"אני רוצה לומר לך תודה, מִי אֶרְמָניטה. תודה שבחרת לחיות."

68 ימים מאז אותה שבת. 
ימי החנוכה מתקדמים, היום נר שביעי. בשיר לחנוכה שכתבתי ושיתפתי אתכם בשבוע שעבר, זהו נר החיבוק. חיבוק לא פותר את בעיות העולם הזה, אבל הוא כן מעניק את התחושה של מוגנות, שכה חמקמקה מאתנו בימים אלו. אני מאחלת לכל אחת ואחד מכם מישהו להתחבק איתו, להתנחם. 

ככל שחולפים ימי המלחמה, יש בי מועקה שנוטעת עוד יתד בעצב חשוף. עוד בוקר שמתעורר לעוד אובדן, עוד משפחה שתלך לישון חסרה. כותבת לכם ודומעת. כן, אין לי גדולות ונצורות לחלוק. אבל יש בי מילים.

בכל שבוע בחודשים האחרונים, אני כותבת לכם מעומק הלב ומשתפת בספרי, בת מספר ארבע, שלא היה לי פשוט לכתוב. הנושא של פגיעה בתוך משפחה אינו משהו שקל לקרוא או שרוצים לקרוא עליו. היה לי חשוב לתת קול למקום שאינו נשמע, למקום מושתק. היה לי חשוב גם לתת להילה סבן, גיבורת ספרי, מקום מבטחים להגיע אליו בסופה של דרך ייסורים. 

באפילוג שלפניכם, יפית, אחותה האמיצה של הילה, שולחת אליה מכתב מתגעגע. האחיות מצאו את אושרן אולם הן לא יודעות מתי יוכלו להיפגש שוב. כן, גם לסוף טוב יש געגוע בצדו ולא תמיד נוכל להיות פיזית עם כל אהובינו אך נוכל להישאר עם כל הטוב שחרטו על ליבנו במשך כל הזמן שכן היו בחיינו.

אני מאחלת לכל משפחה חסרה שהטוב שהותירו אלה שהלכו ממנה יעטוף אותה בדרכה. כי את פעימות האהבה לא יוכל לכבות גם לב שחדל מלפעום. 

באהבה ומעומק הלב,
לילי 

אפילוג
1 באפריל 1973, לונדון

מִי צִ'יקִיטַה,
סוף סוף נגמר החורף ואיתו נגמר כל האיכסה של הבקרים. כן, מִי אַנְחֵל, את עומדת להיות טִיָה!
בקושי רואים, אבל אני כבר בחודש הרביעי. אני מלטפת את הבטן וחושבת עלייך. אני זוכרת את היום שנולדת. הייתי בבית ספר, בכיתה ב', וכל היום היה את משה הקרצייה הזה, אחד באפריל, אחד באפריל. יצא לנו כבר מהאף. פעם אחת בדיחה, הבנו, אבל כל שיעור!

אז כשהגעתי הביתה ואוּנוֹ סיפרה לי שיש לנו אחות קטנה, לא האמנתי לה. אפילו כשאמרה שניסע באוטובוס לרמב"ם לבקר את מאמא, לא האמנתי לה. וכשהגענו לבית חולים ועלינו למחלקת יולדות אמרתי לה שהיא מותחת את המתיחה כמו משה המעצבן מהכיתה. אז היא משכה אותי בקוקו עד החדר של אימא ואני צעקתי כי כאב לי, וצעקו עלינו שנהיה בשקט.
ומַדְרֶה ישבה על המיטה והחזיקה אותך, אני זוכרת את השיר שהיא שרה לך, Arrorro mi niño, זוכרת? תמיד רצית שישירו לך אותו, שוב ושוב.

היה ברור שאת אחרת. אבל לפני שתתחילי לחשוב משהו רע, זה לא היה רע. היית כל כך יפה, מִי אַנְחֵל, הפנים הרכות שלך היו מוארות ואני זוכרת שלא הצלחתי להבין איך יש לתינוקת כאלה ריסים ארוכים. כל הזמן רציתי לגעת בהן ומדרה הייתה נותנת לי מכה על היד ואומרת שבסוף אוציא לך עין.

