקידים. גולדי ודניאל נוהגים, משיטים, פותחים וסוגרים את הלוקים – הסכרים שבדרך, אלה שמעבירים אותנו מחלקי התעלה בגבהים שונים אל החלקים הבאים, ריטה עובדת, ורוחצת כלים אחרי הארוחה, ואני אחראית על הבישול וההכנה של הארוחות. לא שאני איזה שפית גדולה, אבל הכל יחסי, ואיכשהו זה יוצא טעים.

ביום הראשון נסענו לסופרמרקט הגדול, לידל, ומילאנו עגלה עם מוצרי מזון ב-170 יורו. העמסנו את המטבחון בכל טוב, בירות, יין, לחם בריוש ובגטים טריים, גבינות ריחניות, ירקות למרק, ירקות לסלט וסוגים שונים של מוצרים לארוחות העיקריות של היום.

בערב אוכלים פחות, אבל הבאתי איתי שקדים ואגוזים מהשוק של קרית אתא, וזה מספק את הצורך לנשנש מול החדשות. נו מה, ישראלים בלי חדשות זה לא הולך. אז מתחברים ל-N12 בערב ועוקבים אחרי ההתרחשויות. אחר כך רואים קצת סטנד אפ ביוטיוב. זה עוזר לשחרר את המתח שהשאירו החדשות.

לשוט במרחבי טבע ירוק

בבוקר מפליגים. התעלות נבנו לפני מאתיים שנה או יותר, ושמשו להעברת סחורות על רפסודות, לעתים נתמכו על ידי סוסים שמשכו את הרפסודות משני צדי התעלה. השייט בתעלה, שלא כמו שייט בים, הוא ללא טלטלות. המים שקטים רוב הדרך למעט בתעלות הרחבות בזמן סערה. בחלק מהמדינות התעלות מתחברות לנהרות והמעבר בנהר מטלטל כאשר יש רוחות, אבל זה לא המצב בברייר. כאן התעלות מעל הנהר או לידו.

זאת הפעם הראשונה שאנחנו מפליגים בצרפת. כבר הפלגנו בתעלות של אנגליה מספר פעמים בהנאה גדולה, שטנו לאיים היוונים, והפעם החלטנו להפליג על התעלות של צרפת בידיעה שלמה שרוב ההפחדות שהולכות ברשת לגבי אנשים עויינים, אינן נכונות ומתאימות רק למרכזי הערים הגדולות בשעת הפגנה. וזה לא הכיוון שלנו.

מתחילת המסע ברור שזה מאד שונה מהחוויות הקודמות שלנו. קשה שלא לעשות השוואות עם הפלגות קודמות. השייט באנגליה שהיה החביב עלינו ביותר, הפגיש אותנו עם אנשים מעניינים בפאבים שהיו פזורים לאורך התעלות ועם מנות נדיבות של פיש אנד צ'יפס ברוטב אפונה.

כאן מדברים צרפתית

באנגליה, כמו שאומר השיר, הייאוש יותר נוח והאנשים מדברים אנגלית ושמחים לספר על החוויות שעברו ועל המקומות שבקרו בהם. העיירות לאורך התעלות באנגליה עשירות בחנויות וינטג' ויד שנייה מטעם כל מני ארגוני צדקה שאוספים כסף לעניים, והעונג למצוא אוצרות בכמה לירות שטרלינג, גדול.

כאן מדברים צרפתית. עם מעט המילים שאני מבינה בצרפתית, קצת ספרדית של החברים שאיתנו ואנגלית, אנו צריכים להסתדר, נעזרים בגוגל תרגום טקסט מתמונה.

"לוקים" – הסכרים מעל התעלות של עמק הלואר:

הסכרים הם מתקנים הנדסיים שמטרתם לווסת את מפלס המים ולשמור על זרימתם הקבועה בתעלות. תעלות אלו נבנו במקור לשימוש חקלאי והשקיה, וכיום הן משמשות גם לתיירות ושיט. הסכרים מאפשרים שליטה במפלס המים, דבר המונע הצפות ומאפשר ניווט בטוח בסירות וביאכטות קטנות. בנוסף, הם מסייעים בניהול מקורות המים ומשפיעים על המערכת האקולוגית המקומית. תחזוקתם חשובה להבטחת פעילות תקינה ושמירה על הסביבה הטבעית, וכך הם מהווים חלק משמעותי במערכת המים של עמק הלואר.

