"במנזר הכרמליתים דממת הלילה הופרה, כפי שלא קרה מאז הגיע לכאן בחורף האחרון." * פרק 25 בספר 'בת מספר ארבע'

הקדמה לפרק זה

נראה כי לקורבנות פגיעה אין אף פעם מנוחה. לא רק שהן צריכות להתמודד עם מה שהיה, יום אחר יום בחייהן, גם אחרי שהן משתקמות יש טריגרים שלוקחים אותן צעד אחד אחורה. יש נפגעות ונפגעים שמוצאים מזור בטיפול ואז פוגשות בחיים שמחוץ לחדר הטיפולים במי שפגע בהן. מה קורה אז?

לא צריך לעבור טראומה בסדר גודל של הילה סבן, גיבורת הספר, כדי להזדהות. בכל התגברות שלנו על פחד כלשהו, תמיד צצים טריגרים המאיימים להחזיר אותנו לנקודת החשש. בשנת 2006, בתי הבכורה הייתה בת כמה חודשים כשפרצה מלחמת לבנון השנייה. בשבוע האחרון של המלחמה נאלצנו לעבור דירה בתוך חיפה. תמיד לפני הפסקת אש יורים טילים כאילו אין מחר וכל אותו שבוע רצנו למקלט מספר פעמים ביום. מעבר לטראומה הברורה, הכלב של השכן החדש, שהיה כלב מדהים בלי קשר, מן הסתם היה מפוחד בעצמו ובמקלט הקטן הצטופפנו יחד והוא לא הפסיק לנבוח ולהשתולל. ככה נולד פחד. במאמץ משותף רב, בשנים שאחרי, בתי התגברה על הפחד. אולם, בשנים האחרונות שני כלבים משוחררים שקפצו עליה בעודה רוכבת על אופניים לא רחוק מהבית החזירו את אותו פחד. 

אנחנו כל הזמן מתמודדים. איש ואישה עם פחדיהם, גדולים כקטנים. לפעמים נדמה לי שזו עבודת חיינו. אבל שווה לעבוד, כי מעבר לפחד מחכים דברים טובים ולעיתים, אם השגנו שלווה אחרי טראומה היא משמעותית הרבה יותר מאשר אם הייתה מובנת מאליה.

בפרק השבוע, הילה שלנו מראה סימני החלמה. היא צוחקת יותר, מתעניינת בחיים עצמם וניכר כי לילותיה רגועים. ובכל זאת, טלפון בלילה מהמנזר מבשר לד"ר בל שהיא נעלמה. עתה הוא יוצא בעקבות הסימנים שיספרו לו אם עזבה מרצונה או נלקחה.

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו. 
קריאה נעימה,
לילי

פרק 25

‫"ג'ון, בני." הוא נעור מייד, התיישב והחל לנעול את נעליו. ‫"ג'ון." נדרשו לדודו כמה פעמים נוספות לקרוא לו עד שהבין שהוא ממשיך לדבר אליו. "היא לא במנזר. היא… נעלמה."

‫"למה אתה מתכוון, נעלמה?"

‫"האחות מרי הלכה למרפאה בלילה כדי לקחת תרופה לאחות קתרין, שחשה בראשה, וראתה את דלת חדרה פתוחה. היא חשבה שזה מוזר אז היא ניגשה לבדוק וראתה שהמיטה ריקה."

‫"אבל מה קרה? מה קרה? חייב היה לקרות משהו. היא הייתה בסדר כשנפרדתי ממנה אחרי השקיעה." היא הייתה יותר מבסדר. לראשונה ראה וגם הרגיש שהיא רגועה, שאין לה את המבט הרדוף שתמיד היה בעיניה. אולי זה מה שקרה? אולי הרגישה בטוחה מספיק כדי לעזוב? ודאי לא הייתה עוזבת בלי להיפרד. אולי השאירה מכתב. מה שלא יהיה, הוא יצא אחריה. אם התכוונה לעזוב, זה בסדר, הוא ימצא אותה, יוודא שהיא בטוב ויניח לה לנפשה. מה שלא התכוון לעשות זה להניח הנחות ולא לחפש אותה.

במנזר הכרמליתים דממת הלילה הופרה, כפי שלא קרה מאז הגיע לכאן בחורף האחרון. הנזירות התרוצצו בכל רחבי הגן ובמסלול הוויה דולורוזה וחיפשו אחרי הילה. ג'ון ניגש לחדרה וחיפש בשיטתיות אחרי עדות כלשהי או רמז להיעלמה. הוא פתח את הארון והרגיש כמו אגרוף בבטן. הוא היה ריק מבגדיה המעטים. היא אכן התכוונה לעזוב. זה לא היה מעשה נמהר. היא לא ברחה ורק בגדיה עליה, וגם לא השאירה מכתב או פתק מאחור.

