החיבה למסך הכסף התפתחה בגיל צעיר מאד. הפלא הזה שנקרא 'סינמה' הוא בלתי נתפש. כילד סקרנה אותי הטכניקה, העשייה והתוצאה המוגמרת. הייתי צריך לבחור בין רבע מנה פלאפל לבין סרט שחור-לבן בהצגה יומית. הבחירה קשה מאד. רעב לא מאפשר לראות סרט ואחרי ששבעתי מרבע מנה פלאפל לא היה כסף לכרטיס לקולנוע. לעיתים דמי הכיס אפשרו את שניהם. הסיפור הזה מבהיר כיצד ומדוע הפכתי לחובב מסך הכסף ומשוגע לפלאפל. כתינוק בוגר נשאלתי על רצונותיי לתעסוקה לכשאגדל.
מכיוון שרציתי הרבה מאד דברים ובתעודת הזהות אין מקום למקצועות רבים חשבתי על מבקר קולנועי או מוכר פלאפל. סיקרן אותי הרעיון שאני יושב על כיסא ומולי מתרחשים אירועים מרתקים. כמי שהתפרנס מדמי כיס קבועים ומוגבלים, שאינם צמודי מדד, חייב הייתי למצוא דרכים רבות ומגוונות למימוש הרצונות והסקרנות הרבה.
עיריית חיפה שוכנת במבנה מדהים ביופיו. לידו משרדי הממשלה, בית- המשפט וגן-הזיכרון שממנו אפשר להשקיף על הנמל והמפרץ. ליד כל אלה בית קולנוע. 'מאי' ההורה הגדול ומאחוריו בקומת הקרקע, בית קולנוע קטן כאילו בנו, קולנוע 'מאיון' הקטן.
בקיר החיצוני שורת חלונות נמוכים, הנפתחים על ידי ציר מרכזי אופקי. החלונות פתוחים על מנת לאוורר את האולם מעשן הסיגריות של המכורים לעישון. מיזוג אוויר היה בפיתוח ונחלתם של יחידי סגולה בלבד. מסביב לכל החצר גדר תיל גבוהה ופרצה בגדר הורחבה כך, שתתאפשר סגירתה לבל תתגלה. הפתח הזה אפשר לנו להיכנס לתוך החצר האחורית של הקולנוע. מי זה לנו? הכוונה, כמובן, לילדים חובבי הסינמה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם ואינם בקיאים בחוקי היסוד של החברה, כך שההסתבכות בפלילים אינה עולה על הפרק כלל.
יום חצי חורפי בנובמבר, ללא גשמים. הצגה ראשונה עומדת להתחיל תוך דקות. הסרט 'הלפיד והחץ'. בארט לנקסטר וחברו האילם, מבצעים להטוטי אקרובאטיקה ללא כפילים. לנקסטר עבד בקרקס בטרם גילו אותו מפיקי סרטים, שניצלו את הידע האקרובאטי שלו לסרטים מסוג זה.
האולם מלא מפה לפה והסרט עמד להתחיל. הגענו בהליכה שפופה וחרישית עד לחלונות האוורור. כל חלון הוא חלון אישי ומתאים למציצן אחד. מבעד למעטה עשן סיגריות, אפשר לראות את המסך כולו וכמובן את הסרט. אדן החלון רחב מאוד ומאפשר להישען בשתי הידיים. זה שהחלון מלוכלך מאוד בפיח שחור, הופך להיות פרט שולי מול האפשרות לראות סרט שלם ללא תשלום. הידיים והבגדים כבר מטונפים, אך מי שם לב לקטנות כאלה.
הסרט הסתיים. הכל עבר בשלום. אנשים מתחילים לזרום החוצה ואנחנו אמורים להשתלב ביניהם ולצאת בדרכינו הביתה. אפשר להיתפס כשמתפלחים פנימה ואפשר גם כשמתפלחים החוצה. יש להיזהר מהסדרן האמון על מריטת האוזן.
אנחנו ממתינים לשעת כושר. מהכניסה מתחילים להיכנס אנשים שקנו כרטיס להצגה השנייה. אחרון היוצאים נעלם ואנחנו נשארים ליד החלונות. אולי נציץ לכמה תמונות ראשונות ונראה שנית עוד קצת ממעלליו של לנקסטר והאילם. כך דקה ועוד דקה. ידענו כבר בעל-פה מה תהיה התמונה הבאה. סוף מעשה שראינו את ההצגה השנייה עד תומה.
השעה מאוחרת להחריד. התפלחנו החוצה כשהזהירות מאתנו והלאה ופרצנו בריצת אמוק הביתה. בדרך כלל בשעה תשע או במקרים חריגים ביותר עשר, אני כבר בבית. השעה כבר חצות ואני מטונף מכף רגל עד ראש. חצינו בריצה את כל רחוב הנביאים בדרך הביתה. הגענו לרחוב עמק-הזיתים, עברנו את העיקול וכל מעלה הרחוב נגלה לעיניי. ניידת משטרה חונה ליד ביתנו, אנשים והמולה סביב. משהו קרה.
אני מתקרב מהוסס, בקושי נפרד מהחברים. אני רואה את אמי משוחחת עם השוטרים. היא כמעט מתעלפת כשרואה אותי. השוטר שאל אם זה הבן האובד וחזר לניידת. תוך שניות נעלמה הניידת וכל השכנים פנו איש איש לביתו.
בלב כבד עליתי עם הוריי ההמומים. ניסיתי לחשוב על תירוץ לשעה מאוחרת כל-כך. לא מצאתי שום סיפור סביר וכך בלי ברירה סיפרתי את האמת, שלא התקבלה ממילא. סדרת העונשים שאבי מבטיח, לא הייתה מביישת אף עציר בסטאלג 17. ההבדל בינינו שאצל העציר בסטאלג, כל העונשים בוצעו.
לפני שנים הוטלה משימה על אדריכל חיפאי בכיר ועתיר ניסיון בשם אלי ניסן להרוס את משפחת הקולנוע ולבנות במקומם קומפלקס מסחרי ללא חלונות הצצה לילדים ובכך חיסל לחלוטין את חלום ילדותי לחזור, אולי, ולצפות בסרטים בחינם מבעד לחלון.
-אילן סגל –
שלום, ראיתי סרט מתח. מצאתי טעות קריטית
האם אתה מקושר לחו"ל. באם אתה מעוניין להציל את הסרט אנא הודיע לי, תודה יורם
אתה יכול לפרט?