מקצר חיים | סיפור קצר | אילן סגל

מנין שאבנו את החוצפה לעשייה כה מסוכנת מבלי הניד עפעף?

דאג רוברטסון השיב את מכשיר הניווט למקומו ובאותו רגע הועף לקצה השני של הסירה בשל חבטה עזה. השנה 1972 ושבע-עשרה שנים לפני רוברטסון גם אני חטפתי חבטה עזה. כידוע אין חבטה אחת דומה לחברתה. כשזרם מים החל למלא את הסירה הבין רוברטסון שאת החבטה העניק ליוויתן שאינו ילד. הסירה הייתה ספינת שעשועים באורך שלושה-עשר מטרים שהפליגה במטרה לחצות את האוקיינוס השקט ועליה הזוג רוברטסון, שלושת ילדיהם ובחור צעיר שהתלווה כטרמפיסט למסע.

בדקות המעטות עד שהתמלאה הספינה במים הספיקו למלא את סירת ההצלה הקטנה שלהם בציוד ומזון שהספיקו להציל וכך מצאו את עצמם ישובים בסירה זו באמצע האוקיינוס השקט רחוקים 320 קילומטר מיבשה קרובה. הענק החובט הוציא את ראשו מהמים חייך והחליט, למזלם, שהשתעשע מספיק ונעלם.

מסע ההישרדות נמשך שלושים ושמונה ימים. אתגר עצום ומסע שהסיכוי הסביר הוא לא לסיימו כמקווה. כמות המזון הסתיימה במהירות, קצת מי גשמים ודם צבים שימש לשתייה. באמצעים פשוטים הצליחו לצוד בעלי-חי מן הים. הם סבלו מחום קיצוני, קור עז וסערות עזות שטלטלו את סירתם הקטנה.

בוקר אחד צפה רוברטסון בספינה באופק שהתקדמה לכיוונם. המחשבה שזה מחזה תעתועים נעלמה כשמלחים על הספינה זיהו אותם והחלו לנפנף בידיהם. לאחר טיפול רפואי ושיקום חזרו למסלולם וסיפורם נחשב לאחד מסיפורי ההישרדות הגדולים בהיסטוריה.

קיבלתי במתנה "מקצר חיים" בצורת סקט בודד, ישן, חלוד ובלתי שמיש לחלוטין. ניקיתי, טיפלתי, ליטפתי, שימנתי ובעזרת מפתח מיוחד התאמתי אותו לנעל רגלי הימנית. דהירה על סקט אחד מצריכה פיתוח מסיבי של שרירי הרגל הדוחפת הנותנת את התאוצה ושיווי משקל של הרגל הגולשת. בעיר חיפה בה אנו מתגוררים, ישנן שתי אפשרויות. או שאתה מטפס בעליה נוראית ומתפוצץ ממאמץ, או שאתה גולש בירידה תלולה מקצרת חיים. למותר לציין שעליך לשלוט היטב בשתי האפשרויות.

לאחר שפיתחנו מיומנות ושרירים מסיביים, החלטנו קבוצת ילדים לצאת לטיולים על הרי הכרמל. מדי שבת מרחיקים ומשפרים את המיומנות. תאוצה טובה זה דבר חשוב, אך בלי ידע מושלם בבלימה אפשר לתלות את הסקט במחסן (למי שהיה כזה). באחד הטיולים כוונו את מסלול החזרה דרך רחוב הפועל, שהוא אחת הירידות הארוכות והתלולות בעיר, אולי בעולם, חחחח….. בתחילת הירידה אני מאיץ כי המהירות לא נראית מי יודע מה. תוך שניות המהירות גוברת. חלפתי על פני המתחם של בריכת "הפועל" במהירות של מטוס סילון בהמראה.

מובן לי שעלי להתחיל מיד בבלימה, כי אבן קטנה עלולה להקפיץ אותי לתוך מימי מפרץ חיפה, או לשלוח אותי לבית-החולים לזמן רב ואולי גרוע מזה. הבלם שלי לא היה בלם שמן הידראולי, אלא הנחת הנעל החופשית על הכביש בכוח רב עד שחיקת הסוליה ולפני גרימת נזק בלתי הפיך לגרביים.

בבלימת חירום כל האמצעים כשרים. התחלתי לבלום תוך הצמדת רגל הבלם לכביש ולגלגל האחורי של הסקט. ליד קולנוע "תמר" פגשתי אותה, את האבן הקטנה. עפתי באוויר ולאחר מספר גלגולים על האספלט נעצרתי. פקחתי עיניים ואני רואה את החברים מקיפים אותי, מתבוננים. אחד כבר החל למלמל קדיש.

לא רק שנשארתי בחיים, בכוחות-על קמתי ורדפתי אחרי הסקט שהשתחרר מרגלי והמשיך לטוס במורד לכוון רח' גאולה. את הדרך הביתה עשינו בהליכה. צלעתי קצת ומספר לא קטן של חבורות ושריטות קישטו את גופי. כיצד אוכל להסתיר מאמי בעלת עיני-הנץ את תוצאות הטיול. בדיעבד לא הייתה שום אפשרות בלימה במהירות בה טסתי. גם אפשרות רעה היא עדיין אופציה.

מה מסוכן יותר? האפשרות להיטלטל בסירה קטנה בלב האוקיינוס או לטוס במהירות של כמעט מחר ללא כל מעצור. במקרה הראשון סכנת המוות היא איטית ועלולה להגיע לגוף אפאטי ובמקרה שלי המוות הוא מידי וקטלני אלא אם אתה נופל מקצועי מיומן….ובעל מזל רב. כשאני קורא את הסיפור ישוב בכורסתי הנוחה והמזגן מצנן את האוויר הלוהט (לא ידעו מה זה מזגן) נראה שעדיף להימנע משני המקרים, וכך אעשה להבא. החלטה גורפת יצאה מהכורסא לגבי העתיד והיא סופית. אל תנסו לשכנעני לבטל את רוע הגזירה כי זו החלטת נדר תוך חריכה של שיער זנבו של החתול הג'ינג'י מה שאומר "בלי חרטות". זו לשון ההחלטה:

"בטיול בירידות חיפה על סקט וחציית האוקיאנוס בסירה בת שלושה-עשרה מטרים אורך לא אשתתף וזה סופי". אם הסיפור שלי דן בילדות חיפאית המלווה באביזרים 'מקצרי חיים' אני רוצה לשתף בילדות אחרת. משפחה מסיאול קוריאה המתגוררת בצרפת והאב מוסיקאי מגדלת שני ילדים, את נורה הקטנה ואייזק הבכור. אותם לא מעניין סקטים ולא זינוקים אל תוך לועו של הר-געש פעיל, הם אוהבים מוסיקה. נורה שרה ברוגע, ניקיון ותמימות רבה, אחיה מלווה בשירה, חצוצרה ותיפוף ומעליהם על הגיטרה פורט האב המאושר.