שבעה לוקים ועיירה אחת

בתעלות ברייר שבעמק הלואר הטבע מרשים מאד ומשרה שלווה עם עוצמה שקטה. עצים גבוהים מאד ומלאי עלווה, צמחייה מעניינת, שיחים שצבעי העלים שלהם נעים מירוק כהה לבהיר, דרך חום ובורדו, ופרחים בגוונים ובצורות שלא ראינו קודם. שעות של הפלגה באיזורים חקלאיים, חורשות עצומות ומעט מאד אוכלוסיה.

הלוקים של צרפת חשמליים ברובם, (באנגליה הם ידניים), ויש תורנים מצוותים מקומיים שנמצאים ליד כל לוק כדי לעזור. פאבים ומיעט המסעדות נמצאים רק בעיירות, ולא ליד התעלות והמראה של חלק מהעיירות נטוש וריק, בתים עתיקים שאיש לא נמצא בהם, מבני אבן וחצרות מלאות עשבייה. אולי אנחנו מחוץ לעונה, אולי אלה אזורים שנועדו לשיפוץ, אבל זה מוזר להסתובב בין בתים נטושים בדרך לבית קפה מרוחק שספק אם יהיה פתוח.

מסעדת 7 הלוקים

מפליגים לכיוון רוגני, או רוני, תלוי איך רוצים לבטא את זה. עיירה חביבה שבדרך אליה צריך לעבור 7 מדרגות מים, 7 לוקים אחד אחרי השני.

במסעדה שקרויה, איך לא, מסעדת 7 הלוקים, מצאנו שף נדיב ומוכשר ומנות מעניינות. במאפיה שפתוחה רק כמה ימים בשבוע נשארו שלושה בגטים וכמה עוגיות, וליד הכנסיה גילינו חנות יד שנייה נחמדה עם הרבה בגדלים לילדים ומעט גם למבוגרים.

למה יד שנייה?
כי אנחנו בעניין הזה של מיחזור, ו"תרבות הצריכה- אני לא צריכה", ובכלל, ביד שנייה ובוינטג' אפשר למצוא בגדים מיוחדים במצב מעולה ובמחירים זולים.

הרוב פה נוצרים

האזור נוצרי בעיקרו, פה שם עברה אישה עם כיסוי ראש או חבורת נערים במראה ים תיכוני, אבל פעמוני הכנסיות לא משאירים מקום לספק שהרוב פה נוצרים. בעיר לוטון באנגליה אגב, המוסלמים לא הורשו להשמיע את הקריאות לתפילה ברמקולים של המסגדים והם הגישו עתירה בה דרשו להפסיק להשמיע גם את הפעמונים של הכנסיות, בשם חופש הדת. המוסלמים של לוטון זכו בתביעה ומאז לא נשמעים שם פעמוני הכנסיה ולא קולו של המואזין.

ברוגני הפעמונים צלצלו את השעה, והניגון שלהם הדהד על כל המרחב. למרות שזאת לא הדת שלי, אני חווה קדושה בכל פעם שאני שומעת את הפעמונים, כאילו הניגון שלהם מטהר את הרעש המיותר. רוגני היפה מתהדרת במראה כפרי, ללא בניינים רבי קומות, כבישים פעילים אך לא עמוסים ובעיקר שדות, צמחייה, חורשות, יערות והרבה פרחים.

מאפים טעימים עם הרבה חמאה

חוזרים לספינה. מערכת ההיגוי כפולה, גם בתוך הסירה וגם על הסיפון, יחד עם שולחן וכיסאות ושמשייה, כך שאפשר לשבת וליהנות מהשייט, להרגיש את הרוח הקרירה, את הריחות של הסביבה, לשמוע את הציפורים ואת המנוע. שעות ארוכות של שלווה בלי התראות צבע אדום ובלי הדי מטוסים וכיפות ברזל.

מדיטציות מתמשכות וחוויה כמעט חוץ גופית של שקט ואינסוף, אשליה שעושה נעים וממיסה נקודות מתח שהצליחו להצטבר בכתפיים ובמחשבה. מרחוק 7 הלוקים מאחורינו נראים כמו מדרגות ירודות והתעלה מתפתלת קדימה במים לא צלולים ועם מיעוט עופות מים.

חיפשנו אזור העגינה לערב, ומצאנו מקום בו נותן להתחבר למים ולחשמל. לידנו עגנו שתי סירות. אחת של זוג בריטי מבוגר שמתגורר על הסירה הרחבה של תעלות צרפת כבר כמה שנים, אחרי שהיה שנים בסירות הצרות של תעלות אנגליה וסירה נוספת, עתיקה וארוכה, עשויה עץ, עליה מתגוררת משפחה ועל הסיפון שלה הם מגדלים צמחי תבלין בעציצים.