אוי, מי קוואטרו, טֶה אֶקְסְטְרַנְיוֹ. מוצ'ו. אני מתגעגעת אלייך כל כך. היינו יושבות עכשיו בבית שלי בדניה. וואו, את צריכה לראות איזה בית יש לנו. תסתכלי בתמונות, זה לא בית, זו אחוזה! אני לא מבינה למה אנחנו צריכים בית כזה גדול רק לשנינו. את יודעת מה זה לנקות כזה בית? האמת, גם אני לא כי יש לנו מישהי שבאה לנקות. ומי ארמניטה, זה לא נעים לי. בכלל לא נעים לי שיש מישהי שעובדת אצלי בבית. ואבנר כל הזמן צוחק עליי!

היית צריכה לראות את אימא שלו שבאה לבקר יום אחד ואני בדיוק שטפתי את הרצפה במטבח. את יודעת, הכנתי אמפנדס, כמה שאבנר אוהב את זה! ואת גם יודעת שכשאני עובדת במטבח הכול בלגן והרצפה כמו אחרי מלחמה. אז ניקיתי. והיא? כמעט התעלפה.

היא נראתה קפואה כמו שד. רק בשביל זה היה שווה. טוב שהיא לא ידעה אז שאני בהיריון, בכלל הייתה משתגעת. האמת, ארמניטה, היא כל הזמן דואגת לי. גם לפני, אבל עכשיו, כשהיא יודעת שאני בהיריון, היא באה לפחות שלוש פעמים בשבוע לראות אם אני צריכה משהו, או להביא לי מתנות שאני ממש לא צריכה, אבל כיף לקבל – כמו צעיף לחורף שהיא סרגה לי – למות!!! היא בסדר, החמות שלי, לא כמו שאומרים.

הילה־לי, אני רוצה לומר לך תודה, מי ארמניטה. תודה שבחרת לחיות, תודה שלא עזבת והשארת אותי כאן לבכות, תודה על אבנר. הייתי מוחקת כל מה שקרה לך, אבל אבנר וג'ון? הם המתנות שלנו. וזה בזכותך, שבחרת להילחם בשדים וברוחות. אני מעריצה אותך, אחות שלי, את ההשראה שלי.
תכתבי לי מהר חזרה, את שומעת?!

יש כאן תמונות של הבית, תראי כמה גדול הוא. צריך לצלם כל כך הרבה כדי להראות לך הכול. ויש כאן תמונה של הבטן שלי. כן, אני יודעת, גם אבנר צחק שלא רואים כלום, אבל רציתי שתראי. גם אם לא רואים בעיניים, עדיין האהבה הגדולה שלי שם. בתוכי. אני אוהבת אותך הילה־לי שלי.
אה, ותודה על התקליט של ג'ון לנון ששלחת לי. הפטפון שקנה לך ד"ר בל זו אחת האהבות הגדולות שלי! אני נהנית מהתקליט, ואני הכי אוהבת אתHELP! ^[1] כיף לרקוד תוך כדי בישול ואפיה. אני לא יודעת מה את אוכלת שם בלונדון. יש לך מספיק אוכל נורמלי? או שכל היום אתם אוכלים את הנקניקיות האלה לארוחת בוקר? זה לא בריא לאכול כזה כבד על הבוקר, את יודעת? את צריכה לאכול פולנטה או משהו קל שירגיע את הבטן ליום חדש.

אוף, כבר שמונה ואני רוצה להספיק לשלוח לך את המכתב בדואר של היום, אז אני רצה לשם.
תכתבי! מהר!!! אוהבת אותך! טֶה אמוֹ, טֶה קְיֶרוֹ, מִי אָמוֹר,
דוסה, אחותך הגדולה והבטן שעוד מעט תהיה גדולה.
אה, וגם אבנר ביקש למסור לך דרישת שלום, הוא כזה חנון, מי מוסר דרישת שלום?! טוב, די, הולכת לדואר. עכשיו. ביי.

הילה צחקה, יכלה לשמוע את קולה של אחותה. היא בחנה את התמונות בעיון, נהנתה לראות שהיא גרה בבית מדהים שכזה ושיש לה חיים טובים עם ד"ר קליין. יפית קליין. מתאים לה השם החדש. היא הסתכלה על הבטן של דוסה, באמת לא היה מה לראות. היא ליטפה את התמונה באצבעה, עוד מעט תהיה דודה והיא אפילו לא יודעת מתי תפגוש את האחיין או האחיינית שלה.