‫"ד"ר בל," פניה של האחות קתרין התעוותו בצער. "אולי לא הייתי צריכה לתת לה… אבל היא נראתה שמחה כל כך, רעננה. היא נראתה כמו מישהי בגילה. אני –"

‫"לתת לה מה, האחות קתרין?" ג'ון היה מרוסק, מודאג, הלב שלו דפק כמו בנסיעה ב־M1^[1] והוא ממש התאפק לא לנער מהאחות קתרין את המידע.

‫"היא דפקה על דלת המרפאה ואמרה לי בחיוך שהיא יוצאת לטיול בגינה. היא אף פעם לא יוצאת לבדה, בטח לא בחושך. שמחתי, ד"ר בל. אפילו הבטתי אחריה מטיילת במסלול הוויה דולורוזה. היא הייתה נינוחה, שלווה, הייתי אומרת אפילו שאושר היה בעיניה היום."

‫"ראית אותה חוזרת משם?"

‫"כן, היא חזרה. אומנם לא עצרה לומר לי שלום, שזה היה מוזר, אבל ראיתי אותה! שמעתי צעדים וכשיצאתי הייתה בגבה אליי, הולכת וראשה מורכן. חשבתי שהיא שקועה במחשבות אז לא אמרתי דבר כדי לא להפריע לה. אולי הייתי צריכה לומר משהו? או, ד"ר בל, אני מרגישה נורא."

‫"האחות קתרין, הירגעי. לא עשית שום דבר רע. את מבינה? דבר אינו באשמתך. עכשיו אני צריך שתחשבי טוב, שתיזכרי, האם שמעת קולות נוספים יוצאים מגדר הרגיל? כל דבר? בבקשה, נסי להיזכר, זה חשוב. כל דבר יכול להיות בעל משמעות."

האחות קתרין נענעה בראשה ומלמלה כמו לעצמה, "לא היה שום דבר חריג, היא יצאה לגינה, קמתי להביט בה מהחלון. שמעתי את התיירים שעמדו על המדרכה. רוב התיירים שקטים אבל אלה שהוא מביא, היוונים, עושים המון רעש, ואז –"

‫"האחות קתרין!" קרא, והבהיל אותה משטף דיבורה. "מי. זה. הוא?" ג'ון כבר שאל את השאלה הזאת לפני זמן מה, והיא לא נגמרה טוב. 

‫"הנהג הזה. האב פרנסיס מכיר אותו. אם אתה שואל אותי, יש בו משהו לא טוב. אסור לומר," עצרה להצטלב. "אבל אני לא אוהבת אותו, כשהוא בסביבה אני תמיד נעלמת. אבל האב פרנסיס אומר שאין מה לעשות, הוא מביא תיירים שרוצים לראות את הכנסייה ולהתפלל. ואם זה מחוץ לכנסייה אז אין לנו מה לומר בכלל. אתה בסדר, ד"ר בל? אתה נראה חיוור. אני מצטערת. אני מצטערת שלא ראיתי משהו חשוב, אני…"

‫אבל ג'ון כבר לא הקשיב לה, המחשבות שלו דהרו בין רחובות העיר. להיכן יכלה ללכת? כבת המקום יכלה להיות בכל מקום. מה יעשה עכשיו? איפה את, ליטל דרלינג? הוא מצא את עצמו עומד ליד הספסל שלהם בגינה, מביט אל הנמל המואר. הוא ניסה לקבל השראה מהים, כיוון, מחשבה, רעיון. לא ידע כמה זמן עמד שם, אבל כשהבין שהתשובות לא יגיעו מאורות נמל חיפה, הסתובב כדי לחזור והרגיש שהוא דורך על משהו. הוא התכופף וראה ספרון עבה זרוק ליד הספסל. מייד זיהה אותו. היה לו משהו דומה שנתן לו דודו, מילון עברי־אנגלי. 

בתוך הייאוש מצא תקווה. היא לא רצתה לעזוב אותו, היא רצתה להתקרב אליו. והוא יכול היה להישבע שהנהג הנבל היה אח שלה. אגרופו נקפץ. מעולם לא חש צורך להכות אדם אחר. הפעם האחרונה שהתקוטט עם מישהו הייתה בכיתה ב' כשדייוויד קרע לו את חוברת התווים שקיבל מהמורה למוזיקה. אולם את היצור שפגע בליטל דרלינג שלו, אותו רצה להכות.

^[1] הכביש המהיר M1, העובר לאורך מרכז אנגליה.