למה קוראת לזה סירה צרה או סירה רחבה?
כי כך קוראים להן: נרו בואוט זאת הצרה, שנעה בתעלות של אנגליה, והרחבה נקראת ווייד בואוט, ושטה בעיקר בתעלות באירופה.

הצרפתים של תעלת ברייר סוגרים את הלוקים בין השעות 12 ל-1 בצהריים, מה שמחייב לעצור ולנוח שעה, או להסתובב עד שיחזרו הצוותים שמפעילים את הלוקים. אז הסתובבנו. בסביבת תעלת ברייר יש פחות עיירות. ביומיים הראשונים זה הרגיש קצת כמו בסרט של אידניאנה ג'ונס, אבל החל מהיום השלישי משהו בנפש התחיל להתרגל לצליל של השפה, לקצב האיטי של ההפלגה ולעובדה שהיינו סירה כמעט יחידה שנעה בתעלה. הנוף קסום. העצים גבוהים, הירוק עז והשדות רחבי ידיים ובמעדנייה היחידה בעיירה, המאפים עשויים כולם על בסיס חמאה, מה שהופך אותם לטעימים במיוחד. מי שמתקשה לעכל חלב, כדאי שלא יגיע לצרפת. פה החמאה היא הבסיס. אין מרגרינה, אין פרווה. הכל חלבי, והטעם משובח. כמובן שעוצרים את הדיאטה לכמה ימים שהרי קרואסון שעשוי על חמאה לא נמצא לצערי, בתפריטים של חלי ממן.  

ריבוי תרבויות שמהלך קסם

את הלילות העברנו בסירה, צמודים לאחד הרציפים שבדרך, נהנים מיין טוב ומבירות קרות מהמקרר של הסירה. בבוקר יצאנו להליכה ופגשנו את מגוון דיירי העיירה, בני כל הדתות, בני אסיה, אפריקה ומזרח אירופה, וכולם צרפתים. יש בזה משהו קסום, ביכולת להיות שונה ועדין שייך. מנסים לשוחח, קצת אנגלית, קצת צרפתית, קצת ספרדים, ובסוף פחות או יותר מבינים מה שרוצים להגיד ולאן כדאי להגיע. ריבוי התרבויות מהלך עלי קסם. דוגמה נפלאה של הכלת השונה והתחושה שמותר לכל אחד להיות מי שהוא ולהתלבש כרצונו, לייצג את המקום שבאת ממנו ועדיין להיות אזרח נאמן למדינה בה הוא מתגורר. לפעמים אנחנו מרגישים ככה גם בישראל אבל זה דורש מודעות גבוהה, בעוד כאן זה נראה טבע. את אף אחד לא מעניין מה הדת שלך כל עוד אתה אזרח נאמן – עד שבאים המפלגים ומנסים לפלג את האחדות לדתות ולארצות מוצא. אומרים שהצרפתים לא נחמדים אבל גילינו אנשים חביבים ששמחים לעזור,  וכולם עם ה"בון ג'ור, ובון וואיאג' אן פראנס" – יום טוב, ותיהנו בטיול בצרפת.

בינתיים הגיעו כמה ברווזים לסביבת הסירה אך כשהתקרבנו הם ברחו, והיה ברור שהם לא רגילים לבני אדם. סלחה שאני מזכירה את התעלות באנגליה בכל פעם מחדש, אבל שם יש את הברבורים של המלכה בכל מקום, ולהקות גדולות של ברווזים ואווזים מתקרבות לסירות ונהנות לקבל כל מזון שנזרק אליהן. מעט לחם או ירק מעודד אותם להתגודד ולהתקרב עד ליד של המאכילים. דומה שבתעלת ברייר הברווזים שבעים. מי התעלה אינם צלולים ומלאים בצמחים וכנראה גם במני מזונות שמתאימים למאכל לבעלי הכנף האלה, ועל אף שהסמיכות של המים מקשה על ההפלגה כנראה שזה טוב לברווזים.

