"תקשיבו חברים," אמר אליעזר המ"פ, "השיחות להסכם הפרדת הכוחות מתקיימות לא הרחק מכאן. אף אחד לא יודע מתי וכיצד כל זה יסתיים. הנחת העבודה היא שהשיחות יכשלו והמלחמה תתחדש ולכן, מתוקף תפקידנו כלוחמי חיל ההנדסה, אנחנו ממשיכים לעבוד. המשימה שלנו היא להניח שדות מוקשי נ"א (נגד אדם) ונ"ט (נגד טנקים), לאורך קו הפסקת האש באזור הקילומטר ה-101."
עולים להר
כמה שבועות לפני כן, אחרי קרבות עקובים מדם בסיני ולאחר שכוחות צה"ל חצו את תעלת סואץ והתקדמו מערבה לעבר קהיר, הושגה הפסקת אש.
ג'בל עתקה, הר נישא שהשקיף על הגיזרה כולה, נכבש אף הוא על ידי צה"ל ויחידות מודיעין התמקמו בפסגתו. הייתה זו הפלוגה שלנו, פלוגת פלסי הנדסה מגדוד 601, שנבחרה לעלות לשם כדי לסייע בידיהם.
באותה עת לא היו דרכים סלולות שהובילו אל ראש ההר והפלוגה הוטסה לשם באמצעות מסוקים. המשימה העיקרית שלנו הייתה להכין עבור יחידות המודיעין שהתבססו במקום, בונקרים שיגנו על הציוד ועל האנשים מפני התקפת נגד מצרית.
בניית ביצורים במקום מהסוג הזה כרוכה בעבודה ממושכת וקשה. תחילה יש לפוצץ את סלעי הענק ורק לאחר מכן לפנות אותם, לחפור ולבנות את הביצורים.
לצורך סיוע, הנחיתו המסוקים באתר דחפורי CASE, טרקטורים קטנים אך יעילים, שבלעדיהם בניית הביצורים הייתה כמעט בלתי אפשרית.
סביב השעון
במשך כחודש ימים עסוקים היינו סביב השעון בקדיחה בסלעים, בפיצוצם ובבנית ביצורים. איבדנו לגמרי את חוש הזמן. לא ידענו איזה יום היום, לא הרגשנו מתי הסתיים השבוע ומתי מתחיל שבוע חדש. התקלחנו במי ג'ריקנים, אכלנו מנות קרב וישנו באוהלי סיירים.
כשסיימנו את משימת ההתבצרות, הוחלט להורידנו מן ההר ולהעבירנו לאזור הקילומטר ה 101, שם עמדו כוחות צה"ל מול הכוחות המצריים, ממתינים בדריכות לתוצאות השיחות שהתנהלו במתחם האוהלים שהוקם על הכביש המוליך לקהיר. הכוחות עמדו מוכנים וערוכים לחידוש הקרבות ושקט יחסי שרר לאורך קו ההפרדה.
היה זה חודש דצמבר של שנת 1973. השמים נקיים היו מעננים, השמש הייתה בהירה ודיונות החול בהקו לאורה המסנוור. משלחות ישראל ומצרים המשיכו להיפגש ולדון בהסכם הפרדת הכוחות ואילו פלוגות הפלסים של חיל ההנדסה המשיכו בהקמת מכשולים לאורך הקו.
עסק מסוכן
בדומה לאחרים, גם הפלוגה שלנו שקעה בעבודה אינטנסיבית שעיקרה היה הנחת שדות מוקשים מכל הסוגים והמינים. בניגוד לעבודה על ההר, כאן למרגלותיו, היינו חשופים לסכנת חיים מיידית ומוחשית: הצלפים המצריים ישבו על הדיונות שבצד השני ומדי פעם הפרו את הפסקת האש ופגעו בעיקר בכוחות חיל ההנדסה.
ללא קשר לאיום המתמיד מצד הצלפים המצריים, הנחת מוקשי נעל מסוכנת לכשעצמה, דורשת ערנות, מיומנות וזהירות מיוחדים. הרגע הקריטי היא אותה שנייה בה שולף הפלס את הניצרה ומכסה את המוקש בשכבת עפר.
משקל ההפעלה של מוקש-נעל הוא קטן וחוסר זהירות בשלב הזה יכול להסתיים באסון. לאחר שכיסה את המוקש, צריך הפלס להתרומם בזהירות ולצעוד אל הגומה הבאה, תוך שהוא נזהר שלא למעוד.
הנחת מוקשים קופצים מסוכנת אף יותר. היא מחייבת עבודה בראשים גלויים ללא קסדה משום שזו הופכת ל"אביזר בטיחותי". הכיצד? אז ככה… לאחר הטמנת המוקש ולאחר מתיחת התיל הממעיד, מגיע הרגע בו צריך לשלוף את הניצרה. במצב של מתיחת יתר של התיל הממעיד, או משב רוח חריג, יש סכנה שהמוקש יופעל ויתרומם לאוויר. במקרה כזה, על הפלס להגיב במהירות ולהניח את הקסדה על המטען המתרומם כדי למנוע ממנו להגיע לגובה בו הוא יתפוצץ.