היא לא תחשוב על זה עכשיו. שתיהן מאושרות, מאוהבות. לפני שנתיים מי היה מאמין שכך יהיה? היא נרעדה כשנזכרה ביום שמצאה אותה יפית, וסכין הקצבים של אבא בידה. היא ליטפה את הצלקת שנשארה כקעקוע המזכיר לה מאיפה באה. כבר לא התביישה בה כמו פעם, לפחות לא בנוכחות ג'ון, אבל כשיצאה מהבית כן ענדה את הצמיד הרקום שנתן לה כמתנת נישואים.

בבוקר נישואיהם בפמגוסטה שבקפריסין ניגשה למיטתם לקחת את שמלת כלולותיה, שמלת כותנה רקומה בשוליה, מעשה ידיה של אחת הזקנות החביבות בשוק. היא נעצרה כשראתה את הקופסה האדומה כרוכה בסרט הלבן. כשפתחה אותה לא הבינה מה היא רואה. זו הייתה רקמה עדינה, נעימה למגע. רק כשהוציאה אותה מהקופסה וראתה את התפס הסוגר הבינה שזהו צמיד ייחודי, תואם לרקמת שמלתה, המתאים בדיוק למפרק ידה. 

"אוי, ג'ון," הצמידה את הצמיד לליבה והחלה דומעת. הוא ידע שהיה לה קשה לבחור שמלה שלא מכסה את מפרקי ידיה, ולא מצאה כזו. הוא הפציר בה 'לעטות' את צלקות חייה בגאווה. הצלקות הפכו אותה למה שהיא היום, אמר לה, ועליה לאהוב את כל כולה כי ככה הוא אוהב אותה. אלוהים, האיש הזה. מופלא בעיניה לחשוב שזה יהיה אפשרי בעתיד. 

"מיי ליטל דרלינג, בבקשה תגידי שאלה דמעות טובות. אני לא רוצה להעציב אותך ביום השמח שלנו." הוא חייך בהקלה כשהנהנה. ג'ון ענד את הצמיד הרקום על מפרק ידה. "אני אוהב אותך גם בלי הכיסוי היפה הזה, אבל אני יודע שזה חשוב לך. אני רוצה שתרגישי נוח. שלא תחשבי על משהו אחר היום מלבד להיות גברת בל."

הם נישאו בבית העירייה של פמגוסטה. זו לא הייתה חתונה כמו שהכירה בישראל, אף אחד לא שבר כוס. זו בטח לא הייתה חתונה קתולית כמו שראתה בסרטים, והיא לא הילכה באיזו כנסייה, שובל שמלתה הארוך מאחוריה וילדות מפזרות פרחים לפניה. גם לא רצתה חתונה יהודית. היא לא רצתה שום דבר שיזכיר לה את החיים בבית ואת החתונות שבהן רקדה, איתו. ג'ון לא היה דתי והוא הבטיח לה אלף פעם שהכנסייה לא חשובה לו במובן הזה. בפעם האלף ואחת השתכנעה. 

זאת הייתה החתונה שלהם. הוא והיא וצ'רקס והזוג מהיאכטה, אמיר ושרה, שהיו עדים. ג'ון לבש מכנסיים פשוטים וחולצה לבנה מכופתרת, שרווליו היו מקופלים ושני כפתורי החולצה העליונים היו פתוחים, כאילו יצא לטיול בחוף הים אחרי יום עבודה. וזה אכן מה שעשו אחרי החתונה. הם נפרדו מאורחיהם המעטים והילכו יד ביד על החול הזהוב, ומי הטורקיז משמשים להם תפאורה, כהבטחתו של צ'רקס לג'ון ש'המים כאן כחולים יותר!' היא הביטה באיש שלה וראתה שגם הוא מביט בה. אלוהים, הוא היה חתיך. נראה היה שגם ג'ון אוהב את מה שהוא רואה, כשהביט בה בתשוקה עצורה בכל פעם שליטף את גופה בידיו, בעיניו.