שוק ירקות טריים מהכפר

מפליגים הלאה למונארג'יס. קצב ההפלגה בתעלות איטי. כעת אנחנו במהירות גבוהה של 10 קמ"ש, אבל ביום רגיל זה יכול להיות גם 5 או 6 קמ"ש. מגיעים בערב, רגע לפני שהכל נסגר מחפשים מכולת ומוצאים את ספאר, סופרמרקט קטן מתוך רשת, וממלאים חוסרים. אני למטבח, להכנת ארוחת ערב, וכמו ישראלים ממוצעים הארוחה עם הרבה ירקות וסלטים, בירה, יין קר, גבינות ריחניות וקפה שחור. הערב אנחנו עושם שניצלים. לא קורדון בלו כדרך הצרפתים או השוויצרים, כי חלק מהחברים לא אוהב את הגבינה בעוף, אז פשוט שניצלים ואורז עם ירקות. אחרי יום של הפלגה זאת ארוחת מלכים ממש. כשיושבים לאכול עוד יש אור יום כי השקיעה מאוחרת. הלילה הקריר שולח אותנו לסגור את הסירה ולהפעיל חימום.

עוד לילה בסירה, והמזרון כבר מרגיש נוח, השמיכה מספיקה והכריות הרכות מענגות את העורף.

כשהבוקר מתחיל להציץ מבעד לחלונות, יום חדש מתחיל. ממלאים מים, טוענים את הבטריות בחשמל מהחוף, ומתארגנים להפלגה לשטיליון קוליני, עיירה מהמאה ה-14 שעדיין יש בה ביצורים ועתיקות, יחד עם תעשיה ומרכזי קניות, נהר שעובר בה ושתי תעלות.

העגינה במקום נעימה במיוחד. בעבור 2 יורו אפשר להכנס למקלחת מרווחת – שלא כמו המקלחת בסירה, האינטרנט לא יציב אבל חינם לשעה קלה והאנשים מסבירי פנים. פחות מקילומטר מהמעגן יש את השוק של יום שישי, בו מוקמים מדי שבוע דוכני ירקות ישר מהכפר. הכל בריח טרי ומעורר תיאבון. בדוכן ליד אפשר למצוא עציצי תבלין – כאלה שאנשים מניחים במרפסות ועל סיפוני הסירות, ואחר כך דוכני הגבינות כמו שרק בצרפת אפשר למצוא ולהריח. ביניהם תרנגולות, פירות וכל הטוב הזה מוצע למכירה ברוגע וללא הצעקות שמאפיינות את השוק בישראל.

אין "רק היום" אין "שניים במחיר אחד", הכל בנחמדות ובתודה. עונג ממש. כמו השפים הגדולים שמסתובבים בבוקר בשוק ואוספים את המוצרים הטריים למסעדה שלהם, כך גם אנחנו הסתובבנו, בוחנים ובוחרים את הטוב בעינינו.

ליד כל אלה חנות ענקית של מוצרים יד שנייה, דברים שנמסרו ונמכרים בסכומים מועטים, כסף תרומה לאחת הכנסיות למען הילדים. משובב נפש. ארונות עתיקים, ארגזים כמו של שודדי ים, כלים, בגדים, דברים לכלות וצעצועים לילדים. הכל נקי ומסודר, והשיטוט בין החפצים הישנים מזכיר את הימים שהיו, את הילדות ואת הבית של הסבים עם כוסות הקריסטל בארונות הזכוכית. מה שהיה פעם אוצר נמכר פה ב 2-3 יורו וכולם מאושרים.

אורזים שלווה לקחת הביתה

אחרי קפה עם משולש גבינה ריחני, חוזרים לסירה להכין ארוחת צהריים, תבשיל ירקות טריים שזה עתה הובאו מהשוק, יחד עם פסטה שהוכנה בעבודת יד ויין צרפתי טוב. אפשר להגיד שאחרי ששמענו שיין ובירה מורידים את הסיכוי לדימנציה וטובים לניקוי הדם, אנחנו מרשים לעצמנו בירות ויין בכל יום.

הבירות פה מגיעות באחוזי אלכוהול שונים, בין 4 ל-7, והיין בגוונים ובעומקים שונים, יבש, פירותי או חצי מתוק. בדרך אורזים קצת שלווה לקחת הביתה, מברכים שלום, שולחים מהאנרגיה הרגועה והקסם המקומי לישראל, בתקווה שיהיה טוב, שכולם ישובו הביתה בשלום. מחר נתחיל את ההפלגה חזרה, עוד יומיים בתעלות ואחר כך לפריז, כך שעד אמצע השבוע כבר נשוב לישראל, נושאים את החוויה הצרפתית בשק הזיכרונות הטובים, ומתכננים את ההפלגה הבאה.
לאן? הולנד, גרמניה, אולי שוב אנגליה.
עוד חזון למועד…