רצף של אסונות
הנסיון הראה שהעייפות והשיגרה היו אויבים גדולים לא פחות מהצלפים המצריים שישבו על הדיונה הגדולה שמולנו וצפו בנו, ממתינים לפקודה ללחוץ על ההדק.
באחד הימים הגיעה אלינו בשורה קשה- סגן מפקד הפלוגה נהרג מירי צלף. הקליע חדר דרך הקסדה והוא נהרג במקום.
יום לאחר מכן נפצע קשה אחד מהפלסים בפלוגה האחות- מוקש נעל התפוצץ בידיו כשהיה עסוק בהנחתו. הוא איבד את כפות ידיו ואת מאור עיניו.
באותו שבוע, בעת שהיינו עסוקים בהנחת שדה מוקשים קופצים, נפתחה אש לעבר המחלקה שלי. השטח היה חשוף לגמרי והמחסה היחידי היתה תלולית עפר שיצר דחפור בשולי השדה, בדיוק למטרה זו.
כוחותינו השיבו אש וכשהשקט חזר, נכנסנו חזרה לשטח והמשכנו לעבוד.
הרגשנו כמו ברווזים במטווח. דומה שאקדח צמוד לרקתו של כל אחד מאיתנו במעין משחק אכזרי של רולטה רוסית. איש מאיתנו לא ידע אם ומתי תגיע הירייה הקטלנית. זה יכול היה לקרות בכל רגע, או לעולם לא.
משימה מוזרה
בבוקרו של יום ה 17 בדצמבר 1973, הטיל המ"פ על המחלקה שלנו משימה מוזרה.
"אתה רואה את שדה מוקשי הנ"ט הזה?" שאל כשהוא מצביע על המפה.
"זה שדה שלנו," הרמתי עליו מבט משתאה, "מה צריך לעשות שם?"
"צריך להזיז אותו כמה עשרות מטרים לאחור," אמר והצביע על המקום.
"למה? למי המוקשים האלה מפריעים?" שאלתי.
"לטנקים שלנו," ענה והשפיל מבט, "מסתבר שהשדה הזה לא תוכנן כמו שצריך והוא יפריע לתמרון של הטנקים שלנו, במקרה של חידוש הקרבות."
"אתה רוצה להגיד לי שהמשימה שלנו היא להיכנס לתוך שדה מוקשים שאנחנו הנחנו, לחשוף את עשרות המוקשים הטמונים באדמה, לשלוף אותם ממקומם, לסחוב אותם לשם," הצבעתי על המפה, "לטמון אותם בחזרה ולהזיז את הגדר, בגלל טעות שמישהו עשה?"
הוא הביט בי במבט חסר אונים.
"זה מה שצריך. אין ברירה."
"עשית חשבון כמה זמן נסתובב חשופים מול הצלפים הארורים?"
הוא היה נבוך. המשימה הייתה באמת קצת מטורללת, אבל, לא הייתה ברירה.
העמדה המצרית נראית שקטה
שמש הבוקר החורפית שלחה את קרניה אל עבר דיונות החול. שלטי "זהירות מוקשים" שהיו תלויים על גדר התיל, קידמו את פנינו, מתנופפים ברוח הבוקר הקלה.
פרצנו מעבר והתחלנו בעבודה המתסכלת של חשיפת המוקשים, סימונם ופינויים לאחור. העמדה המצרית שעל הדיונה שמולנו, נראתה שקטה. לא ראינו את הצלפים המצריים אבל ידענו שהם שם, רואים ואינם נראים, מסתכלים עלינו וממתינים לפקודה שאותה קיווינו שלא יקבלו. בכל זאת, חשבתי בליבי, יש הפסקת אש ואולי הם יכבדו אותה.
העבודה התקדמה כסדרה וללא תקלות. כולנו, כל מפקדי ופלסי המחלקה, עבדנו במהירות וביעילות כדי להשלים את המשימה הזאת כמה שיותר מהר ולהסתלק משם.
בשעות הצוהריים פסקה הרוח והחום גבר.
הודעתי על יציאה להפסקת צוהריים וכולם יצאו בזה אחר זה משדה המוקשים והתכנסנו בצל הדיונה הקרובה ואכלנו את הסנדביצ'ים שהכנו מבעוד מועד.
כאב חרד לילדיו
"הפסקת צהריים!" הכרזתי וסימנתי על מקום ההתכנסות בצל הדיונה הגדולה שבשולי שדה המוקשים. אחד אחרי השני ועל פי הנוהל, יצאנו והתכנסנו למנוחה, מוסתרים מעיני המצרים.