ועכשיו יפית בהיריון. היא תהתה אם תצליח גם היא. חשבה שכבר יצליחו, אבל אחרי הפעם הרביעית, כשהגיע הדימום, החלה לאבד תקווה. ג'ון אמר לה שלרוב זה לא קורה מהר כמו שחושבים. והיא, נדרש לה זמן להודות בפניו שפחדה שאולי בגלל מה שקרה לא תצליח שוב. ג'ון לא נראה מודאג בכלל. אמר לה שכל מה שהוא צריך זה אותה ואם היא תרצה ילדים והם לא יצליחו בדרך הטבע, יש דרכים נוספות להיות הורים. והיא בכתה.

ג'ון נכנס למטבח וחייך. אשתו האהובה והמתוקה ישנה, ראשה על שולחן המטבח. היא לא שמה לב שכבר חלף שבוע מאז הייתה אמורה לקבל את המחזור החודשי. הוא לא אמר דבר והעדיף לחכות ולראות שאכן זו לא אזעקת שווא. אם הוא צודק, יש סיכוי טוב שליטל דרלינג שלו קיבלה מה שרצתה, ומה שהוא כה רצה אבל לא העז לומר, גם לא לעצמו. 

כשהתחתנו לא חשב על ילדים. רק עליה חשב וכמה הוא רוצה אותה לצידו לתמיד. אולי היה זה הרצון שלה, שהפתיע אותו, שהכניס לראש שלו וללב את הרצון לילד או ילדה משלהם.
בשבוע האחרון נרדמה כל הזמן בתנוחות מצחיקות. הוא צחק לעצמו כשנזכר איך נרדמה במהלך ארוחת ערב עם אימו ב־Porter's. אימו הביטה בו בשאלה והוא רק חייך וקם לנשק את מצחה של אשתו. היא פערה את עיני החתול היפות שלה במבוכה ואימא שלו, יברך אותה האל, אמרה שהיא בעצמה עייפה מאוד ואולי יזמינו כבר קינוח.

עתה, במטבח ביתם, רכן אליה, ליטף באפו את אוזנה ולחש לה, "גוד מורנינג, ליטל דרלינג." ומיהר להתרומם כשקפצה בבהלה וכמעט נגחה בפרצופו. הוא צחק כשהביטה במטבח סביבה, עד שהבינה איפה היא. 

"אני לא יודעת מה לכל הרוחות קורה לי, ג'ון, זה לא מצחיק!" גערה בו כשלא הפסיק לצחוק. "זה נעשה ממש לא נעים. גם אז, כשנרדמתי במסעדה, עם אימא שלך! מי נרדם ככה? מי?! משהו פגום בי, ג'ון, אני אומרת לך."

"היי," עכשיו היה תורו לגעור בה. "שום דבר לא פגום בך." הוא התיישב על הכיסא לידה, משך אותה לחיקו ונשק לה עד שנרגעה. דבר לא יכול היה לעצור את החיוך הגדול שנפרש על פניו. יש לו את הילה ועוד מעט יהיה עוד מישהו קט או מישהי שיאירו עוד את עולמם. 
"אתה שוב צוחק עליי, ג'ון." נתנה לו מכה קלה על חזהו. 

"לא, אהובה שלי, אני ממש לא צוחק עלייך, אני פשוט שמח." נשק לידה.
עכשיו רחקה ממנו מעט לבחון אותו. "למה אתה שמח כל כך, אם מותר לשאול?"
"מתי הפעם האחרונה שהיה לך מחזור, ליטל דרלינג?"

הילה קימטה את מצחה לפני שתקווה מהוססת התפשטה על פניה. "ג'ון," החלה לומר. "אני יודעת שאחד באפריל היום, בגלל זה דוסה שלחה לי את המכתב, אבל אני לא חושבת שתהיה אידיוט ותתחכם בנושא הזה." הוא נענע בראשו, עיניו מאירות. "באמת, ג'ון? יכול להיות ש…? דיוס מיו." היא הניחה את ראשה על חזהו והצמידה את אוזנה לליבו. חייהם מתממשים במרוצת פעימותיו. פעימותיה. 
~ סוף ~

^[1] "Help", ג'ון לנון ופול מקרתני, 1965.