עייפות כבדה נפלה עליי. נשכבתי על גבי, הנחתי את ראשי על הקסדה המוטלת על הקרקע ושקעתי בשינה עמוקה. פקחתי את עיניי בבהלה והצצתי בשעון היד שלי. אף על פי שחלפו דקות ספורות, חשתי כאילו התעוררתי משינה עמוקה.
"הגיע הזמן להמשיך," קראתי, התרוממתי על רגליי והנפתי את ידי לתנועת "כָּנוס". חבורת הגברים הצעירים עליהם פיקדתי, לבושים מדי קרב, מאובקים, לא מגולחים ועייפים, התארגנו בשקט לתזוזה.
"חייבים לסיים את פינוי המוקשים מהשדה הזה, עד השקיעה," אמרתי.
חזרנו אל תוך שדה המוקשים. שורות שורות מונחים היו צלבי הסימון על המוקשים שנותרו טמונים בקרקע, ממתינים לפינויים. הבחורים האמיצים הללו צעדו בשקט ובזהירות, כל אחד אל המקום בו הפסיק את עבודתו לפני שיצא למנוחת הצוהריים.
הסתכלתי על הבחורים הפזורים בשטח. חלקם כרעו על הקרקע, חלקם עמדו וחלקם צעדו, נושאים בכל אחת מידיהם מוקש נגד טנקים ששלפו מתוך האדמה. הם פעלו כמקצוענים, מרוכזים במשימה מסוכנת חסרת ולו טיפה מהילת שדה הקרב. אי אפשר שלא להעריץ את אותם נערים שהתבגרו באחת.
הבטתי לעברם כאָב חָרֶד המביט על ילדיו החוצים כביש סואן, משגיח שיצעדו בשלום חזרה למקומם לאורך סרטי הסימון ומתפלל בכל ליבי שנצא משם בשלום.
נטלתי את המשקפת והבטתי לעבר ראש הדיונה שממול. אף על פי שהיו מוסווים היטב, הבחנתי הפעם בשני הצלפים המצריים שצפו בנו. להפתעתי הבחנתי ביד מתרוממת ומנופפת לי לשלום.
לפתע נשמע פיצוץ
לפתע נשמע פיצוץ עז ולאחריו דממה.
הרגשתי שאני מתרומם באוויר ונוחת בחבטה. מצאתי את עצמי מוטל על הקרקע כשהשמים הכחולים ניבטים אליי. לא ידעתי מה בדיוק קרה אבל ידעתי מה אני צריך לעשות. התרוממתי למצב ישיבה ולא חשתי כל כאב. הבטתי סביבי. המחלקה שלי הייתה מפוזרת לכל עבר. חלק מחבריי היו שרועים על החול, חלקם יושבים.
התרוממתי על רגליי, רצתי בכל כוחי אל מרגלות הדיונה, שם ניצב מכשיר הקשר, נטלתי את פומית המכשיר ובקור רוח שלא ידעתי על קיומו, עד לאותו רגע אמרתי.
"קודקוד כאן ברוש 1. יש לנו פצועים והרוגים, נדרש תורן במיידי!".
החילוץ הגיע תוך דקות. רק אז הרגשתי בכאב עז בחזי וחולשה גדולה השתלטה עליי.
פעולת הפינוי הייתה מהירה.
הפיצוץ גרם למותם של שניים, חייל ומש"ק, ולפציעתם של שבעה. המחלקה שלי נמחקה.
האם ייתכן שאותו צלף מצרי לא התאפק, כיוון ופגע במוקש הנ"ט שנשא אחד החיילים, או אולי היה זה פיצוץ עצמי של אחד המוקשים?
לעולם לא נדע!
פְּסִיק, נְקֻדָּה.
תֻּפֵּי מִלְחָמָה, יֵשׁ סִימָנִים, יִהְיֶה בְּסֵדֶר, מִתְעַלְּמִים!
פְּסִיק,
הָאוֹיֵב מִמּוּל, לְמַטָּה חוֹל, הַגּוֹרָל מֵאָחוֹר, לְמַעְלָה כָּחֹל,
פְּסִיק,
אֵין בְּרֵרָה, תַּתְחִיל לַחְפֹּר, זוֹ פְּקֻדָּה, מוֹקֵשׁ לִקְבֹּר,
פְּסִיק,
כְּמוֹ בַּרְוָז, צַלָּף אוֹרֵב, אֲנִי עַל הַכַּוֶּנֶת, לֹא כּוֹאֵב,
פְּסִיק,
תֻּפֵּי מִלְחָמָה, יוֹם כִּפּוּר, תִּהְיֶה גִּבּוֹר, אֱלֹהִים יִשְׁמֹר,
פְּסִיק,
בּוּם אֲנִי רוֹאֶה, דְּמָמָה אֲנִי שׁוֹמֵעַ, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בּוֹר, אֵין קוֹל וְאֵין אוֹר,
נְקֻדָּה.
יישר כוח לחיילי חיל ההנדסה של צה"ל. לילה טוב לכולם.